חתימת סדר מועד

עלון שבות - קשר בוגרים 7 (אדר תשמ"ט)

א. מהי המסכת החותמת?

כבר בשלהי המאה הקודמת נתבהר, כי המסכתות שבסדרי הש"ס סדורות לפי גודלן; - המסכת הגדולה בתחילת הסדר והקטנה בסופה. מסתבר שהטעם לסידור זה הוא כפול: לימודי ודידאקטי. סדר זה מתאשר בחמשה מן הסדרים, אבל אינו תקף לגבי הסדר הראשון, סדר זרעים, ולא כאן המקום לברר עניין זה. נסתפק בציון העובדה, תוך שימת לב לסדר מועד שהוא ענייננו עתה. כאן אכן באו המסכתות לפי גודלן, במסכת שבת בעלת כ"ד הפרקים פתח ובמסכת הקטנה בעלת ג' הפרקים סיים. מהי אותה מסכת קטנה בה סיים? שתי מסכתות בסדר מועד הן בעלות ג' פרקים: מסכת מועד קטן ומסכת חגיגה. באיזה מהן נחתם הסדר?

התוספות במו"ק (כח, ע"ב ד"ה בלע המות) התייחסו לפסקה האחרונה במשנת מו"ק: "אבל לעתיד לבוא הוא אומר: בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים", והסבירו: "בלע המות – כדי לסיים בדבר הטוב, משום דמועד קטן הוא סוף סדר מועד"[1].

בכך גם הסביר רבי יעקב מאורליינש את פתיחתו של סדר נשים במשנת יבמות המדברת בפורענות, אף שאין דרך לפתוח בפורענות, משום שסומכים פורענות של סוף מועד לפורענות של תחילת נשים.

לתוספות ברור, איפוא, שמסכת מועד קטן היא החותמת את סדר מועד. אפשר שיש בזה גם הליכה מן היותר מקודש לפחות. פתח במסכת שבת, שקדושתה היא החמורה ביותר (מחלל שבת במזיד – דינו סקילה), וחתם במועד קטן שעניינו הלכות חול המועד, שימיו הם היותר קלים מבחינת קדושת מועד שבהם.

גם בירושלמי באה מסכת מו"ק בחתימת הסדר, וכן בכמה כת"י[2]. אבל בשמניות שלפנינו, בכמה כת"י וכן גם בתוספתא נחתם הסדר במסכת חגיגה.

ב. הסבר הרמב"ם לחתימה במס' חגיגה

מה טעם להצבת מסכת חגיגה בסוף הסדר? הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה כתב:

וכאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם וכל מה שנחבר עליהם – חתם העניין במסכת חגיגה שעניינה בחובת שלש רגלים. והניחה לאחרונה בשביל שאינו עניין כללי, משום שאינו חובה אלא על הזכרים, כמו שנאמר: 'יראה כל זכורך'.

על כך ניתן להקשות: והלוא גם ממצוות מועד אחרות נשים פטורות, והן אינן שייכות במצוות היום של ר"ה ובמצות סוכה ובנטילת לולב. נמצא שאף מסכתות ר"ה וסוכה אינו עוסקות בעניין כללי ובכל זאת לא נדחו מסכתות אלו לסוף הסדר[3].

אם לעניין הכלליות אנו נדרשים, ניתן היה אולי לומר להיפך: לעומת שאר מסכתות מועד שעסקו מסכת במועדה המיוחד, נחתם הסדר במסכת חגיגה שענינה קורבנות חגיגה הבאים בכל הרגלים והיא מבליטה את המכנה המשותף לכל הרגלים. (אכן, אף מסכת מועד0קטן שעניינה הלכות חול-המועד, אינה מצומצמת לעמועד אחד, אבל גם אינה מקפת כמסכת חגיגה. הלכות מועד-קטן נוהגות בפסח ובסוכות, הלכות חגיגה – בכל הרגלים.)

יורשה לי להציע הסברים אחדים לחתימת הסדר במסכת חגיגה דווקא.

