השיעור עסק בטבילת כלים בשבת וביו"ט. בשלב הראשון של השיעור הרב הציג את ארבעת הנימוקים שמובאים בגמרא בשם האמוראים לאיסור טבילת כלים בשבת ויו"ט, וביאר כל אחד מהם בקצרה. בהמשך, הרב העמיק בנימוק המקובל יותר - 'מתקן מנא', והתייחס לשיטות הראשונים בהבנת נימוק זה. לסיום, הרב הראה קושי ברמב"ם בעניין זה, ופרש מספר אפשרויות לתרצו.

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

 

טבילת כלים מטומאה בשבת וביו"ט

הקדמה

נחלקו ב"ה וב"ש במשנה האם מותר לאדם לטבול בשבת וביו"ט. נראה מפשטות המשנה, וכך מסבירים הראשונים, שלכו"ע אסור להטביל כלים בשבת וביו"ט:

חל להיות אחר השבת, בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל מלפני השבת, ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת, ואדם בשבת. ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין. ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה.[1]

בגמרא מובאים ארבעה הסברים לאיסור להטביל כלים בשבת וביו"ט:

1. גזירה שמא יטלטל את הכלי ד אמות ברשות הרבים.
2. גזירה שמא יסחט את הכלי (וגזרו בכלי שאי אפשר לסחוט אטו כלי שאפשר לסחוט).
3. גזירה שמא ישהה את טומאותיו לשבת וליו"ט, להטבילם אז.
4. מתקן מנא.

נפתח בסקירה כללית של ארבעת ההסברים שמביאה הגמרא, כאשר בסופו של דבר המוקד יהיה ההסבר הרביעי.

גזירה שמא יטלטל

מצינו גזירות דומות בשופר לולב ומגילה, שגזרו חכמים לא לתקוע בשופר בשבת, לא ליטול לולב בשבת ולא לקרוא מגילה בשבת, מחשש שמא יטלטל ד אמות ברשות הרבים. השאגת אריה (סי' מו) מעיר על הבדל מסוים שיש בין גזירות אלו לבין הגזירה בטבילת כלים.

שופר סוכה ולולב הם מצוות בחפץ ספציפי והן חובת היום, משא"כ טבילת כלי. בעקבות זאת, מצד אחד קל יותר לגזור לא לטבול כלים בשבת, כיוון שאין בגזירה זו ביטול מצווה. מאידך, כיוון שטבילת כלי איננה מצווה, הבהילות של האדם לטבול כלי בשבת נמוכה יותר, וממילא החשש שיטלטל ד אמות ברשות הרבים נמוך יותר, וזו סיבה לא לגזור בטבילת כלים.

שמא יסחט

היתרון של אפשרות זו על פני האפשרות הקודמת הוא, שחשש שמא יסחט שייך בין בשבת ובין ביו"ט, וחשש שמא יטלטל ד אמות שייך דווקא בשבת, שהרי ביו"ט לא נאסרה הוצאה. אכן, גם לפי אפשרות זו יש גזירה לגזירה, שכן גזרו על כלים שלא נסחטים אטו כלים הנסחטים.

שמא ישהה

בטעם זה יש להתייחס לשני דיונים שעולים בראשונים. דיון אחד הוא ביסוד הבעיה לפי טעם זה. האם הבעיה היא זלזול בשבת ויו"ט, שאדם ידחה את טבילת הכלים לימים אלה כדי לא להתעסק בזה ביום חול, או שמא הבעיה היא החשש שבזמן שהכלים ישהו להטבילם בשבת או יו"ט, יבוא לידי תקלה וישתמש בכלי הטמא ויבוא לידי תקלה. הנפקא מינה בין שתי אפשרויות אלה היא טבילת כלים לא מטומאה אלא כלים שעשאום עכו"ם, שישראל קנה מהם. מצד התקלה, בפשטות אין חשש לתקלה (נחלקו הראשונים האם יש איסור באכילת דבר מכלי לא טבול). מאידך, מצד זלזול בשבת ויו"ט גם בטבילת כלים שעשאום עכו"ם יש בעיה.

