פתיחה

הבאת קרבן ללא רצון לתיקון אמיתי, של המעשה עליו מובא הקרבן, הינה מעשה ריק וחסר משמעות – הנביאים דרשו על כך רבות^[1] וחלקים נרחבים ממסכת זבחים עוסקים בחשיבות המחשבה בעבודת הקרבן – מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ואף במחשבת פסול של הבעלים; לא מדובר רק באקט פורמאלי של מעשה הזבח עצמו – שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. בכל אחד מהשלבים הללו למחשבה יש תפקיד מכריע בנוגע להאם העבודה נעשתה כראוי או לא, והיא שתקבע בין השאר אם הקורבן יתקבל.

במשנה אנו למדים שבזכות עבודת הקרבנות העולם מתקיים^[2]. מכך שרק בהגעת דם הקרבן למזבח נעשית הכפרה, ומעצם זה שאם העבודה לא נעשית על פי הכללים היא לא תרצה, עולה שלאופן העבודה יש עניין מהותי ולא טקסי בלבד.

לכל סוג של קורבן יש דיני עבודה משלו, הסיבה לכך היא שלכל קרבן יש משמעות שונה מעצם התפקיד שהוא בא לבטא. בגוף המאמר נתמקד בקרבן חטאת, נרצה לבחון את המשמעות של פרטי העבודה והשוני שיש בין סוגי קרבנות החטאת בהתאם לסיבה בשלה הם מובאים; מכך נוכל גם לראות שעניין הקרבנות הוא מהותי ולא סימלי בלבד.

הגעת דם הקרבן למזבח

בכל הקרבנות אשר צריך ליתן את דמם על גבי המזבח החיצון, אם נתן הכהן רק מתנת דם אחת על המזבח, על אף שהיה צריך ליתן מדם הקרבן שתי מתנות שהן ארבע^[3], כיפר הכהן לבעלים (בדיעבד), והקרבן כשר:

בית שמאי אומרים: כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת - כיפר, ובחטאת - שתי מתנות; ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת - כיפר.

                                                                                  (זבחים, פ"ד משנה א- ב)

בגמרא מובא ההסבר לשיטת ב"ש, אשר לדעתם מספר המתנות הנצרך בדיעבד לשם הכשר החטאת הוא שניים:

אמר רב הונא: מ"ט דב"ש? קרנות קרנות קרנות - הרי כאן שש, ארבעה למצוה ושתים לעכב                                                                              (זבחים לז ע"ב).

רש"י על המקום מבאר את דברי הגמרא ומסביר את שיטת ב"ש:

שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא אחת בשעיר נשיא וב' בחטאת יחיד אחת בכשבה ואחת בשעירה בשתים כתיב על קרנת חסר והאחת מלא וב"ש אית להו יש אם למקרא הרי כאן שש ואין במזבח אלא ארבע והשתים יתירות לא נאמרו אלא ששנה עליה הכתוב לעכב ארבע נאמרו למצוה שמצוה בארבע מתנות ושתים נשנו מהן לעכב.

כלומר, בהתאם לכך שהמילה 'קרנות' כתובה בתורה בקשר למתנות הדם של קרבן חטאת שלש פעמים^[4] ומאחר שדרך הקריאה של הביטוי 'קרנות' היא בלשון רבים, ומיעוט רבים שניים – יש ללמוד מכל אחת מההזכרות של המילה 'קרנות' בתורה שהכוונה היא לשתי מתנות. הווי אומר, שלוש פעמים שכתוב קרנות ברבים, הן שש מתנות; ארבע מתוך השש באות ללמד אותנו כמה מתנות צריכות להינתן לכתחילה, והשתיים הנותרות מלמדות אותנו כמה מתנות נצרכות בדיעבד על מנת שהקרבן יכפר ויהיה כשר^[5]. לאחר מכן מוסבר בגמרא כיצד ב"ה מפרשים את הפסוקים שהזכרנו, לשיטתם:

ובית הלל? קרנת קרנת קרנות - הרי כאן ארבע, שלש למצוה אחת לעכב. ואימא: כולהו למצוה! כפרה בכדי לא אשכחן.

                                                                                                              (שם)

רש"י מבאר את דברי הגמרא ומסביר את שיטת ב"ה:

וב"ה - סברי יש אם למסורת הלכך הרי ד', ג' מהן למצוה נאמרו שמצוה לכתחילה ליתן אף עליהן, והאחת מעכבת כדמפרש ואזיל.