ג. חתימה מעין הפתיחה

1. מועד – זמן מועד ובית מועד

הזיקה שבין מקדש הזמן – שבת ומועדים, למקדש המקום – בית-המקדש, הרי היא מן המפורסמות. כל עצמן של מלאכות שבת – ממלאכות המשכן נלמדו. אף גדרן והגדרתן כמלאכת מחשבת יסודם במלאכת חושבי המחשבות שהיתה במשכן[4]. אפשר לנו לומר: ביקש התנא להבליט זיקה זאת והציב מסכת חגיגה אחרונה. שכן מסכת זאת פותחת במצות ראיה במקדש וחותמת בטהרת כלי המקדש. יצא הלומד מסדר מועד וטעם מקדש בפיו ובליבו. וידע שעניינם של מועדים וימים טובים הוא להביא החוגים אל בית מועד אשר בירושלים להיוועד שם עם אביהם שבשמים.

2. מחלוקות הבתים

בתחילת מסכת שבת בפרק הראשון[5], באו מחלוקות רבות בין ב"ש וב"ה. אף במסכת חגיגה באו מחלוקות רבות בין שני הבתים[6]. המדקדק יותר ימצא בתחילת סדר מועד חמש מחלוקות וכן גם מספר המחלוקות בסוף הסדר במסכת חגיגה, אולי אף בזה חתימה מעין הפתיחה.

3. משנת רבי אליעזר

הרב ר' ראובן מרגליות בספרו ניצוצי אור על הש"ס[7], מעמיד על כך, שזה רבי אלחיזר להיות התנא הראשון שנזכר בש"ס והוא אף התנא האחרון שנזכר בסיום הש"ס, במסכת עוקצין[8]. הרב מרגליות מסביר תופעה זו בכך שרבי אליעזר היה מתמיד גדול ביותר, ומעולם לא הקדימו איש בבית המדרש. נמצא, דרך שהיה הוא פותח ונועל את שערי בית המדרש בכל יום, כן זיכוהו להיות פותח ונועל שערי ש"ס משנה.

ניתן להוסיף שזכות זאת הוקנתה לו בשל תכונה נוספת שהצטיין בה. מצינו בפרקי דר"א (פט"ו):

"אמר רבי אליעזר: אני שמעתי באזני ה' צבאות אומר החיים והמות נתתי לפניך".

דברים אלו דברי תימה הם לכאורה, שהלא מאז ימי מלאכי פסקה נבואה מישראל. זאת ועוד, הרי דברים אלו ששמע רבי אליעזר הם פסוק מפורש בתורה.

מסתבר שזו אכן תכונתו של רבי אליעזר. הוא קורא בתורה ואזניו שומעות דברי ה'. לא דברים שנכתבו בשעתו הוא קורא, אלא דברי אלהים חיים הנאמרים כאילו כאן ועתה.

הלומד כך, המאזין כך, הוא הראוי להיות עמוד התווך של תורה שבעל-פה. עימו פותחים – ועימו חותמים. שהרי זה עיקר עניינה של תורה שעל-פה, הממשכת תורה שבכתב באופן יצירתי ומתהווה תדיר.

נראה, שאף בסדר מועד ניתן למצוא את רבי אליעזר כשהוא פותח וכשהוא נועל. במסכת שבת נזכרים לראשונה בית-שמאי ובית-הלל. אחר כך נזכר רשב"ג (משנה ט') אבל לא בדבר הלכה אלא בסיפור עובדה[9]: "נוהגים היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס נוכרי שלשה ימים קודם לשבת". התנא הראשון שנזכר כשהוא משמיע דבר הלכה הוא רבי אליעזר. במשנה י' שם: "רבי אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה". והנה, התנא הנזכר אחרון במסכת חגיגה הוא רבי אליעזר, בסוף המסכת: "כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר"[10],[11].

ד. חגיגה בעקבות מועד קטן

באמת, עצם מיקומה של מסכת חגיגה בסדר מועד מצריך עיון. שנים הם עיקרי נושאיה של המסכת:

* ענייני עלייה לרגל וקורבנות הרגל

* טומאה וטהרה בכלל ולעניין הרגל בפרט.

