רב בקיבוץ - "עשה לך רב", או "קנה לך חבר"?
* הרב שמואל דוד[1]
הדברים הבאים הם בבחינת תיאור של חוויות אישיות, של מי שהגיע למשק מעולם הישיבה, וחווה על בשרו את המעבר ממקום שבו הרוחניות תופסת את המקום המרכזי, למקום שבו העיקר מתמצה במעשה היום יומי, עבודה ופרנסה.
א. דאגה לדברים שבקדושה
המעבר מן הישיבה למשק חריף למדיי. מאבק מתמיד בין עולם של רוח לעולם של מעשה, תפיסות עולם שונות, סטנדרטים הלכתיים שונים, צורת תפילה אחרת, וכיו"ב. מחד, נתון הבא לקיבוץ מן הישיבה במצוקה מסוימת. מאידך, רובצת עליו אותה אחריות כבדה, השתלבות בחיי המעשה מבלי להתנתק מחיי הרוח.
דומני שזהו התפקיד המרכזי של הרב בקהילה. החזקת היד על הדופק, ודאגה מתמדת לשילוב ערכים תרבותיים ורוחניים בצד חיי המעשה. אפשר ובקיבוץ הדבר קל יותר לביצוע. מזכיר הפנים מטפל בענייני החברים. מכיוון שאינו נושא בכל תפקיד אחר, כל מעייניו מתמקדים בו. בדומה לו, מרכז המשק המנהל את חייה הכלכליים של הקבוצה, כשהוא שומר על פעילות המערכת ותקינותה, ובוחן כל העת דרכים ואפשרויות לשיפורים.
לדעתי, חייב להיות בכל קהילה, בצד אלו, גם אדם שתפקידו יהיה לבדוק, לבחון ולעורר שאלות מוסריות, חברתיות, הלכתיות ודתיות, אדם הפנוי במידת האפשר מכל עיסוק אחר, וכל מעייניו קודש לתפקיד זה. אם בקהילה רגילה הדברים אמורים, הרי שבקהילה שלנו - על אחת כמה וכמה, שהרי דוגלים אנו באותו עולם מורכב; תורה ועבודה, דתיות ולאומיות. הקודש והחול משמשים אצלנו בעירבוביה, וצריך אדם שישאב כוחו ממינוי של הציבור, ויעשה אותן הבחנות. בין הקודש והחול, האור והחושך.
מסיבה זו, נוטה אני לחלק את תפקידי הרב לשלושה תחומים: שיעוריתורה, פסקי הלכה ושמירת על ערכים.
שיעורי תורה
אותו מושג של "תרבות שעות הפנאי" לא היה קיים מאז ומעולם. במידה מרובה, התחדש הוא בדורנו, עת הטכנולוגיה החדישה מאפשרת לאדם להגיע לתפוקה גדולה ובצידה - שעות פנאי רבות.
כיצד יש לחלק שעות פנאי אלו? ברור לי שיש למצוא מקום הן ליציאה מן השיגרה, התרעננות והחלפת כוח באמצעים שונים, והן לאותם ערכי תרבות, בעלי מטען חינוכי ולימודי, אשר אין לנו אפשרות להקדיש להם זמן במשך היום.
אין לי ספק, כי אותה "תרבות" צריכה לינוק את מקורותיה מתוך שרשינו היהודיים והציוניים, מאותה משנת "תורה ועבודה" המהווה דרך חיים לגר בקיבוץ.
במסגרת זו כלול גם לימוד התורה, שלו הבט כפול. מחד, קיום המצווה, ככל מצווה אחרת ואף יותר מזה: כמצווה שאין לה שיעור, עובדה שלכאורה דורשת את הקדשת כל הזמן הפנוי, ומאידך - די, לכאורה, בלימוד קצר בכל יום כדי "לצאת ידי חובת" המצוה.