דיון נוסף העולה בראשונים הוא האם הגזירה היא דווקא ביו"ט, ובשבת אין חשש זה שייך (אפשר לומר זאת בין לפי האפשרות של 'תקלה', ששהייה עד השבת לא מספיק ארוכה שיגיעו לתקלה, ובין לפי האפשרות של חשש זלזול, שאין חשש שיזלזלו בשבת). הרא"ה טוען שאם כל הגזירה בעיקרה היא ביו"ט, וגזרו בשבת אטו יו"ט, ברור מה היתרון בנימוק האחרון שמביאה הגמרא של 'מתקן מנא' – בכל שלושת הנימוקים יש 'גזירה לגזירה', ובנימוק האחרון אין 'גזירה לגזירה'.

מתקן מנא

יש לשאול מדוע האמוראים מעלים הרבה אפשרויות, ולא מקבלים את האפשרות שנראית הכי משכנעת – 'מתקן מנא'. יש לציין שלדעת רש"י כל האמוראים מודים לטעם של 'מתקן מנא', ומציעים נימוקים נוספים, שהרי רש"י מכניס את הטעם של 'מתקן מנא' לכל אורך הסוגיה, עוד לפני שהוזכר במפורש. מתייחס לנקודה זו בדברי רש"י בהמשך.

הקשר נוסף בו מצינו את הנימוק של 'מתקן' הוא הפרשת תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט. אולם, נראה שיש להבחין בין טבילת כלים לבין הפרשת תרומות ומעשרות, שהרי בהפרשת תרומות ומעשרות יש תיקון הלכתי ממשי – לפני ההפרשה הפירות היו אסורים, ואחר ההפרשה הפירות מותרים. לעומת זאת, טבילת כלים מטומאה לא מהווה תיקון הלכתי משמעותי, שהרי גם קודם הטבילה היה אפשר להשתמש בכלי בטומאה.

חילוק זה יכול להעיד על הבדל מהותי בין האיסור בהפרשת תרומות ומעשרות לבין האיסור לטבול כלים. הפרשת תרומות ומעשרות אסורה משום 'מתקן' – תיקון הלכתי אסור מדרבנן, בבחינת 'מכה בפטיש' מדרבנן. לעומת זאת, איסור טבילת כלים אסור רק משום 'נראה כמתקן'. אכן, כך נראה מדברי הרא"ה.

אולם, כפי שהזכרנו, נראה מדברי רש"י שהוא לא מקבל את החילוק בין הפרשת תרומות ומעשרות לבין טבילת כלים, ובשניהם יש איסור מדרבנן של 'תיקון', שהרי לדעתו לכו"ע טבילת כלים אסורה משום 'מתקן', ונחלקו בשאלה האם יש טעם נוסף לאיסור. ההבנה הפשוטה ברש"י היא שטבילת כלים, וכך גם הפרשת תרומות ומעשרות, אסורות משום מלאכה מדרבנן – 'מכה בפטיש' מדרבנן. אולם, דקדוק בדברי רש"י ילמד אותנו ששיטתו מתונה יותר, ולא מדובר במלאכה מדרבנן, אלא בגזירה מדרבנן. כך מפורש בדבריו:

רבא אמר - טעמא דמתניתין מפני שנראה כמתקן כלי, ודמיא לתקנת מלאכה, וגזור עלה מדרבנן.[2]

אוכל והולך - כל הפת, ומשייר כדי חלה, ומפרישה באחרונה, אלמא: הפרשתה שלא לצורך היא, ולא הויא הפרשה, והמפריש ביום טוב - אינו כמתקן דלתסר כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן.[3]

