השגחה – מחלוקת אביי ורבא

השגחה – מחלוקת אביי ורבא / אלדר גולדרינג


אביי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפילו כותי במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו ושמא יחלידו וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אלא אכותי הא אמרת כשישראל עומד על גביו שחיט אפילו לכתחלה קשיא אמר רבא ויוצא ונכנס לכתחלה לא והתנן המניח עובד כוכבים בחנותו וישראל יוצא ונכנס מותר התם מי קתני מניח המניח קתני דיעבד אלא מהכא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אף על פי שיוצא ונכנס מותר אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפי כותי בד"א כשישראל יוצא ונכנס אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אלא אכותי הא אמרת אפילו יוצא ונכנס שחיט לכתחלה קשיא. (חולין ג ע"א)

אביי ורבא חולקים בדין ההשגחה בכותי ששוחט – האם חובה על ישראל להיות שם ממש ברגע השחיטה (עומד על גביו), או שמספיק שהישראל נמצא באזור והכותי חושש שהישראל יכנס לשם (נכנס ויוצא), ויישחט בצורה כשרה?

אביי אומר שאם הוא עומד על גביו השחיטה כשרה לכתחילה, ואם הוא נכנס ויוצא השחיטה כשרה בדיעבד, וזאת רק אם הכותי אכל משחיטה זו. רבא אומר שבנכנס ויוצא אוכל לכתחילה, גם אם לא הכותי לא אכל מהשחיטה, ואם לא השגיח כלל, והכותי אכל מהשחיטה – היא כשרה בדיעבד. מחלוקת זו נשמעת פשוטה בהתחלה, אך ככל שמעמיקים, מבינים שאין המחלוקת ביניהם כל כך פשוטה. אנסה בעז"ה להביא כמה הסברים להבנת מחלוקתם.

לפני כן, נציין שהגמרא עצמה מפטירה "קשיא" לשיטות אביי ורבא. נעתיק את ערך 'קשיא' מויקישיבה:

קשה. ביטוי תלמודי שמשמעו: הקושיה קיימת ולא ניתרצה, הקושיה נשארה ללא תירוץ. במילת "קשיא" אין משום דיחוי לדבריו של החכם אלא רק קביעה של קושי שיש בשיטתו או שבאותה שעה ובאותו משא ומתן בבית המדרש לא מצאו תשובה מתאימה לקושיה. בראשונים מובאת מסורת, שכל מקום שאמרו בגמרא "תיובתא דפלוני תיובתא" – בטלה דעתו של פלוני, אבל במקום שהדיון נגמר ב"קשיא" – לא בטלה הדעה. לעומתם יש שסוברים, כי אין הבדל בין הסיום "תיובתא" לבין הסיום "קשיא", אלא שמשתמשים ב"תיובתא" במקום שהקושיה היא ממשנה או מבריתא, וב"קשיא" במקום שהקושיא היא מדברי אמוראים.

במאמר זה נלך לפי הראשונים הסוברים שקשיא זו אינה קושיה מוחלטת. כעת, ננסה להסביר את המחלוקת.

אפשרות ראשונה: דין השגחה

אפשר לומר שאביי ורבא חולקים במהי השגחה.

אם נראה את ההשגחה של עומד על גביו כקו רציף ואת נכנס ויוצא כקו מחורר, אביי יגיד שצריך קו רציף, ורבא יגיד שניתן 'לדלג' על חלקו, וכל עוד הקו קיים יש השגחה מסויימת. נסביר:

אביי יגיד שההשגחה חלה רק במקרה שבו המשגיח רואה ישירות את השוחט, ולכן הוא יראה את נכנס ויוצא כחצי הסתכלות ויכשיר רק בדיעבד. ההשגחה השלמה והרצויה היא שהמשגיח רואה את השחיטה, ונכנס ויוצא זו רק חצי השגחה. וצריך לדקדק יותר, הרי למה שזה יהיה כשר בדיעבד בנכנס ויוצא? כיוון שההשגחה בפועל גורמת לשוחט להיזהר, כך יש לומר שבנכנס ויוצא יש פה מורא מסויים. אם תרצו, אפשר לקרוא לסוג זה השגחה 'בגברא'.