ב"ה דורשים ששלוש 'קרנות' מתוך הארבע נאמרו לעניין מצווה לכתחילה, ו'קרנות' הרביעית נכתבה על מנת לומר לנו שאם לא תינתן היא תעכב. כלומר, ב"ה סבורים שמכיוון שבתורה המילה 'קרנות' כתובה פעמיים בכתיב חסר ללא האות ו', היינו – 'קרנת', יש לדרוש את הפסוקים כדרך כתיבתם בלשון יחיד, כלומר, פעם אחת; ורק בפסוק השלישי שכתוב 'קרנות'^[6] בכתיב מלא יש ללמוד ממנו בלשון רבים, כלומר שתיים. ויוצא שלדעת ב"ה, שני פסוקים ביחיד ואחד ברבים הם סה"כ ארבע ולא שש כפי שהסברנו בדעת ב"ש^[7]. הגמרא מקשה על הדברים ושואלת מדוע לא נאמר שהכוונה היא שכל ארבעת המתנות הן רק לשם מצווה לכתחילה, ובדיעבד כיפר גם אם לא נתן אפילו מתנה אחת? עונה הגמרא שלא מצאנו שקרבן יכפר מבלי לתת את דמו על המזבח.

נראה לומר שאין הכוונה כי רק מתנה אחת מתוך ארבעת המתנות מעכבת, ושאר שלוש המתנות הנותרות באות לשם מצווה. אלא שדין כפרה תלוי בהגעת דם החטאת למזבח, וממילא במתנה אחת הגיע דם למזבח, ואז הקרבן מכפר. וכך נראה לומר גם מדברי הרמב"ם^[8].

מובן מדברינו שבעצם נתינת המתנה הראשונה יש עניין של הגעת דם למזבח, ושאם לא היה צורך בהגעת דם למזבח אולי היינו אומרים שגם ללא כל מתנה הורצה לבעלים^[9].

ברור לכל שכפרה הינה דבר חיובי, ועצם זה שבכדי לתקן את החטא עלינו להקריב קרבן ולתת את דמו על גבי המזבח באופן ספציפי מראה שיש עניין עקרוני ומהותי בעבודת הקרבנות, ולא רק עניין זמני שהיה נכון לדורות הקודמים. בפרק הבא נברר מהו אותו עניין של הגעת הדם למזבח.

בדם תלויה הכפרה

בקרבן חטאת צריך הכהן לטבול את אצבעו במזרק וליתן את דם החטאת על קרנות המזבח. יתכן להסביר את הצורך במעשה זה כביטוי לכך שעניין קרבן חטאת הוא כפרה ותיקון לחטא, ולכן יש ליתן את הדם ישירות מיד הכהן שהוא שלוחו של האדם מבקש הכפרה^[10].

רוצה לומר, דם החטאת ניתן במגע ישיר של אצבע הכהן בקרנות המזבח למעלה, ויתכן וזה ביטוי לבקשת הנפש לשוב ולהתחבר אל שורשה הרוחני-העליון, חיבור שנפגע בעקבות שגגת כרת ותפקיד החטאת הוא לכפר על הנפש, וכדברי הרמב"ן:

וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה

                                                   (רמב"ן, ויקרא פ"ד פס' ב ד"ה 'וטעם הקרבנות')

דהיינו, קרבן החטאת מכפר על הנפש, שזו תהיה ראויה "להקביל פני יוצרה". בהתאם לסוג החטא, יש צורך בקרבן מסויים ובנתינת דם באופן ספציפי. לדוגמה - בקרבנות החטאת יש ציווי של שתי נתינות דם על גבי המזבח: מצד אחד - יש ליתן את דמם על קרנות המזבח, ומצד שני - הדם צריך להינתן על יסוד המזבח, כפי שכתוב בתורה:

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ

                                                                                                 (ויקרא, ד' לד)

וכך כתוב גם בעניין חטאות הפנימיות ובחטאת העוף. קרבנות החטאת היחידים שלא מצאנו בהם ציווי מפורש לשפוך את הדם אל יסוד המזבח הם קרבנות החטאת הפנימיים המובאים ביום הכיפורים; אם כי למעשה גם דמם של קרבנות אלו נשפך אל יסוד המזבח, שהרי הוא התקדש ואי אפשר היה להשליכו סתם; אולם העובדה שהתורה אינה כותבת זאת במפורש מעידה על כך שזריקת דמם של חטאות אלו ליסוד המזבח היא טכנית בלבד, ולא עקרונית.