עניינים אלו מקומם יפה להם בספרים אחרים; ראשון שבםה בסדר קודשים ושני בסדר טהרות, מדוע נקבעו בסדר מועד? (לגבי ענייני טומאה וטהרה כבר עורר רש"י את השאלה בדבריו למשנה באמצע פרק ב' (יח, ע"ב): "נטמא הגוף - ... והאי דנקט להוא הכא גבי הלכות הרגל, לפי שיש בסופן הלכות רגל, שעמי הארץ חשובין טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה, בסוף (= פרק) חומר בקודש". נמצא שלדעת רש"י נשנה כאן פרק וחצי שהוא כחצי מן המסכת של הלכה הנאמרת בסוף!)

הצבת מסכת חגיגה לאחר מו"ק יש בה משהו כדי להסביר. אף במסכת מו"ק מצינו שני נושאים עיקריים:

* איסורי מלאכה בחול המועד.

* אבילות.

אפשר ונושאי חגיגה נערכו לעומת נושאי מו"ק, במו"ק הפן ה"שלילי", הפנים החמורות שבחול-המועד – איסורי המלאכה, בחגיגה הפן החיובי: עלייה לרגל וקורבנות החג.

עניינ טומאה וטהרה נשנו תוך הדגשה שברגל כל ישראל נקראים חברים. נראה ששמחת כל העם במועד היא מבחינת-מה מענה למצוקה הקשה של האבלות. המאפיין העיקרי של האבלות – היות האבל מתבודד בביתו. אבלות לעולם היא "אבל יחיד" כמודגש במסכת מו"ק. לעומת זאת ברגל קרואים הכל לצאת מבתיהם ולעלות בסך יחדיו.

ההתכנסות יחס וההתכנפות לציבור אחד מבטיחה את הנצח ואת החיים. "ציבור לא מת".

זאת ועוד. לגבי המת – המוות הינו היאספות אל אבותיו, אל גנזי נשמות, היכללות בכלל. באה מסכת חגיגה ומורה על הדרך האחרת של האספות והיכללות בכלל והיא כולה חיים.

ה. שרי בפירודא וסיים בחיבורא

מכל מקום, נראה יותר שנקבע המסכת בזה הסדר כדי לסיים עימה את סדר מועד. כיצד נפתח סדר מועד?

"יציאות השבת שתים שהן ארבע..."

היינו: ענייני הוצאה וחלוקת רשויות. כבר העמיד מהר"ל על כך שהתנא פתח במלאכת הוצאה דווקא שכן היא המאפיינת יותר מכל איסורי מלאכה את עניינה ומהותה של השבת[12]. בשבת רשות-הרבים לעצמה, ורשות-היחיד לעצמה ואין לערבב בין הרשויות. לעומת זאת אין איסור הוצאה ביום טוב, וכאילו מוסרת המחיצה שבבין הרשויות. ביום-טוב עם העלייה לרגל, הופכת רשות-הרבים להיות כמין רשות-היחיד אחת גולדה. זה הוא חידושה של מסכת חגיגה המדברת על עלייה לרגל בבוא כל ישראל יחדיו. או אז לא ניכר עשיר בפני דל ואין בעל-בית השרוי בפנים ועני מצוי בחוץ (כבתחילת שבת).

שמא תסבור: אם גם אין הבחנה בין עני לעשיר, אכתי קיימת ההפרדה בין חברים לעמי ארצות, שכבר אנו יודעים מהלכות רבות במסכת דמאי על הפרדה וזהירות ממגעים חברתיים בין חברים לעמי ארצות. אפשר שכן הדבר כל ימות השנה, לרבות שבתות. לא כן בימים טובים שאז כל ישראל חברים:

"בירושלים נאמנים על הקודש ובשעת הרגל אף על התרומה" (משנה, חגיגה ג, ו)

"מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא; 'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים' – הכתוב עשאן כולן חברים" (בבלי כו, ע"א).

"הכתוב עשאן חברים – ורגל שעת אסיפה הוא" (רש"י)

שילוב זה של יחיד וציבור בא לידי ביטוי בקרבן חגיגה עצמו. מחד הרי הוא קרבן יחיד, כמבואר בחגיגה (ו, ע"א) שחגיגה קרויה קרבן יחיד ובפירושו של רש"י למשנה הראשונה:

"והחגיגה – שלמי חגיגה חייבין היחידים להביא ברגל".

