מגילה | דף כו | ירושלים נתחלקה לשבטים?

הגמרא (כו ע"א) מביאה מחלוקת תנאים יסודית בעניין הבעלות על העיר ירושלים:

"תנא קמא סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, ורבי יהודה סבר נתחלקה ירושלים לשבטים.
ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: מה היה בחלקו של יהודה – הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין – אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה, שנאמר 'חפף עליו כל היום', לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה.
והאי תנא סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, דתניא: אין משכירים בתים בירושלים, מפני שאינן שלהן".

לדעת תנא קמא ירושלים לא נתחלקה לשבטים, והיא שייכת לכלל ישראל, ומשום כך אי אפשר לגבות שכירות על השימוש בבתי העיר. לעומת זאת, רבי יהודה חושב שירושלים נתחלקה בין יהודה לבנימין, כאשר ההיכל שייך לבנימין ורוב המזבח ליהודה. בגמרא בזבחים (נד ע"ב) מבואר שמשום כך לא היה יסוד בחלק הדרום-מזרחי של המזבח, משום שהוא שייך ליהודה ולא לבנימין, והיסוד צריך להיות דווקא "בחלקו של טורף", היינו בחלקו של מי שנאמר עליו "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז).

הרמב"ם (בית הבחירה ז, יד) פסק בפירוש כתנא קמא, שירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכן אסור להשכיר בה בתים. מאידך, במקום אחר (שם ב, י) פסק הרמב"ם שלא היה יסוד בחלק הדרום-מזרחי של המזבח, ולכאורה זה מצביע על כך שחלק זה שייך לשבט יהודה! התוספות ביומא (יב ע"א) כבר עמדו על קושי זה, והציעו שיש הלכה שלפיה אין יסוד בחלק הדרום-מזרחי, בלי קשר לחלוקה לשבטים. אומנם, בשום מקום בגמרא לא מצאנו הסבר הגיוני לדין זה.

נראה שאפשר ליישב את דברי הרמב"ם באופן אחר לאור דברי החזון איש. החזון איש (מועד קכו, ח) הקשה: כיצד ייתכן שיש דעה הסבורה שירושלים לא נתחלקה לשבטים? הרי בספר יהושע מפורש שירושלים הייתה בחלקם של יהודה ובנימין!

תשובת החזון איש היא שלכל הדעות נחלקה ירושלים גופה, והמחלוקת היא רק אם נותרה לכלל ישראל זכות שימוש במקום. על פי זה אפשר להבין על נקלה את דברי הרמב"ם: ירושלים עצמה נתחלקה לשבטים, ומשום כך אי אפשר לבנות יסוד על השטח של שבט יהודה, אך בשאלת זכות השימוש הכריע הרמב"ם שירושלים לא נתחלקה, ונשארה לכלל ישראל זכות שימוש המונעת מתושבי העיר לגבות כסף על השימוש בבתיהם.