ביצה | מכשירי אוכל נפש

בשיעורים קודמים על המסכת עסקנו ביסוד ההיתר של הכנת אוכל נפש ביום טוב, ובגדריו. בשיעורים הקרובים נשלים את התמונה בשתי סוגיות המשלימות את היתר אוכל נפש: מכשירי אוכל נפש, והנאת הגוף. שתי סוגיות אלו בוחנות את גבולות וגדרי היתר הכנת אוכל נפש במועד.

בסוגיית מכשירי אוכל נפש אנו פוגשים פער בין המחלוקת המופיעה במשנה, ובין היישום של השיטות השונות בסוגיות הגמרא וכיצד יש לפסוק להלכה. בסיום השיעור נרחיב את היריעה בקצרה גם לענייני 'מכשירים' נוספים. נדון בקצרה במעמד מכשירי מצווה, וביחסם לעיקר המצווה ולאפשרות הברכה עליהם.

מחלוקת התנאים

המשנה בפרק שלישי בביצה אומרת ש"אין משחיזין את הסכין ביום טוב, אבל משיאה על גבי חברתה". בעקבות דברים אלו, האמוראים מבררים מיהו התנא ששנה משנה זו:

"מאן תנא דבמשחזת אסור? אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה. - אמר ליה: יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי"                                                    (כח.).

בין מלאכות שבת ויו"ט, יש להבחין בין שלושה סוגי מלאכות:

1. מלאכות שנוגעות ישירות בהכנת המאכלים (כמו בישול).
2. מלאכות שאינן קשורות כלל להכנת האוכל (זריעה, כתיבה).
3. מלאכות שנוגעות באופן עקיף להכנת המאכלים (השחזת הסכין, קניית הבשר).

מצב הביניים השלישי, עומד במחלוקת בין חכמים ורבי יהודה. מחלוקת התנאים מוזכרת בהקשר של דין השחזת סכין, וכפי שנראה בהמשך, פסיקת ההלכה נתונה במחלוקת ובפרשנויות שונות.

בהמשך הסוגיה, הגמרא מביאה את המקור לכל שיטה והסתייגות ביישום ההלכה:

"מאי טעמא דתנא קמא? אמר קרא 'הוא לבדו יעשה לכם', הוא - ולא מכשיריו. ורבי יהודה: אמר קרא 'לכם' - לכם - לכל צרכיכם. ותנא קמא, הא כתיב לכם! - אמר לך: ההוא לכם - ולא לנכרים. - ואידך נמי, הא כתיב הוא! - אמר לך: כתיב הוא, וכתיב לכם. ולא קשיא: כאן - במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כאן - במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב" (כח:).

המחלוקת נובעת מהבנת המילים, אך משקפת הבנה שונה בהיתר אוכל נפש שנאמר בתורה. האם מדובר על היתר מצומצם, או שמא היתר גורף יותר של התורה.

בסיום הסוגיה רבא אומר שרב חסדא פוסק להלכה כרבי יהודה ומתיר גם מכשירי אוכל נפש. רב חסדא מתגאה בפסיקה זו ומאשר אותה. לעומת זאת מסוגיית הגמרא בעמוד הבא (כח:) עולה כי למרות שהלכה כרבי יהודה, למעשה אין להורות כך לרבים. בשיעור בנושא זה, עסקנו בדברי האמוראים בעניין הלכה למעשה והלכה ואין מורין כן, ויש להדגיש שפסקים אלו נאמרו בגמרא בהקשר לדברי רבי יהודה בענייננו.

בהקשר זה רק נציין נושא בו נדון בעז"ה בשיעור הבא, והוא הקישור שהגמרא לעיל עושה בין הנאת הגוף ביום טוב, למחלוקת התנאים בעניין מכשירי אוכל נפש:

"בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? - אמר לו: אפשר בבית אחר. - אין לו בית אחר מאי? - אפשר לעשות לו מחיצה. - אין לו לעשות מחיצה מאי? - אפשר לכפות עליו את הכלי. - אין לו כלי מאי? - אמר ליה: אסור. איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה - מותר! - אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא - לרבנן..."                                                    (כב.).

