ביצה | דף יב | מתוך שהותרה לצורך

המשנה בדף יב ע"א מביאה מחלוקת בנוגע להוצאת ילד קטן, לולב וספר תורה לרשות הרבים ביום טוב: לדעת בית שמאי הדבר אסור, ולדעת בית הלל – מותר. הגמרא דנה ביסוד המחלוקת, ומסבירה שהתנאים נחלקו לגבי הכלל "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך", שלפיו מלאכה שהותרה ביום טוב לצורך אוכל נפש הותרה גם לצרכים אחרים. בית הלל מקבלים כלל זה, וכך נפסק להלכה, אך הראשונים נחלקו ביחס להיקפו של הכלל.

רש"י בסוגייתנו (ד"ה אלא) כתב:

"בית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב, לא גזור".

מדבריו נראה שמן התורה הותרה מלאכת הוצאה (ואולי גם מלאכות נוספות) לחלוטין, מכיון שלעיתים היא משמשת לצורך אוכל נפש, ורק מדרבנן היא אסורה במקרים שבהם היא אינה משמשת לצורך יום טוב כלל.

התוספות (ד"ה ה"ג) חלקו על הבנה זו, וקבעו שגם מדאורייתא יש הבדל בין מלאכה הנעשית לצורך יום טוב 'קצת' ובין מלאכה שאינה לצורך כלל, האסורה גם מדאורייתא:

"אבל שלא לצורך יום טוב כלל ודאי דאסור מן התורה, כגון אופה מיו"ט לחול ומוציא אבנים, דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יום טוב, חייב מדאורייתא, וכי פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יום טוב קצת...".

אפשר שיסוד המחלוקת בין הראשונים בהבנת חידוש הדין "מתוך שהותרה לצורך". הראשונים והאחרונים העלו מספר הבנות בנוגע לחידוש זה, ונציין שתיים מהן:

א. בשיטה מקובצת לכתובות (ז ע"א) הובא הסבר בשם 'שיטה ישנה': "כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל 'לא תעשה כל מלאכה', והאי דכתב רחמנא 'אשר יאכל לכל נפש' – לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי"ט, ובלבד לצורכי ישראל". על פי הסבר זה התורה השתמשה בביטוי "אשר יאכל לכל נפש" כסימן המגדיר אילו מלאכות הותרו, אך אין זו סיבת ההיתר, וממילא ההיתר אינו מוגבל רק למקרים שבהם יש צורך אוכל נפש.

ב. בעל ספר ה'יראים' (סימן ש"ד) הסביר את לשון הפסוק "אך אשר יֵאָכֵל לכל נפש" לאור קביעת הגמרא (פסחים כא ע"ב) ש"כל מקום שנאמר לא יאכל אכילה והנאה במשמע", כלומר האכילה מייצגת את כל ההנאות, ואין הכוונה להנאת אכילה בלבד. לפי זה היתר אוכל נפש מתייחס לכל הנאה, וממילא הרחבתו לכל דבר הנחוץ לצורך הנאת יום טוב כלולה בהיתר המקורי.

לפי הבנת ה'שיטה ישנה' אין משמעות לשאלה לצורך מה נעשית המלאכה אלא רק לזהות המלאכה, וממילא מסתבר שיש להרחיב את ההיתר גם למקרים שבהם המלאכה המותרת נעשית שלא לצורך יום טוב כלל, כשיטת רש"י. לעומת זאת, דעת התוספות מתאימה להבנת בעל ה'יראים', שלפיה כל הנאת יום טוב נכללה בהיתר אוכל נפש, אך עדיין יש משמעות לשאלת מטרת המלאכה ולא רק לזהותה.

[מפאת קוצר היריעה לא נדון כאן בהסברים נוספים להיתר אוכל נפש והרחבתו למלאכות הנעשות שלא לצורך, ועוד חזון למועד. נציין רק להסברו של הרמב"ן בפירושו לויקרא כג, ז, העשוי להתאים במידה מסוימת להבנתו של הראב"ד המובאת לעיל, ואכמ"ל.]