בסעיפים הבאים של המאמר נברר מדוע התייחדה החטאת במתן הדם הכפול, ומדוע בחטאת של יום הכיפורים לא צווינו בנתינת דם כפול זה:

א. תפקיד החטאת

בדרך כלל התורה אינה מבארת מהי המטרה של כל מתנת/ הזאת דם. רק במקום אחד מצאנו הסבר למטרה זו- כאשר מכשירים את המזבח לעבודה בימי המילואים, התורה מתארת תכלית כפולה למתן הדם:

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו

                                                                                                 (ויקרא, ח' טו)

מפורש בתורה שמתן הדם על קרנות המזבח, מטרתו לחטא את המזבח; ושפיכת הדם אל יסוד המזבח, מקדשת את המזבח, 'לכפר עליו'. ניתן להציע שני הסברים להבנת הכתוב 'לכפר עליו': האחד הוא שהכוונה היא למזבח – מילים אלו מסכמות את תהליך קידוש המזבח; והשני הוא ביחס לשפיכת הדם על היסוד, והכוונה היא לכפרתו של האדם ובפירוש זה נתמקד ונרחיב עליו בהמשך.

בניגוד להבנה שהמילה 'חטאת' נגזרת מן המילה 'חטא'; נראה להסביר שמשמעות המילה קשורה למושג 'חיטוי' – 'ניקוי' או 'טיהור'^[11]. מכאן יתכן שישנם קרבנות חטאת שאינם קשורים לחטא דווקא; כך, למשל, החטאות המשמשות כחלק מתהליך טהרתו של הטמא - כמו קרבן היולדת או אולי אפילו קרבן המצורע^[12] - אינן קשורות לחטא. כעין רעיון זה מסביר הרמב"ן בעניין קרבן נזיר שהקרבן אינו מובא על חטא שחטא הנזיר בעבר, אלא על כך שהוא מבקש לחלל את נזירותו:

וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם

                                                                     (רמב"ן, במדבר ו' יד, ד"ה 'וטעם')

דבר פשוט הוא שאין חיוב לחיות חיי נזירות, ואדם שחי חיים רגילים מבלי שהזיר עצמו אינו צריך להביא קרבן כזה או אחר^[13]. גם לא מצאנו קרבן שבא על העתיד, שהרי הנזיר עדיין לא יצא ממסגרת הנזירות (סיים את תקופת נזירותו). אם כן, מדוע על הנזיר להביא קרבן?

אדם שבחר לחיות חיי נזירות, לכאורה בחר להתקדש ולהתקרב יותר לקב"ה - מדובר בהסרת מכשולים אפשריים (אולי מודבר ביצירת גדר נוספת מפני תאוות) שעשויים להביא את האדם לידי חטא.

סיבת הבאת קרבן חטאת הנזיר קשורה לכך שהאדם יוצא ממסגרת הנזירות ועובר למסגרת אחרת של חיים רגילים. כלומר, לאחר שהוא כבר נמצא במעמד זה - בדרגה הרוחנית של 'נזיר', אם רצונו של הנזיר לחזור לחיים רגילים, קודם לחזרתו, מצווה התורה את הנזיר להביא קרבן לשם הכשרתו לקראת המסגרת החדשה. במובן זה, החטאת והחיטוי קרובים יותר להקדשה מאשר לסילוק של חטא מסויים. הבנה זו מתאימה גם לכך שצריך להכשיר את המזבח – לקדש אותו על ידי דם החטאת, ורק אז ניתן יהיה להקריב עליו קרבנות.

מלבד ההבנה שדם החטאת שניתן על קרנות המזבח תפקידו לקדש את המזבח, לחטאת יש גם צד של כפרה; עונש הכרת, הניתן על אותם חטאים עליהם מובאת חטאת, מתואר בתורה כניתוק של האדם ממסגרת העם והרחקתו מאת כנפי השכינה^[14] :

וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר

                                                                                              (בראשית, יז' יד)