רבא יגיד שהשגחה חלה כשהשוחט יודע שיכולים לראותו. בנכנס ויוצא הכותי השוחט חושש שיראו אותו, ולכן זה כשר לכתחילה, ניתן לקרוא להשגחה זו השגחה 'בחפצא'.^[1]

לפי פירוש זה, המחלוקת די מובנת, אך עדיין עלינו לברר, לשיטת רבא, למה הבשר כשר בדיעבד אם הכותי אכל מהשחיטה? אם יש צורך בהשגחה, מדוע הבשר מותר ללא השגחה כלל?

ועוד, אם יוצאים מנקודת הנחה ששחיטת כותי בפני עצמה היא בעייתית, איך בכלל יכולה להיות השגחה בחפצא? הרי בסופו של דבר, עצם השחיטה שלו אמורה להיות בעייתית! בהשגחה בגברא, שבה הישראל ראה שהשחיטה לא פסולה, ממילא אין ממה לחשוש, ולמרות שאין שליחות בשחיטה, נחשיב את הכותי השוחט כמעין שליח בשחיטה לעניין הכשרות. אך איך השגחה של יוצא ונכנס יכולה בכלל להועיל, אף בדיעבד?

דבר נוסף שעלינו לבדוק הוא למה רבא תופס את ההשגחה בצורה אחת, בעוד שאביי תופס אותה בצורה אחרת. מהי הנקודה עליהם הם חולקים?

הסתכלות אגדתית על המחלוקת

בגמרא בברכות (מח ע"א) מובא סיפור על אביי ורבא שהיו יושבים מול רבה כשהם היו קטנים. רבה שאל אותם – 'למי מברכים?', והם אמרו לו שמברכים לקב"ה. רבה שאל אותם – 'ואיפה הקב"ה יושב?'. רבא הצביע לתקרה, ואביי יצא מחוץ לחדר והצביע לשמים. ולאחר מכן, רבה אמר להם ששניהם יהיו תלמידי חכמים גדולים. כמו שאומרים שאפשר לראות על דלעת שהיא טובה עוד לפני שצמחה.

למה רבה מתלהב כל כך מאביי ורבא הקטנים? מה כבר הם עשו? ברור שיש פה מסר יותר עמוק. האגדתא הזו מציגה לנו בפשטות וברמז את הגישות הכלליות של אביי ורבא.

רבא מסתפק בתקרה, במה שמול העיניים, הוא יודע שאם מצביעים על התקרה, ניתן להסיק מכך שא–להים נמצא למעלה, אין צורך לצאת החוצה בשביל להוכיח זאת, הוא מסתפק ברעיון, בתיאוריה.

אביי לעומתו ינסה להיות כמה שיותר קרוב לתיאור המדוייק ביותר, הממוקד ביותר והוודאי.

בספרו של זאב פרנק, 'דבר קטן', שמדבר על מחלוקות אביי ורבא, טוען פרנק שאחד המאפיינים של המחלוקות ביניהם היא שאביי מעשי יותר ורבא תיאורטי. כך הוא בבסיס המחלוקת על ייאוש שלא מדעת, ייאוש של מי שעדיין לא יודע שאיבד דבר מה. אביי אוסר לקחת את האבידה, ורבא סבור שאם יש פוטנציאל לייאוש, הרי זה כאילו כבר קיים ייאוש. בעוד שאביי אומר בפשטות, שאם אין ייאוש, אסור לקחת, רבא יסתפק בעובדה שיש פוטנציאל לייאוש, כמו שהוא הסתפק בתקרה כדי להצביע על ה'. במילים אחרות: רבא מחפש את העיקרון הבסיסי, שהכותי יהיה מושגח; אביי מצריך גם שהמעשה יהיה 'ממשי', כמו שהשמים לעומת התקרה או המודעות של המאבד לייאושו.