השאלה שעולה בגמרא היא האם מותר לכבות את הנר ביום טוב לטובת הנאת הגוף (תשמיש או שלא יתעשן הבית). ממסקנת הגמרא עולה שלפי רבי יהודה הדבר מותר כחלק מדין מכשירי אוכל נפש, ולחכמים אסור. נרחיב בנושא בעז"ה בשיעור הבא.

פסיקה בסוגיות משתנות

למרות הקביעה העקרונית בגמרא שהלכה כרבי יהודה, מסוגיות אחרות עולה ש'סתם' משניות חולקות על רבי יהודה וכך גם דברי הגמרא. בצורה דומה, אנו מוצאים כעין סתירה  בדברי השו"ע, הפוסק מצד אחד להלכה כרבי יהודה (סי' תצ"ה, סעיף א) שמותר להכין מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותן מאתמול, אך בסימנים אחרים עולה שאין הלכה כרבי יהודה ואסור לעשות מלאכה של מכשירי אוכל נפש ביום טוב.

כך למשל, לגבי תיקון סכין או שיפוד ביום טוב, מהגמרא (כח:) עולה שהדבר תלוי במחלוקת חכמים ורבי יהודה, אך בהמשך אנו רואים שאסור וכך פסיקת השו"ע (סי' תק"ט).

כך גם בסוגיה שהבאנו לעיל עולה שהלכה כחכמים ואין לכבות את הנר על מנת שהבית לא יתעשן או בשביל תשמיש המיטה, ולא כרבי יהודה. בעניין זה השולחן ערוך פוסק כי:

"אין מכבין את הבקעת אפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה או כדי לשמש מטתו"    (סי' תקי"ד).

ישנן מספר גישות בהסבר הסוגיות והפסיקה בקרב הראשונים. המתח נוצר בעקבות שאלת היחס בין הפסיקה כרבי יהודה, ובין ההנחיה שבאה בעמוד לאחר מכן שהלכה ואין מורין כן^[1]. במסגרת השיעור נציג שתי שיטות מקרב הראשונים:

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן (מלחמת ה' יא.) מתמודד עם המתח בעקבות סוגיות הגמרא ופסקי הרי"ף, ומציע לחלק את מכשירי אוכל נפש לשלושה מקרים שונים:

1. דברים שהם עיקר אוכל נפש הותרו לגמרי אם לא ניתן לעשות בדרך אחרת. טעם הדבר הוא שאם כן יש בכך ביטול שמחת יום טוב. דוגמה לדבר היא גריפת התנור ביום טוב.
2. דברים שאינן עיקר אוכל נפש אך יש בהם צורך כמו ענייני הגוף, עשו חכמים סייג והדבר אסור. לדוגמה: מניעת העשן בבית במקום בו הוא עומד לאכול.
3. דברים שהם מכשירי אוכל נפש אך אין בהם צורך כל כך ביום טוב, נפסק שהלכה כרבי יהודה אך אין מורין כן והתירו להורות רק בשינוי. טעם הדבר הוא הואיל והדבר שכיח ולא יגיע במצב זה ביטול של שמחת יום טוב. דוגמה לכך היא סכין שנפגם, ובקל ניתן להשיג סכין אחר.

הרמב"ן מבחין בין מקרים שונים בפסיקת ההלכה כאשר הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה, אך יש להבחין בין כל מקרה פרטי. החלוקה נובעת מתוך הסתכלות על יסוד דיני המועד שנובע משמחת יום טוב, והרצון לא לפגוע בו.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מזכיר את המינוח מכשירי אוכל נפש פעם אחת בלבד בהלכות שביתת יום טוב:

"אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו, וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן"

                                                                       (פ"א, הלכה ח).

