מגילה | דף ז | מיחייב איניש לביסומי

בגמרא בסוגייתנו נאמר 'מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'; ממימרא זו למדים את דין השיכרות בפורים.

הראשונים נחלקו בדין זה: רש"י ורבנו חננאל הסבירו שהמצווה היא להשתכר משתית יין, כך מבינים מרבית הראשונים, וכך פסק רבי יעקב בן אשר (טור סימן תרצה) ורבי יוסף קארו.

רבנו אפרים כתב שמהמעשה שמובא על רבה ורבי זירא בסוגיה אנו צריכים ללמוד שהלכה זו של רבא נדחתה ושאין לעשות כן. ברם, כפי שנאמר לפני כן, לא נפסק באופן זה להלכה, ואף רוב הראשונים סוברים אחרת. לא רק זאת אלא שרבי יואל סירקיש סובר כי גם רבנו אפרים מסכים שיש להשתכר אלא שלא להשתכר כלוט.

הבנה נוספת בדין הגמרא היא שיטת הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב הלכה טו)

כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד ב שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

הרמב"ם כותב שגדר השכרות הוא 'עד שישן', על פניו לא מובן מהיכן לקח גדר זה, שהרי שלא כבדרך כלל, אין גדר זה מופיע בש"ס. ההסבר הפשוט בדבריו הוא שבכך שאדם הולך לישון, הוא נחשב כשיכור – כלומר, עד דלא ידע מתקיים בכך שכאשר אדם ישן הוא 'לא יודע'. הקושי בהסבר זה הוא שאם אכן זו כוונת הגמרא, כפי שפירש רש"י, אז לא מובן כיצד הבין הרמב"ם שניתן לעשות זאת באמצעות שינה. ואם ההסבר הוא כפי שהבין רבנו אפרים, אז לא מובן מדוע להשתמש במושג שכרות. לכן, יתכן להסביר שהכוונה בדברי הרמב"ם היא שלבסומי, פירושה הוא לשתות יין עד שנרדמים; כפי האמור במסכת בבא בתרא (דף עג ע"ב), שם מסופר על רבה שראה את מתי המדבר ושנראו לו כדאיבסמו – שתויי יין אשר נרדמו. כלומר, שפירוש המילה איבסום היא שישתה אדם עד שירדם ולא שיהיה שיכור כלוט.