עם זאת, יש בו גם צד של קרבן ציבור. שכך למדנו במסכת פסחים (עו, ע"ב):

"חמשה דברים באים בטומאה – חמשה למיעוטי מאי? – למחעוטי חגיגת חמשה עשר, דסד"א כיון דקרבן ציבור הוא וקביעא ליה מועד תדחי טומאה – קמ"ל: כיון דאית ליה תשלומין כל שבע לא דחיא..."

ופרש"י:

"קרבן ציבור הוא – אע"ג דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור משום דאתי בכינופיא, באסיפת חברים ברגל".

המקור לדברים הוא תוספתא בתמורה פ"א המובאת גם בבבלי יומא ד, ע"א: "חגיגה – קרבן ציבור הוא" ומבהירה הגמרא (נא, ע"א) שחגיגה קרויה קרבן ציבור כיון שבאה בכינופיא ברגל.

ו. סיום מועד- התועדות כל ישראל

מכאן אולי מובן נוסף למשמעות השם מועד. לא רק מלשון זמן (כמו "למועד אשר דבר אתו אלהים" בראשית כא, ב) אלא גם במשמע של התועדות (כמו: "באהל מועד אשר אועד לך שמה" שמות ל, לו). ימי מועד הם ימי כינוס לעם ישראל, ימי התועדות בין כל חלקי העם ובין העם המאוחד לבין אלוהיו. מסכת חגיגה – המדברת בעלייה לרגל ובקרבן חגיגה שמקריב כל יחיד, כשהקרבת יחידי ישראל יחדיו הופכת קרבן יחיד לקרבן ציבור – היא המסכת הנותנת למועדים שבאו עד עתה בזה בסדר, את מובנם העמוק ואת תכליתם כימי מועד[13].

מעתה גם ניתן לראות הקבלה בין חתימת סדר זרעים לחתימת מועד. סדר זרעים נחתם במסכת ביכורים, זו העלייה השנתית של יחידים למקדש במועדים לא קבועים ואילו סדר מועד חותם בעלייה של כל ישראל חברים בשלשת הרגלים.

ז. ממועד לנשים

חתימתו של סדר משמשת גם חוליה מקשרת לתחילת הסדר הבא, ויש לבחון את המסכת המסיימת גם באמת-מבחן זאת, של קשר וגשר לסדר הבא אחריו[14], לעניינו – סדר נשים.

במסכת חגיגה מצינו דברים על חומר עניין עריות:

רבי שמעון בן מנסיא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול לתקון, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר... (א, ז)

הטהרות והטמאות והעריות יש להו על מה שיסמכו, הן הן גופי תורה (סוף פרק א)

אין דורשין בעריות בשלשה (ריש פרק ב)

ואילו במסכת יבמות – עימה נפתח סדר נשים – נתפרשו כמה מן האסורים לבוא בקהל[15].

חומר עניין עריות ראוי להדגשה מיוחדת בהקשר למועדים, עת מתוועדים המוני בית ישראל לחוג בצוותא.

וכך הינחה הרמב"ם בהלכות יום טוב (פ"ו הכ"א):

"חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ופרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שלא יבואו לידי עבירה".

ח. זה השולחן

בחתימת המסכת והסדר נזכר השולחן שהיה בקודש:

"מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרים להן: היזהרו שלא תגעו בשולחן...[16] ותטמאוהו".

האזהרה נובעת מן ההלכה שהשולחן צריך להימצא תמיד לפני ה', כמפורש בכתוב: "לחם פנים לפני תמיד" ואי אפשר להוציאו על מנת להטבילו.

השולחן הוא החוליה המחברת סדר זה לסדר נשים העוסק בביתו של אדם לקיים בו את הברכה:

"אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך" (תהלים קכה, ג).

הוא – השולחן – גם מחזיר אותנו לתחלת הסדר, למסכת שבת, בשבת היו עורכים את לחם הפנים על השולחן. שהרי הקב"ה וכנסת ישראל מתוועדים בשבת כאילו להסב על השולחן אשר לפני ה', עליו סדור הלחם! הרי – סדר מועד.