ביצה | דף יג | מעשר ראשון שהקדימו בשיבולין

הסדר הראוי להפרשת תרומות ומעשרות הוא ראשית כל כינוס התבואה לערימה מסודרת – 'מירוח הכרי', לאחר מכן הפרשת תרומה גדולה לכוהן, הפרשת מעשר ראשון ללוי וממנו תרומת מעשר לכוהן, ולבסוף הפרשת מעשר שני או מעשר עני. אדם המשנה מסדר זה עובר על האיסור "מלאתך ודמעך לא תאחר".

הגמרא בסוגייתנו מביאה את דבריו של ריש לקיש, העוסק במקרה שבו אדם חרג מן הסדר והפריש מעשר ראשון מן השיבולים שבשדה, קודם מירוח הכרי וקודם הפרשת תרומה גדולה. ריש לקיש קובע שעל אף שהופרש שלא כראוי, המעשר חל ויש להפריש ממנו תרומת מעשר:

"מעשר ראשון שהקדימו בשבלין – שמו טובלו לתרומת מעשר".

הגמרא מבארת שקביעה זו מבוססת על כך שעל אף שהדבר נעשה שלא כראוי, בסופו של דבר "יצא עליו שם מעשר" – המעשר זכה לשמו ולמעמדו כמעשר, ומעמד זה מחייבו בתרומת מעשר.

הראשונים נחלקו בנוגע לתוקפו של דין זה. רש"י בסוגייתנו (יג ע"א ד"ה שמו) פירש שמדובר בדין דאורייתא:

"שם מעשר שנקרא עליו טובלו ואוסרו באכילת עראי ובמיתה כדין טבל, עד שירים תרומת מעשר שלו".

בהמשך הסוגיה מנמק רש"י את הדין בכך ש"רחמנא אמר 'והרמותם ממנו מעשר מן המעשר', משנקרא מעשר הזקיקם לתרומתו", כלומר לדעתו הדבר נלמד בפירוש מן הפסוק, התולה את חיוב הפרשת תרומת מעשר במעמד של מעשר ראשון, ללא קשר לשאלה כיצד נוצר מעמד זה.

לעומת זאת, הרמב"ם (מעשר ג, יט) סבר שמדובר בדין דרבנן בלבד:

"מעשר ראשון שהקדימו בשבלים אסור לאכול ממנו עראי קודם שיפריש תרומתו, ואם אכל מכין אותו מכת מרדות...".

ר' יחיאל מיכל רבינוביץ הי"ד, מגדולי רבני ליטא בתקופה שלפני השואה, הציע בספרו 'אפיקי ים' (חלק א סימן יא) הסבר למחלוקת זו. לדבריו, אפשר להבין את חובת הפרשת תרומת מעשר בשתי דרכים:

א. זוהי חובה המוטלת על המעשר – מכל מעשר ראשון יש להפריש עשירית ולתת אותה לכוהן. הדבר מתבטא גם בכך שחובה זו מוטלת על הלוי, המקבל את המעשר, ולא על בעל הבית, שתפקידו לתקן את הכרי.

ב. זוהי אחת מחובות הפרשת התרומות והמעשרות מהכרי, בדומה לתרומה גדולה ולמעשרות אחרים. תרומת המעשר מופרשת אמנם מן המעשר ולא מן הכרי עצמו, ואף זהות המפריש שונה – הלוי ולא בעל הבית, אך סוף סוף היא נחשבת אחת מהחובות המוטלות על הכרי. עמדה זו מתאימה לדעת אבא אלעזר בן גימל המובאת בסוגייתנו, שלפיה יש גזירה שווה המלמדת על דמיון בין תרומת מעשר לתרומה גדולה. במסכת גיטין (לא ע"א) מובאת דרשה זו בהרחבה, ומבואר שם שגם בעל הבית יכול לתרום תרומת מעשר, ולכאורה יש בדבר רמז לכך שמדובר בחובת הכרי, המוטלת על בעל הבית.

על פי זה הסביר בעל האפיקי ים את מחלוקת הראשונים: רש"י סובר שחובת הפרשת תרומת מעשר נובעת ממעמדו של המעשר, ולכן די בכך שהמעשר הופרש מן הכרי כדי לחייבו בתרומת מעשר מדאורייתא, ואילו הרמב"ם סובר שתרומת מעשר היא חובה המוטלת על הכרי, ולכן כל עוד לא התבצע מירוח הכרי אין חיוב הפרשת תרומת מעשר מדאורייתא.

באמצעות הבנה זו הסביר בעל האפיקי ים חידוש שחידשו חלק מן האחרונים. הרמב"ם בהלכות  מאכלות אסורות (י, כ) עוסק בדינו של אדם שאכל תבואה שהופרשו ממנה תרומה גדולה ותרומת מעשר, אך לא הופרשו ממנה מעשרות. הרמב"ם קובע שאדם זה לוקה אך אינו חייב מיתה כדין אוכל טבל, משום שחיוב המיתה תלוי בתרומות ולא במעשרות. מכל מקום, מדברי הרמב"ם נראה לכאורה שכאשר אדם הפריש תרומת מעשר קודם שהפריש מעשר ראשון, הפרשתו חלה בדיעבד. הבנה זו מתאימה להסברו של בעל האפיקי ים בשיטת הרמב"ם – מדאורייתא תרומת מעשר תלויה בכרי, ולא במעשר ראשון, וממילא בדיעבד היא עשויה לחול גם קודם הפרשת המעשר. נידון זה מהווה היפוך של הנידון בסוגייתנו – בעוד בסוגייתנו התרומה מופרשת קודם חיוב הכרי אך לאחר הפרשת המעשר, כאן התרומה מופרשת קודם הפרשת המעשר ולאחר חיוב הכרי בתרומות ומעשרות.