את אותו העיקרון ניתן להשאיל לענייני ההשגחה, אביי ידרוש השגחה מלאה לכתחילה. רבא יסתפק ברעיון שהכותי ידע שהוא יכול להיתפס.

אפשרות שניה: דין כותי

אפשר להבין את המחלוקת שלהם על עצם דין הכותי בשחיטה. סוגית כותי היא אחד הנושאים הטעונים והמלאים בש"ס, ונכתבה עליו מסכת שלמה (מסכת קטנה), מסכת כותים. יש דעות בראשונים הפוסקים שכותים הם גרי אריות ואינם יהודים, ויש כאלה שפוסקים שבגלל שהם עבדו עבודה זרה זה מוכיח שמלכתחילה הם לא התגיירו באמת, והגיור שלהם פקע מלכתחילה.

אך כל זה לא רלוונטי לעניינו, כיוון שגם אביי ורבא מסכימים שכותים הם גרי אמת.^[2]

אך עדיין ניתן להעמיד את המחלוקת ביניהם על עצם השחיטה של הכותי.

יכול להיות שאביי סובר שיש פסול על הכותי מחשש שהוא לא ישחט כראוי בגלל שלכותי לא אכפת לשחוט לא כשר, ולכן יש חובה לכתחילה לראות את השחיטה, כיוון שהכותי בכלל לא רוצה לשחוט כמו שצריך, ולכן רק בנכנס ויוצא בגלל שהכותי יחשוש שיראו אותו זה יהיה מותר רק בדיעבד, רק אם הוא אכל, כיוון שאתה לא ראית את השחיטה עצמה.

רבא יסבור שהכותי מקבל את הלכות שחיטה ולמעשה יתייחס לשחיטת כותי כמו כל ישראל, רק שהכותי לא מקבל את "ולפני עור" ולא אכפת לו להחטיא ישראל, ולכן הוא חייב לאכול. כלומר החשש בשחיטת כותי הוא בדיוק כמו כל שחיטה אחרת של ישראל שיכול בטעות להגרים או לשהות וכו' רק שבניגוד לישראל שיודיע לך שלא שחט כראוי, הכותי לא יודיע לך. ולכן לכתחילה מספיק נכנס ויוצא כיוון שהכותי יקפיד יותר על דיני השחיטה שהוא עצמו מקבל רק כדי שאתה לא תראה אותו בטעות מנביל, אך אין לו אינטרס לפסול מצד עצמו (כמו התירוץ שהגמרא מביאה בשם רבא על שחיטת ישראל מומר בהמשך "לא שביק התירא ואכיל איסורא" כלומר הוא לא יתאמץ כדי לא לשחוט טוב). ולכן יועיל בדיעבד שהוא אוכל משחיטת עצמו מה שמוכיח שהשחיטה כשרה כיוון שהוא מקבל את הלכות השחיטה.^[3]

דוגמא נוספת להבנת המחלוקת

הגמרא במסכת קידושין דנה לגבי ייחוד באישה נשואה כשבעלה בעיר:

אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד שאני ... דשושבינתיה הואי וגייסא ביה.

(קידושין דף פ"א)

מסקנת הגמרא היא שלאשה נשואה מותר להתייחד עם גבר זר כשבעלה בעיר, אלא אם ליבו של המתייחד גס בה, כגון שהוא קרוב אליה, אז אסור לה להתייחד עמו גם אם בעלה בעיר.

אני רוצה להביא דוגמא בעזרת השוואה בין הסוגיות. בעלה בעיר יהיה המשגיח בבחינת נכנס ויוצא. האשה תהיה הכותי, ועכשיו מחלוקתם היא האם "גייסא ביה", האם לבו גס בה, כלומר – האם יש חזקה או סיבה לחשוש שהכותי יחטיא אותך או לא. אביי יגיד שכן, ולכן חובה לכתחילה להשגיח עליו, רבא יגיד שלא, ולכן מספיק נכנס ויוצא לכתחילה.

