פסחים | דף צה | אמירת הלל במועדים

במשנה בדף צ"ה עמוד א' נאמר:

"מה בין פסח הראשון לשני... הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו".

הגמרא מסבירה:

"מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אמר קרא 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' – לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל".

הפסוק שמצטט ר' יוחנן מספר ישעיהו מהווה אחד המקורות המרכזיים לאמירת ההלל. השאלה אם החובה לומר הלל היא מדאורייתא או מדרבנן שנויה במחלוקת גדולה בין הראשונים (ראה בהקדמת הרמב"ם לספר המצוות, שורש א', ובהשגת הרמב"ן שם). לדעת הרמב"ם (הלכות חנוכה ג, ו) קריאת ההלל היא מצוה מדרבנן בלבד, אך הראב"ד שם מעיר:

"ויש בהם עשה מדברי קבלה: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'".

הלכות הנלמדות מדברי הנביאים מוגדרות, דרך כלל, "דברי קבלה", ולדעת הראב"ד זהו גם מעמדה של קריאת ההלל.

החידוש שבסוגייתנו הוא שקריאת הלל מדין "השיר יהיה לכם" קיימת רק ביום טוב, אך לא בפסח שני. הגמרא בערכין (י ע"ב), מנמקת באופן דומה את ההלכה שלפיה מעיקר הדין אין אומרים הלל בראש חודש.

והנה, המשנה מוסיפה וקובעת:

"זה וזה טעונין הלל בעשייתן".

אף שהפסח השני מוקרב ביום שאיננו יום טוב, חובה לומר הלל בשעת השחיטה וההקרבה. על כך מסבירה הגמרא:

"מאי טעמא... אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?!".

מדוע כה ברור לגמרא שיש לומר הלל בשעת עשיית הפסח? רש"י מסביר שאמירת ההלל היא "על המצוה". כמובן, בכך אין די, שכן אנו זוכים לקיים מצוות רבות שאין קוראים הלל במהלכן. מסתבר שכוונת הגמרא היא שיש מצוות מיוחדות הממלאות את העושים אותן בשמחה, כגון הקרבת קרבן הפסח, שבה האדם עומד לפני ריבונו של עולם ומביע שייכות לעם ישראל והזדהות עימו. מדי שנה בשנה זוכים אנו לחדש את הברית עם הקב"ה בזכות הקרבת הפסח, ועל כן מצוה זו מחייבת אמירת הלל.

הגמרא משווה בין אמירת ההלל בעת הקרבת הפסח לאמירת ההלל בעת נטילת הלולב. רש"י מעיר כי "אגב גררא נסבא", ואין כאן השוואה עקרונית בין שתי המצוות, אך לאור האמור לעיל יש להניח כי נטילת הלולב מהווה אף היא ביטוי מיוחד במינו לעמידה לפני ה'. כך אומר המדרש:

"כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל, גדולים וקטנים, נוטלין לולביהם בימינם ואתרוגיהם בשמאלם, מיד הכל יודעין שישראל נוצחין בדין".

נטילת הלולב מבטאת את הקשר המיוחד בין כנסת ישראל ובין ריבונו של עולם ואת התודעה כי בוודאי זכינו בדין. חג הפסח פותח את מעגל השנה היהודי בכניסה מחודשת בברית עם הקב"ה, ואילו חג הסוכות מסיים את מעגל השנה בשמחה ובהכרזה כי "אנו עמך ואתה א-לוהינו, אנו בניך ואתה אבינו".

ביטוי משמעותי אף יותר לכך מצוי בתלמוד הירושלמי. כידוע, בחג הסוכות אנו זוכים לומר הלל שלם בכל יום, ולא רק ביום טוב הראשון (בשונה מחג הפסח). התלמוד הבבלי (ערכין י ע"ב) מסביר שהדבר נובע מכך שחג הסוכות "חלוק בקרבנותיו", דהיינו שבכל יום מימי חול המועד מקריבים קרבן ייחודי. אך התלמוד הירושלמי (סוכה ה, א) מציע לכך הסבר אחר:

"למה קורין את ההלל כל שבעת ימי החג? כנגד הלולב שהוא מתחדש כל שבעה".

אם כן, על פי הירושלמי אמירת ההלל המיוחדת של חג הסוכות מבוססת על אותה מצוה יקרה וחביבה – נטילת לולב.