מועד קטן | דף יז | לפני עיוור

המקרה הקלאסי של איסור 'לפני עיוור' מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (ו ע"ב):

"מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? ת"ל 'ולפני עור לא תתן מכשול'... הכא במאי עסקינן – דקאי בתרי עברי נהרא".

הגמרא קובעת שאדם עובר על איסור 'לפני עיוור' רק כאשר הוא מאפשר לאדם אחר לבצע עבירה שלא היה ביכולתו לבצעה ללא עזרתו, כגון שהחוטא עומד בעברו האחד של נהר והחפץ הדרוש לו לצורך ביצוע העבירה נמצא בעברו השני, ואין ביכולתו של החוטא להגיע אליו. לעומת זאת, כאשר החוטא היה יכול לעבור על האיסור גם ללא הסיוע, אין כאן איסור 'לפני עיוור' ממש אלא רק סיוע לעוברי עבירה, שהוא איסור דרבנן בלבד.

אולם הגמרא בסוגייתנו (יז ע"א) מביאה דוגמה אחרת לאיסור 'לפני עיוור'. הגמרא מספרת על שפחתו של רבי יהודה הנשיא, שנידתה אדם לאחר שראתה אותו מכה אחד מבניו הגדולים, ומביאה ברייתא המסבירה שהאדם המכה את בנו הגדול עלול לגרום לתגובת נגד של הבן, שימאס במוסר אביו ואולי אף יכה אותו בחזרה. מה היחס בין שני המקרים הללו?

אפשר ששאלה זו נתונה במחלוקת בין הראשונים. הרמב"ם (תלמוד תורה ו, יד) הביא את רשימת האנשים החייבים נידוי, ובתוכם מנה את "המכשיל את העיוור". הראב"ד, בהשגותיו על אתר, הוסיף את המילים "כגון המכה את בנו הגדול", ומפרשי הרמב"ם עמלו לפרש מה רצה להוסיף או להשיג בכך על דברי הרמב"ם.

בעל ה'פרי חדש', בחידושיו על הרמב"ם, הסביר:

"דמדברי הרב משמע דהיכא דקעבר אלפני עיור, כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח... דמנדים אותו, ועל זה השיג הראב"ד דהא ודאי ליתא, דא"כ אכלהו לאוין נמי מנדין, אלא ודאי דדוקא מכה בנו הגדול ודכותיה, כגון דאיכא היתר בדבר דומיא דמכה בנו גדול ואף על פי כן איכא למיחש לתקלה, כה"ג דוקא מנדין".

לדעת הפרי חדש, מדברי הרמב"ם נראה שכל מי שעובר על איסור 'לפני עיוור' חייב נידוי, והראב"ד צמצם זאת דווקא למי שעובר על האיסור באופן שיש בו צד היתר, כגון מי שמכה את בנו, ולדעתו מי שעובר על האיסור ממש, כגון המושיט יין לנזיר, אינו חייב נידוי. בכך הוא דומה לשאר העוברים על לאו גמור, העשויים להתחייב מלקות אך לא נידוי, משום שנידוי נועד למקרים 'גבוליים' שבהם האיסור אינו כה מפורש ויש צורך לחזק את שמירתו. על פי הבנה זו המקרה שבסוגייתנו קל מן המקרה המובא במסכת עבודה זרה – הושטת יין לנזיר היא איסור 'לפני עיוור' ממש, והאיסור שבסוגייתנו טפל לו.

אומנם, היה מקום לפרש, בהיסוס מסוים, שדווקא הכאת הבן הגדול קרובה יותר לדין היסודי של 'לפני עיוור', ואילו המקרה שבמסכת עבודה זרה הוא הרחבה של האיסור. כדי להסביר זאת עלינו לחזור ללשון הפסוקים: לפי פשטי המקראות הפסוק עוסק באדם המכשיל עיוור, כלומר מעמיד מכשול בפני מי שאינו מודע לדבר. במקרה הנידון במסכת עבודה זרה האדם הנכשל בעבירה עושה זאת, לכאורה, בזדון, והמכשיל מספק לו רק את האמצעי לעשות זאת. לעומת זאת, במקרה שבסוגייתנו המכשיל מספק את המוטיבציה לעבירה, ובכך הוא הופך את בנו ל'עיוור' שמחמת כעסו ועלבונו אינו רואה כראוי את העבירה העומדת בפניו.

[בשולי הדברים יש להוסיף שאלות נוספות העשויות להתקשר לענייננו: האם אדם המכשיל את חברו עובר על איסור גם כאשר הנכשל שוגג? ומה הדין כשהמכשיל שוגג? האם מוקד האיסור הוא מעשהו של המכשיל או התוצאה – חטאו של הנכשל? יש מקום להאריך בשאלות אלו, אך לא נוכל לעשות זאת במסגרת זו.]