ההיבט השני של לימוד התורה מתמקד בראייתו כערך הזוכה להסכמה כללית. שהרי מעבר למצווה שבתלמוד תורה, צריך כל יהודי לכוון את עולמו על-פי השקפת התורה. השקפת העולם של האדם היהודי צריכה לינוק ולהתבסס על התורה. משימה, שלא ניתן להגיע אליה ללא הקדשת עתים לתורה.
גם במישור המצווה יש להבחין בפן נוסף. מקיימים אנו מצוות שבגוף לרוב: הנחת תפילין, התעטפות בציצית, נטילת לולב ואכילת מצה. לעומתם, כמעט ואיננו נדרשים בקיום המצוות לאיברים החשובים ביותר, המוח והלב. המצוות הפכו, לדאבוננו, לאקט פיזי, והפעלת אותם איברים חושבים, אותן תחושות, כמעט ונעלמה.
מסיבה זו, ולמרות המעמסה המוטלת על כתפי החברים בעבודה, בחברה, במשק, בוועדות השונות, וכמובן - העול המשפחתי, תובע אני מן החברים לבוא לשיעורים. הקושי העיקרי מתבטא בהתמדה, ואני מודע לו היטב. אבל יהיה זה חטא לתפקיד שאותו רואה אני כמרכזי, אם אמנע מלדרבן את החברים ללימוד סדר קבוע. בסופו של דבר, כך אני מאמין, יהיה כל אחד מאושר יותר, אם אכן אצליח ל"דחוף" ולעודד אותו ללמוד.
פסיקת הלכה
פסיקת ההלכה הוא התחום הגוזל את עיקר זמנו של הרב במשק. בראש ובראשונה - מחמת היקפם של הנושאים הנתונים לטיפולו. תחום הצומח החקלאי עמוס בשאלות רבות, שבמשק קרוב לאלפיים שנה כמעט ולא עסקו בהן: שמיטה, כלאיים, תרומות ומעשרות, חדש, ערלה ועוד. בענף החי ישנן שאלות מסוג אחר הקשורות בעיקר לתחומי שבת והלכות טריפות. כמו כן מטפל הרב בכל נושא הכשרות במטבח, המקווה, שמירה על צביון החגים (כמו: עבודה במפעל בחול-המועד - מותר או אסור?), וכמובן - שאלות פרטיות שכל אדם ומשפחה נתקלים בהן.
בפסיקת ההלכה קיים מאפיין נוסף שאינו קיים בשיעור. בעוד שבשיעור ניתן להיתקל בקושיה ולהניחה ב"צריך עיון" לקראת השיעור הבא, הרי שבפסיקת ההלכה למעשה אין הדבר כן. ראשית, יש להקיף את הנושא מכל צדדיו, ולחשוב על היבטיו השונים. שיקול דעת של כל הנתונים האפשריים, והכרעה בעקבותיו. לחילופין - יש מקומות שבהם עדיף להגיש את שתי האפשרויות בפני השואל, ולהשאיר את ההכרעה בידיו. ההבדל בין קיום מצווה וחילולה הוא דק ביותר, ומשום כך על המשיב לעשות כל מאמץ כדי שהכרעתו תיעשה מתוך שיקול דעת ברור, ופסיקתו תוצג בצורה ברורה ומובנת היטב.
סיכום
עצם מציאותו של הרב בקיבוץ יוצרת בו ממד נוסף. כשיש שאלה - יש אל מי לפנות. חבר מעוניין בבירור סוגיה כלשהיא, בלימוד משותף, בשיעור בנושא מסויים - הרב הוא הכתובת. לעתים, צריך הרב ליזום פעולות שונות. לעבור מבית לבית על מנת ל"גייס" משתתפים לשיעור, וכיו"ב. המטרה, כך נדמה לי, צריכה להיות פעולה מתמדת, חוסר קפיאה על השמרים. נתוני ההצלחה מורכבים מעירנות, ובעיקר - רצון טוב של שני הצדדים, הקהילה והרב.
* עלון שבות - קשר בוגרים 4 (אלול תשמ"ז)
[1] הרב שמואל דוד (מחזור ז), רבו של קיבוץ ראש-צורים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)