בס"ד

התעוררות לנבואה – עיקרו של הספר

דברי

הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין שליט"א

 

חשיבות הספר נובעת מכלליותו, נושאו וגישת מרן המחבר אל הנושא. במידה רובה, הובא בו לתחיה נושא עתיק וחדיש: הנבואה ומקומה בחיי הרוח של כנסת ישראל. המחבר העמיד בפני הציבוריות היהודית שורה שלימה של בעיות, אשר לדאבוננו הרב, מוזנחות על ידי רוב מנין ורוב בנים עולם של ההשכלה ועולם התורה גם יחד.

 

בדרך כלל המזדהה לחלוטין עם המסורת היוונית העיונית- מדעית מתקשה בעצם תופעת הנבואה. היא נדמית לו כהזייה, תולדת האשלייה. בן תורה, להבדיל, מתייחס אליה בדחילו ורחימו, מכירה כתופעה כילאית של חדירת האין סוף למסגרת עולמנו המצומצם, אך הוא נוטה להסתפק בהכרה כללית זו ועלול להרתע מגשת אל הקודש פנימה. דברי ספרי הנבואה, שבמקרים לא מעטים מגיעים לבני תורה דרך צנורות עקיפים, משמשים, כמובן כיסוד לכמה דיונים מפורטים בהלכה. אך הנבואה עצמה – הן החוויה והן תוצאותיה – נראית רק מרחוק ובצורה מעורפלת. והדבר ניתן להאמר בצורה יותר חריפה. לעתים לא נדירות פגה החיות שבנבואה, מצטמקת ורע לה; מורגשת בלבנו (ובנו החסרון), קפאון ואיבון ביחסנו אליה.

 

ובכן, הופעת הספר מרנינה ומרעננת. אני משתמש דווקא בסמל אורגני, שכן הספר כולו מוקדש למלחמה מוחלטת בדומם, בקיפאון ובאיבון. בספר מונח הדגש, ומונח בחזקה, על דינמיות, התפתחות, השתלשלות. ומכאן שאופקו רחב ביותר משתארתי עד כה. המחבר אינו דן בנבואה כחליפת כתבים וספרים מגובשת, אלא כתופעה כללית. הנבואה נראית כטיפוסית וכמרכזית ביהדות. אדרבה, כתבי הקודש כמעט שנראים כביטוי לרוח השוררת בכל שבילי היהדות, לא כתופעה חד פעמית; כשלולית הנובעת מזרם השוטף בכל מציאות כנסת ישראל, לא כמקרה בודד. נ"ך, הלכה, קבלה, חסידות, אפילו (אם כי בצירוף כמה הסתייגויות) פילוסופיית ימי הביניים – הכל עולה בקנה אחד – קנה הנבואה.

 

לו באנו להצביע על מקור למוטיב המושל בכיפת הספר, יש לראותו במלים ספורות בלשון הפסוק כתרגומו: "קול גדול ולא יסף" מתרגמינן "ולא פסק".

 

מסגרת הספר הינה, איפה, פחות היסטורית מאשר אפיסטימולוגית. הדבר מתבלט בשמו "קול נבואה: ההגיון העברי השמעי". אנו, אמנם רגילים לראות איזה ניגוד בין הגיות לשמעיות; הגיון משמעותו נטייה פילוסופית ואוניברסלית; ואנו נוטים לראות דת הנעוצה בו כמובילה לנתיב אליו הגיע אפלטון בספר העשירי ל"חוקים" שלו, אותה שיטת דת טבעית, בעלת שלשה או חמישה יסודות, שהתפשטה במחשבה האירופאית במאה השמונה עשרה. שמעיות, מאידך גיסא, לכאורה כולה צמצום על טבעי, פרטי, מנוגד לאוניברסלי. אך מרן המחבר סולל לו שתי דרכים לגשר על הפער המדומה בין שתי הגישות הללו; ושתי הדרכים הן שמהוות למעשה את שני חלקי הספר.

 

האחת היא לקחת את חומר השמעיות, את דברי הנבואה, ולדון בהם בדרך ההגיון – להבין, לדרוש במידות, לנתח ולהגדיר. ברם, על דרך זו, המודגשת בחלקו הראשון של הספר, לא הגענו עדיין – בכל אופן, יתכן שלא נגיע – למיזוג של ממש. הנבואה הופכת להיות – או יותר נכון, נשארת – איזה חומר היולי הניתן לדיון והבהרה, אך הנבואה וההגיון טרם עולים בד בבד; הינם שלבים במסגרת אחידה – אך אין כאן שילוב.

 

ובכן, המעבר לנקודה השנייה: להצביע על דרך קוגנטיבית חדשה, הבוקעת ועולה מתוך חווית הנבואה, דרך שצינורה לא רק הגיון אנליטי, יהא באורח אינדואקטיבי, או דה- דוקטיבי או אפילו אינטואיציה במובנה הרגיל, אלא שמעיות.