המושג 'שוגג', אין משמעותו שהאדם לא אשם לחלוטין, אלא שהוא אשם בצורה חלקית^[15]. לכן גם כאשר האדם עובר בשוגג על חטא שזדונו כרת, החטא מכתים את נפשו והוא מתנתק מהעם. תפקיד קרבן החטאת לתקן נתק זה. כשאדם חוטא באחד מהחטאים שיש להביא עליהם קרבן חטאת, למעשה נוצר מצב שלילי בו אותו אדם נמצא עכשיו, כעת כשהוא רוצה לצאת מאותו מצב עליו להביא חטאת המוציאה אותו ממצבו השלילי, מתקנת את הנתק ומחברת אותו בחזרה לעם^[16]. לאחר הבאת קרבן החטאת עדיין לא הייתה כל התמודדת עם החטא עצמו - מצב זה דומה לאדם שחלה וכתוצאה מהמחלה נחלש גופו, התרופה מטפלת במחלה אולם לא מתמודדת עם חולשת הגוף בה עדיין יש לטפל. יתכן וזו היא משמעותו של מתן הדם על יסוד המזבח, המשותף לכל קרבנות החטאות - לכפר על האדם על ידי התמודדות עם החטא והבאת האדם למצב חדש; העברת האדם ממסגרת החטא בה הוא נמצא למצב בו הוא נקי ללא כל כתם.

הסברנו שנתינת הדם על הקרנות, מטרתה לתקן את הנתק בין האדם לעם, ונתינת הדם אל היסוד באה לנקות את האדם מן החטא - להכשירו להיות שוב חלק מעם ישראל^[17]. בהמשך הדברים נעסוק בבירור השאלה מדוע ביום הכיפורים אין מתן דם כפול כשם שיש בכל שאר החטאות.

ב. תפקיד החטאת של יום הכיפורים

הסיבה שבשאר החטאות יש מתן דם כפול, ובחטאת של יום הכיפורים הציווי הוא רק ליתן את הדם על קרנות המזבח, ואין ציווי ליתן הדם אל יסוד המזבח, קשורה לכך שתפקיד החטאת של יום הכיפורים שונה מתפקיד החטאות האחרות. ביום הכיפורים, תפקיד החטאת לתקן את המקדש שנטמא בשל חטאי בני ישראל:

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם... וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו... וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
                                                                                        (ויקרא, טז', טז – יט)

התורה מדגישה שתפקיד החטאות של יום הכיפורים הוא לכפר על המשכן ועל אוהל מועד שנטמאו בשל חטאיהם של בני ישראל. ביום הכיפורים הכפרה על בני ישראל אינה נעשית באמצעות החטאת הפנימית, אלא באמצעות השעיר המשתלח. לכן אין צורך לתת את דם החטאת הפנימית ביום הכיפורים אל יסוד המזבח, שכן אין תפקידה לכפר על האדם אלא מטרתה לכפר על המזבח.

תפקיד מתן הדם על קרנות המזבח הוא חיטוי המזבח. כפי שראינו, תפקיד זה דומה לתפקיד החטאת ביום הכיפורים, אלא שביום הכיפורים - הדגש הוא על המשכן והמזבח, ואילו בחטאות האחרות - הדגש הוא על האדם. עיקר תפקיד החטאת הוא לתקן את הפגם שיצר האדם במשכן. האדם החוטא פוגע בנוכחות ה' במשכן, וכדי לתקן פגם זה - יש לחטא את המזבח על ידי מתן דם החטאת על קרנותיו, ובכך לתקן את הפער שנוצר כתוצאה מהחטא.

מתן הדם על קרנות המזבח בא על מנת לתקן את הכרת שהוא הנתק בין האדם לעם ישראל ונתינת הדם אל היסוד באה לנקות את האדם מן החטא. בכך הסברנו גם מדוע בחטאת של יום הכיפורים אין ציווי של נתינת דם אל היסוד– מכיוון שאין כרת לעם[18].

תפקיד קרבן החטאת הוא כפול – תיקון הנתק שנוצר בין האדם לעם ובמקביל תיקון המקדש, וזאת באמצעות חיטוי המזבח; וניקוי האדם מהחטא על ידי שפיכת הדם אל יסוד המזבח. לכן, ביום כיפור, כשיש לתקן את הפגם שנעשה במקדש, אין ציווי של נתינת הדם אל יסוד המזבח.

מדברים אלה מובן שבעבודת הקרבנות יש עניין מהותי של עצם הכפרה, חיבור האדם אל העם ואל ה'. הדוגמא מתארת את הבעיה שנוצרה בעקבות החטא – התנתקות מהעם ומה', ואת התיקון – חזרת (חיבור) האדם אל העם ושיבתו אל מתחת לכנפי השכינה.