מנחות | דף סח | יום הנף: בהלכה ובאגדה

אף שעומדים אנו בעיצומם של ימי ספירת העומר, נפתח את עיוננו דווקא במגילת אסתר. במגילה נאמר, שהפור שלפני המן נפל בי"ג בניסן, וזהו היום אשר בו נשלחו האיגרות למדינות המלך. מרדכי היהודי כנס את כל יהודי שושן לתפילה ולזעקה, ובמקביל נדדה שנת המלך. אחשורוש ציוה להרכיב את מרדכי על הסוס ברחוב העיר, ועל פי קבלת חז"ל מאורע זה התרחש בליל ט"ז בניסן. הדברים מובאים בגמרא במגילה (טז.), ובלשון מבוארת יותר במדרש רבה (ויקרא, פרשה כ"ח אות ו'):

"דאמר ר' לוי: כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני, והוון תלמידיו יתבין תניין קמוי; אמר להם: עמדו וברחו ...
מה עשה? נתעטף בטליתו ועמד בתפלה לפני הקב"ה, ותלמידוי יתבין תניין.
אמר להם [המן]: במה אתם עוסקים? אמרו לו במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה. אמר להון: הדין עומרא במאי הוה דדהב או דכסף? אמרו לו דשעורין. אמר להון: וכמה הות טימי דידיה, בעשרה קנטרין? אמרין ליה: סגין בי' מנין. [תרגום: שאל אותם המן ומה משקל העומר, בוודאי משקל גדול של עשרה קנטרים? והשיבו לו: דיו בעשר מעות קטנות!]
אמר להון: קומו, דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא [תרגום: נצחו עשר המעות שלכם את עשרת אלפים כיכר הכסף שלי]".

תלמידיו של מרדכי ישבו ועסקו בעניינו של יום: הקרבת קורבן העומר במקדש. בעיצומו של הלימוד פגש בהם המן, ולמרבה ההפתעה לא בא לפגוע באחשורוש, אלא להרכיב אותו על הסוס ברחוב העיר.

בעלי הדרש והחסידות האריכו לבאר את הזיקה העמוקה שבין הקרבת העומר ובין מפלתו של המן הרשע (ראה: "מאור ושמש" לפרשת אמור, פרי צדיק לחג הפסח, אות כ"ב ועוד). כך, למשל, כתב השפת אמת (פורים תרמ"ג):

"כמו שהיה מיד ביציאת בני ישראל ממצרים "ויבוא עמלק", וכן בכל שנה ושנה בחג הפסח שהוא ראשיתן של ישראל ... ולכן כל התעצמות המן היה בי"ג בניסן, לפני שבר גאון. ואחר כך בכוח העומר יש לו מפלה".

ובמקום אחר (פסח תרנ"ז):

"דהנה תכלית יציאת מצרים היה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים". ואותו הרשע עמלק עמד על אם הדרך להפסיק בני ישראל מכוח התשוקה שהיה להם אל התורה ... וכן הוא בכל שנה שנתחדש יציאת מצרים וקבלת התורה .. לכן צריכין לזכור מיד ממחרת השבת להכין עצמו למחיית זכר עמלק ... צריכין להתחזק, ובזה ימחה שם עמלק, ונוכל לקבל התורה בשלימות בשבועות".

המן ועמלק מבטאים את הקילקול שבעולם ואת השחתת המידות. ימי ספירת העומר, אשר מתחילים בט"ז בניסן, מוקדשים לתיקון המידות, ולהיטהרות לקראת מתן תורה. זו הסיבה שהיום הראשון לספירת העומר הוא היום שבו מכניעים את עמלק.

בסוגייתינו (דף ס"ח עמוד א') נחלקו תנאים ואמוראים בשאלת מועד סיומו של איסור חדש. כולי עלמא מודים, שבזמן שבית המקדש היה קיים, האיסור היה ניתר בהקרבת הקורבן. לכאורה, יש ללמוד מכך שתאריך ט"ז בניסן איננו בעל משמעות עצמאית, וכל עניינו הוא בקורבן המוקרב בו. עם זאת, כאשר בית המקדש חרב, יש משמעות לתאריך עצמו, שהרי הוא הוא המתיר את איסור חדש (עם הנץ החמה, או בסיומו של היום, בכפוף למחלוקת). זאת ועוד, לדעת התוספות (ראש השנה יג., ד"ה מהיכן; וראה מנחת חינוך מצוה ש"ג שדן בכך) גם בזמן שבית המקדש קיים, אם משום מה לא הקריבו את העומר, התבואה החדשה מותרת לאחר ט"ז בניסן. הוי אומר - יום ט"ז בניסן הוא אכן יום הקרבת הקורבן, ואולם יש בו משמעות וחשיבות עצמאיים, גם בהעדר הקורבן. כאמור, נקודה זו מוסכמת לכולי עלמא כאשר המקדש חרב, ואפשר שהיא נכונה אפילו כשהבית עומד על תילו.

מהי אותה חשיבות עצמאית שיש ביום ט"ז בניסן? ההצלה משיעבוד מצרים היתה בט"ו בניסן. ביום ט"ז בניסן קבע עם ישראל את מטרת היציאה - לההפך מעבדי פרעה לעבדי הקדוש ברוך הוא. יום ט"ז בניסן הוא יום משמעותי ביותר בתולדות האומה, משום שזהו היום שבו החלו לצעוד אל הר סיני, לקראת ההשתעבדות השלימה והעמוקה לקדוש ברוך הוא.

ומכאן, למרדכי היהודי. מרדכי מבהיר להמן כי הוא לא יכרע ולא ישתחוה, משום שאיננו עבד למלך בשר ודם, אלא עבד למלך מלכי המלכים. העימות מגיע לשיא בט"ז בניסן, כאשר מרדכי איננו ירא מפני המן, אלא מתעטף ועומד בתפילה. מכוח אותה דביקות בקדוש ברוך הוא, המופגנת ביום ט"ז בניסן, נאלץ אפילו המן הרשע להודות כי עם ישראל ניצח במערכה, ועשרת אלפים כיכר כסף נדחו מפני קורבן העומר.