 

יש הבדל יסודי בין שמיעה לראיה. לאפלטון או לקנט, גישה אינטואיטיבית מביאה את הנפש לראות כבראי, הדברים שכבר כמוסים בה. ברם, שמיעה פירושה להתקשר, להתייחס עם המצא מעבר ליחיד השומע. ובצורתה הנשגבת ביותר, היא מתבצעת כתשומת לב – לא, כהתמסרות מוחלטת – לקול הבוקע ממקור טרנסצנדנטלי, מעבר למציאות האדם כולו. וכמלחין בדרך קוגנטיבית, מימד חדש לנבואה. אנו רגילים לחשוב עליה כהגדת עתידות, כחוויה דתית, או כמסירת ציווי. פה סולל לנו המחבר דרך אחרת. הנבואה מתוארת כאמצעי לימוד, כדרך להשקפת עולם – או, בנוסח הספר, להקשבת עולם המביאה לידי השקפה.

 

יש לציין, אם כי אינני בטוח אם המחבר יסכים לדבר, שלמרות העובדה שבספר מודגשת נקודה זו כמעט אך ורק ביחס לקבלה, שהדברים יעילים במסגרת יותר רחבה. לנבואה כמהלך קוגנטיבי משמעות חשובה אף חוץ לשביל המצומצם של החכמה הפנימית.

 

ברם גישה זו מעמידתנו בפני בעייה חריפה. עמדתי על היקף הנבואה מבחינת הזמן "קול גדול ולא יסף". אך מנקודת ראות המחבר, היקף לנבואה לא רק מבחינת הזמן, אלא גם מבחינת מקום ואישים. ואם באנו לסכם את גישתו, שוב עומד לרשותנו פסוק. תשובתו של משה רבינו ליהושע: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". ברוח הספר, יש לראות פסוק זה לא רק כהבעת תקווה בצורה אופטטיבית, אלא כהצעת עובדה – ודא עקא.

 

נבואה לכאורה כרכה בצמצום. יסודה בחירה – אך לא מצד האדם אלא מצד הקדוש ברוך הוא. כך לימדונו חז"ל בנוסח ברכת קריאת נביאים: "אשר בחר בנביאים טובים". הרמבם בהלכות יסודי התורה, הדגיש את הנקודה. אחרי שתיאר מאמצי השואפים לנבואה הוא מוסיף: "אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים ואע"פ, שמכוונים דעתם, אפשר, שתשרה השכינה עליהם ואפשר שלא תשרה". לא כל העולם בסולם זוכה להיות למגמה. בסופו של דבר, הכל תלוי ב"וחנותי את אשר אחון".

 

תפיסת נבואה כשביל קוגנטיבי כללי סותרת, לכאורה את הבחירה שבה. יתכן – אינני מתיימר לדבר בשם המחבר – שיש לחלק, לדעתו של מרן הרב, בין נבואה לנבואה, בין גילוי מפורש ומפורט לבין נטייה לכיוון. יתכן, שיש גם להטיל דגש (אם כי, לדעתי, זה לא יפתור הבעיה) על ייחוד עם ה', על קדושת כנסת ישראל ואופייה כנבחרת לשמיעת הנבואה. אך בכל אופן השאלה טעונה בירור, ולא באתי אלא לעורר.

 

כמו כן אני מרגיש חובה להביע ספקותי בנוגע לנקודה אחרת שאף היא קשורה בעיקרו של הספר. הושמעו פה דברים נלהבים על מעלה הקשבה רגילה מתוך עצימת עיניים, על האזנה בתחושה פנימית מתוך אדישות לתופעות ראות חיצוניות. אני מוכרח לציין שאני, כשלעצמי, מסתייג מגישה זו; ובמידה שהספר מושתת אף הוא על אדני ניגוד שבין השמיעה והראיה, הקשבה ועיון, איני יכול להזדהות עם תוכנו לחלוטין. לשים אזננו כאפרכסת, לקלוט כל צליל, להיות ערים לכל הד – אדרבה ואדרבה; ויישר כחו של מרן המחבר שהחדיר נקודה זו לתודעתנו. אך דומני, שטרם יעוץ לצעוד בעינים סמויות, ללא התבוננות והסתכלות. ולאמיתו של דבר, אין צורך להרים קרן תחושה זו של שמיעה על חשבון תודעת הראיה; אנו זקוקים למאזן כוחות וצירופם, לא לניגודם, וראיית הקולות שבמעמד הר סיני, (כתפיסת ר' עקיבא) במכילתא הלא תוכיח. תופעת הנבואה עצמה מתוארת בטהרה כחוויה משולבת: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב מראה דמות כבוד ה' ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר".

 

אך הערות אלו ענין לפרטים, ורצוני לסיים בנימת ראשית דברי – בהדגשת חשיבות הספר ויעילות הופעתו. אף אם נקודות מסויימות מחייבות עיון מעמיק, אסירי תודה כולנו למרן המחבר, שפתח אופקים חדשים גם ישנים ופיתח עבורנו נושא, שהינו מן הדברים העומדים ברומו של עולם.