הרמב"ם כורך בהלכה זו את דין אוכל נפש שניתן להכינו מבעוד יום, יחד עם מכשירי אוכל נפש. כדוגמה לדבר שהוא מלאכת מכשירי אוכל נפש, מביא הרמב"ם שחיקת תבלין.

הפרשנים תמהו על הרמב"ם, מדוע הוא מביא את סוגית שחיקת תבלינים כדוגמה למכשירי אוכל נפש? בסוגיה זו המינוח של מכשירי אוכל נפש אינו מופיע, וכן אין אזכור למחלוקת חכמים ורבי יהודה!

בפרק ד' הרמב"ם פוסק להלכה את סוגיית הגמרא בדף כח,ב לגבי סכין שנפגמה:

"אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי העץ או על גבי חרש או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדדה במשחזת, במה דברים אמורים בשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה, אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על העץ שמא יבא להשחיזה במשחזת..."                  (הלכה ט).

הרמב"ם פוסק את הדין של הלכה ואין מורין כן, ומוסיף שהדיון נאמר רק כאשר אין תיקון כלי במעשה. במידה ויש כאן עשיית כלי חדש אז האיסור שייך בכל מקרה. לפי פסיקה זו אסור לתקן שפוד שנרצף, וכן אסור להשחיז במשחזת של אבן בנוסף לאיסור להורות להורות לרבים להשחיז במקרים מסוימים סכין שאפשר לחתוך בה. המגיד משנה (על אתר) הבין שהרמב"ם פסק כשיטת חכמים כנגד רבי יהודה. בפרק א הרמב"ם התיר תיקון מכשירי אוכל נפש של מאכל אבל לא התיר תיקון מכשירין של כלים.

הבנה זו אינה יחדאית ברמב"ם ולצורך בחינת אפשרות נוספת  נצטט גם את ההלכה הבאה:

"אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ובצד החד שלו, אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום, ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב, ולמה לא נאסר הביקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל, לפיכך התירו לבקע בשינוי, וכל הדברים הדומין לזה מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו"         (הלכה י).

בשיעור קודם דנו בהיתר עשיית מלאכת אוכל נפש ביום טוב. שם ראינו כי שיטת הרמב"ם היא כי מן התורה הותרו כל המלאכות שקשורות להכנת אוכל נפש ביום טוב. חכמים אסרו חלק מהמלאכות שניתן להכינן מבעוד יום או בשינוי, וזה על מנת שלא לפגוע בצביון המועד. לכן כל מה שניתן לשנות משנים, וכן אם האדם התרשל ולא הכין מבעוד יום אז המלאכה אסורה. עקרונית הלכה כרבי יהודה ומכשירי אוכל נפש הותרו ביום טוב, אך הדבר נתון במגבלות ההלכתיות של ההיתר. לכן הרמב"ם פוסק את דין מכשירי אוכל נפש עם היתר אוכל נפש בפרק א היות ואין חילוק הלכתי ביניהם. בפרק ד בפרטי הדינים הרמב"ם מביא את הסוגיות, והאיסור נובע מהעיקרון ההלכתי הכללי ולא כפסיקה כנגד דברי רבי יהודה^[2].

מכשירי מצווה

הדיון בעניין מכשירי אוכל נפש מעלה את השאלה עד כמה ניתן להרחיב את תהליך הכנת האוכל מבחינה הלכתית. שאלה זו הינה שאלה עקרונית ונוגעת לשאלה כללית בנוגע לתפר בין הפעולה שהיא העיקר, ובין ההכנות עבורה, והיא עולה גם בהקשרים נוספים בקיום מצוות.

במסגרת זאת, אנו מוצאים בהלכה את המונח 'מכשירי מצווה', המכוון לפעולות הכרחיות מקדימות שנועדו על מנת לקיים מצווה. מה המעמד ההלכתי שלהם? האם הם חלק מקיום המצווה, או שהם פעולה טכנית הכרחית ואין בהם מהות כשלעצמה.