וכך כותב הרשב"א:

אמר אביי הכי קתני הכל שוחטים ואפי' כותי בד"א בישראל עומד על גביו כו' אביי ס"ל כמ"ד כותים גירי אמת הם ולפיכך כשישראל עומד ע"ג מיהא שחיט והכא מיירי בששוחט בהמה דידן א"נ דידי' לזבוני לה אבל למה שהוא שוחט לפיו א"צ עומד ע"ג דהא כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל וכדמשמע נמי מדאביי דאמר אפי' דיעבד בחותך כזית סגי לי' ומה שאין מוסרין לו לכתחלה אפי' בשאין ישראל עומד ע"ג ונתן לו כזית לבסוף לפי שיש לגזור שמא ישכח ליתן לו וישגה ויאכל א"נ משום הרואים שמא יחשבו שהן כשרים אצל שחיטה כישראל ואפי' בלא חתיכת כזית וכן הטעם בדברי רבא. (רשב"א חולין דף ג ע"א, ד"ה "אמר אביי")

הרשב"א מסביר ששניהם מסכימים שהכותי הוא גר אמת, כמו שאמרנו, ושהכותי מקבל את הלכות השחיטה, רק שיש מחלוקת עד כמה חוששים שישכחו לתת לו לאכול, ולכן אביי מחמיר ויגיד שצריך להסתכל לכתחילה ורבא כנראה יקל יותר ויגיד שמספיק נכנס ויוצא שלא כמו ישראל כשר שלא צריך כלום.

שיטת רבא מובנת, כיוון שהוא רואה את הכותים כיהודים גמורים ומדקדקים במצוות השחיטה, מובן מדוע מספיק נכנס ויוצא לכתחילה כמו שהסברנו, אך לשיטת אביי, למה שהוא יחמיר? מה הרציונל העומד מאחורי החומרה הזו?

היחס לכותים

ומ"ט גזרו בהו רבנן כי הא דר"ש בן אלעזר שדריה ר"מ לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא א"ל ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה הלך ר"ש בן אלעזר וספר דברים לפני ר"מ וגזר עליהן מאי טעמא אמר רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה. (חולין ו ע"א)

גזירה זו של רבי מאיר אומרת שצריך לנהוג עם כותים כמו שנוהגים עם גויים לכל דבר ועניין.

תקנה זו לא התקבלה בימיו של רבי מאיר, אלא מאוחר יותר, בתקופת האמוראים. ניתן לומר שרבא לא קיבל את התקנה הזו ומתייחס לכותים כמו שהתייחסו אליהם בעבר, כיהודים רק שלא מקפידים על המצוות ולכן צריך לחשוש אך לא יותר מדי, בנכנס ויוצא זה מספיק. גם אביי לא קיבל את תקנת רבי מאיר, אבל הוא כן קיבל את העיקרון העומד מאחורי תקנתו, אביי יתפוס את הכותים כרשעים גמורים, הם ירצו להחטיא אותנו ולכן צריך לכתחילה לראות את השחיטה. מאז שמצאו שהם עובדים עבודה זרה היחס אליהם הוחמר וכעת לא נוכל לסמוך עליהם כבעבר. רבא כלל לא קיבל את התקנה הזו, אלא מתייחס אליהם כיהודים לכל דבר ועניין, רק שכנראה שהם לא מקבלים את איסור 'ולפני עור' ולכן הם לא יודיעו לך אם שחטו שלא כראוי.

^[1] השגחה בגברא – כי הישראל משגיח, והשגחה בחפצא – כי הכותי מושגח.

^[2] תוס' אומרים שהם התגיירו שוב והריטב"א אומר שלדעתם הם גרי אמת מלכתחילה.

^[3] סברת הפני יהושע (חולין ג ע"א, ד"ה "בתוספות") היא שהחשש של הכותי בנכנס ויוצא היא שיתנו לו לאכול, ולכן יקפיד.