על כל פנים, יש לשאול בשיטת רש"י מדוע האמוראים חיפשו טעם נוסף לאסור טבילת כלים, מלבד 'נראה כמתקן'. דומה שיש להבחין בין שני שלבים של הסוגיה. בשלב הראשון, לפני שרבא אמר במפורש את הטעם של 'נראה כמתקן', כל האמוראים לדעת רש"י הכירו את הטעם של 'נראה כמתקן', אך סברו שמדובר רק במראית עין, וטעם זה של מראית עין כשלעצמו אינו מספיק כדי לאסור טבילת כלים, ויש צורך להוסיף טעם נוסף. רבא עצמו אומר את הנימוק של 'נראה כמתקן', אך לא במובן של 'מראית עין', אלא במובן של גזירה דרבנן, כפי שראינו בשיטת רש"י, וממילא הוא לא נזקק לנימוקים נוספים כדי להסביר את איסור טבילת כלים.

שיטת הרמב"ם

שיטת הרמב"ם דורשת ביאור עצמאי, כיוון שפסק את הטעם של 'נראה כמתקן' בהלכות שבת, ואילו בהלכות יום טוב פסק את הטעם של 'שמא ישהה':

אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי, אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר.[4]

כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו, ואם היה צריך להטביל מים שבו מטביל את הכלי במימיו ואינו חושש.[5]

האחרונים עסקו בהרחבה בביאור החילוק בין שבת ליום טוב בשיטת הרמב"ם. נציג מספר הסברים:

1. קבוצה של אחרונים תולה את החילוק בהיתר המלאכה של 'צורך אוכל נפש' ביום טוב, שאינו קיים בשבת. ניתן למצוא שלושה ניסוחים באחרונים לכיוון זה:

• המהרלב"ח (סי' טז) טוען שעקרונית גם ביו"ט היה צריך להיות איסור להטביל כלים, אולם איסורי דרבנן הותרו לצורך מכשירי אוכל נפש.
•  השאגת אריה הולך בכיוון דומה, וסובר שלצורך מכשירי אוכל נפש הותרו ביו"ט איסורי דרבנן שנאסרו משום 'מתקן'.
• המהרש"א בסוגייתנו מרחיב את ההיתר יותר, גם שלא לצורך מכשירי אוכל נפש, אלא לכל צורך של יו"ט הותרו איסורי דרבנן שנאסרו משום 'מתקן'.

2. הרא"ל טוען שיש להבחין בין הפרשת תרומות ומעשרות לבין טבילת כלים. הפרשת תרומות ומעשרות זהו תיקון בחפצא של הפירות, משא"כ טבילת כלים משום טומאה, שאינה פועלת על החפצא, אלא היא מתירה לגברא להשתמש בכלי. בשבת נאסרו גם תיקונים כלפי הגברא, ואילו ביו"ט נאסרו דווקא תיקונים בחפצא.
3. אפשרות נוספת שאפשר להציע היא הבחנה בין מלאכת דרבנן לבין איסורים אחרים מדרבנן. גם הפרשת תרומות ומעשרות וגם טבילת כלים לא נאסרו משום שהם 'מלאכה מדרבנן', אלא נאסרו משום גזירות דרבנן שנועדו לשמור על המנוחה, שכן פעולות אלה דומות לתיקון. אין הן מלאכות דרבנן, אך הן פוגעות במנוחה ובשביתה. ממילא, פעולות אלה נאסרו בשבת, שיש צורך לשמור על השביתה, ולא נאסרו ביו"ט. אולם, טבילת כלים יש סיבה אחרת לאסור, כפי שאומר הרמב"ם, שמא ישהה, אך מצד האיסור 'לתקן' אין כאן מלאכה דרבנן אלא 'אי שביתה', ובזה אין איסור ביו"ט. אגב, יכול להיות שטבילת כלים שעשאום עכו"ם תהיה אסורה גם ביו"ט, משום שהיא מלאכה מדרבנן.