התוספתא במסכת ברכות כותבת:

"העושה כל המצות מברך עליהן. העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה. נכנס לישב בה או' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. משברך עליה יום ראשון שוב אינו צריך לברך. העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כשהוא נוטלו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב, וצריך לברך עליו כל שבעה. העושה ציצית לעצמו או' ברוך שהחיינו כשהוא מתעטף או' ברוך אשר קדש' במצ' וצו' להתעטף בציצית..."  (ו',ט-י).

התוספתא דנה בהכנות לקיום המצווה. כך למשל, התוספתא מחדשת שיש לברך על בניית הסוכה למרות שברור שעיקר המצווה הינה הישיבה בה בחג. אך, יש לשים לב שהברכה היא ברכת שהחיינו ולא ברכה על קיום המצווה. אדם מקיים את מצוות ישיבה בסוכה רק במהלך החג, אך כבר בבנייה יש התחלת עיסוק במצווה. התחלה זו היא בעלת משמעות הלכתית, וברכת שהחיינו נעשית בראשית העיסוק במצווה. מדברי התוספתא עולה שיש משמעות בעיסוק בהכשר מצווה אך אין זה חלק מהמצווה עצמה ואין זה מצריך ברכה לשעצמה.

בתלמוד הירושלמי (סוכה א,ב; ברכות ט,ג) אנו מוצאים גישה האומרת שיש אף לברך על בניית סוכה ברכת 'לעשות סוכה'. לפי גישה זו יש גם משמעות עצמאית להכשר המצווה, ויתכן וזה אף כמצווה בפני עצמה. התלמוד הבבלי חולק על גישה זו וסובר שאין לברך על תהליך העשייה (מנחות מב.)^[3].

להלכה מקובל שמברכים רק על גמר עשיית המצווה, וכדברי הרמב"ם:

"כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון..."

                                                       (הל' ברכות פי"א, הלכה ח).

"שאלה: הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת, שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה"ג או לאו?

תשובה: יראה דאין זקוק לה אפילו כה"ג... וא"כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום, אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה. ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה. אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה, ואף על גב דאכתי ליכא מצוה, ע"כ היינו טעמא דמשום דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצוה... הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר..."                                                             (סי' קב).

החידוש בדברי תרומת הדשן הוא כפול:

1. מברכים במקרה זה על הכשר המצווה ולא על עיקר המצווה.
2. יוצאים ידי חובת נר חנוכה גם אם הנר כבה לפני שקיעת החמה. אם כן, מספיק שהתחלה המצווה קוימה, והתקיים הכשר מצווה על מנת לצאת ידי חובה.

עקרון דומה מצאנו בדברי רבינו תם בספר הישר (סימנים מז-מח). ר' משולם טוען שאין לברך על הדלקת נר של שבת הואיל- "שאין הדלקתה גמר מצוותה, ואינה אלא כדי להאיר בלילה". מכיוון שעיקר מצוות נר של שבת הוא שהנר ידלוק בארוחת שבת אם כן אין לברך על הכשר המצווה מבעוד יום. ר"ת דוחה את דבר רבינו משולם וסובר שבמקרה זה שגמר מצוותה בלילה מברכים על ההדלקה אף שהיא כעין הכשר מצווה.

הכשר מצווה אינו עומד כמצווה בפני עצמה, אלא הוא אמצעי לקיום המצווה. אך ישנם מקרים בהם יש לו משמעות הלכתית בפני עצמה ושכר על הפעולה^[4]. כפי שבמכשירי אוכל נפש יש קושי בהגדרת הפעולה ומעמדה ההלכתי, גם מכשירי מצווה נמצאים בתפר ולמרות שהם בגדר אמצעי הם בעלי ערך ומשמעות.