כל דבריי יהיו מזווית של שכן

״לא הייתי תלמיד בישיבת אור עציון , ולא למדתי תורה מפיו של הרב בצעירותי. לאחר שסיימתי את שנות לימודיי בישיבת הר עציון, התמניתי לרב של משואות יצחק ומשם החלה ההיכרות רבת השנים עם הרב.

הקשר הראשוני היה בתיווכו של מושקו זצ"ל שהיה שותף אמיתי לרב דרוקמן למפעל החינוכי שהוקם באזור. כל דבריי יהיו מזווית של "שכן" , כאחד שזכה לגור ליד הרב כשלושים שנה. ביתו של הרב דרוקמן היה פתוח לכל דורש ומבקש. אנשים ונשים מכל קצוות הארץ נהרו לביתו. לבו הטוב של הרב היה פתוח לכל מי שפנה אליו והוא השתדל בכל מאודו לעזור לכל אחד ואחת. היה דואג לעניים ולאנשים במצוקה.

אני זוכר שהייתי מתקשר לרב בשעה 22:00 באיזה ענין והוא אמר לי: "תבוא בשעה 1:00 או 2:00 לביתי ונדבר". ברוב הפעמים, כשהגעתי לביתו היו עוד אנשים, כל אחד וענייניו הוא. לא היה צורך לדפוק בדלת, הדלת היתה פתוחה. הרב ישב בחדר גדול ורחב ממדים, שהיה חדר שיעורים ואם באותו רגע לא התקיים שיעור היה הרב עסוק בבקשות, שאותן רשם בפנקסו, על מנת שלא לשכוח לתת מענה לכל אחד ואחת.

היה לי מנהג קבוע לפקוד את ביתו של הרב בערב פסח. עשינו "ערוב תחומין" איזורי לכל השנה, על מנת שתושבי משואות יצחק יוכלו להגיע לאזור מרכז שפירא והפוך. החדר הגדול שבו ישב הוכן באותן דקות לקראת ליל הסדר, שולחנות ארוכים לאורך כל החדר. הכנות נעשו במרץ רב לקראת ליל סדר המוני עבור כל דכפין ודצריך. זה היה מדהים לראות כיצד הבית נערך לליל הסדר, והרב בשלוות נפש התפנה לכל נושא וענין.

הרב הקפיד ללכת לכל ברית מילה, בר מצוה ובוודאי חתונה של כל תלמיד ותלמיד וצאצאיו. הרב לא ויתר על אף ניחום אבלים, ונדד ונסע בכל רחבי הארץ על מנת לנחם ולהיות בבית האבל. מצות סוכה היתה אהובה על הרב, שם ישב במרבית שעות היום, וקבל במאור פנים רבים שבאו לשמוע דברי תורה ודברי עידוד.

לפני כ-27 שנים הזמנתי את הרב לתת שיעור בערב יום הכיפורים במשואות יצחק. ההזמנה הזו נהפכה לקביעות וכך מדי שנה בשנה היה מגיע ומלמד למרות שביום הכיפורים עבר לפני התיבה את מרבית התפילות. גם בשנה האחרונה הגיע הרב לבית הכנסת כשהוא על כסא גלגלים ונתן שיעור קצר לקראת יום הכיפורים.

כששאלתיו על כך שאולי נוותר הפעם הוא ענה לי: "קביעות זו קביעות". לא היה מוכן לוותר!!! הרב ידע לדבר עם כל אחד בשפתו. מקטון ועד גדול, ביקר בבתי הספר האזורים, דיבר עם חניכי בני עקיבא, ובכלל כל קבוצה שרק בקשה להיפגש אתו נענתה בחיוב.

אני רוצה לציין במיוחד את הרגישות הענקית של הרב כלפי בן אנוש. כשכן, אני יודע שהיה לו קשר עם הקבוצים שבאזור ובמיוחד עם משפחות שכולות. אמנם, היה איש ציבור ובנה עולם של תורה ישיבות וגידל תלמידי חכמים במחיצתו, אבל יחד עם זאת נוכחותו באזור שיש בו מיגוון של קיבוצים ויישובים היתה מורגשת.

בנימה אישית, היו גם דברים שלא הסכמתי עם הרב, ובשל הענווה הגדולה שהיתה לו, הייתי יכול לדון ואף להתווכח ואפילו להתעמת. היכולת לאפשר לי הצעיר להביע עמדה, ולרב הוותיק והמבוגר והגדול לשמוע את הקול, יש בכך מעלה גדולה .

לעת מותו של רבי היה בר קפרא במחיצתו, וכך אמר בשעת פטירתו: "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, ניצחו אראלים את המצוקים - ונשבה ארון הקודש" אבל בירושלמי קיימת גרסה אחרת: "יצוקים ואראלים תפשון בלוחות וגברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות".

ומסביר הציץ אליעזר את מהות השינוי וזו לשונו:

"אמרתי לבאר מהות השינויים, שי"ל, שנובעים המה בההרגשים בחיסרון האבידה, והוא, בבבל שהיו מרוחקים ממקום מגוריו של רבינו הקדוש הגם, שמצודתו היתה פרוסה עד שם אבל ההרגש שלהם הגיע רק עד כדי מחשבת - התפיסה שרבינו הקדוש היה בבחינה של "ארון הקודש" המכיל בקרבו לוחות הברית, וכמו כן חיסרון האבידה היתה מתוארת אצלם כעין דבר שנלקח בשבי שחסר מיהת לתקופה מסוימת, אבל לבסוף מחזירין אותה וחוזרת למקומה הראשון, דהיינו שתהא לאבידה תחליף בבחינה של "ובא השמש וזרח השמש", ולכן תואר בבבלי בתואר "ארון הקודש" ובגדר של ו"נשבה", אבל בארץ ישראל מקום מגוריו וזריחת שמשו של רבינו הקדוש במלוא תקפו וגבורתו, עמדו המקורבים ביתר שאת על מהות עצמיות אישיותו הדגולה, ומה שהיה להם, והבחינו מתוך כך בעין חודרת יותר שאין תמורה לאבידה הגדולה, ולכן הכתירוהו בתואר יותר נעלה של "הלוחות" עצמן, וגם מיצו את עומק גודל החיסרון "כחטיפה" וכאבידה שאינה חוזרת כביאת השמש בצהרים שלא קיימת אפילו "לבנה" שתמלא אפילו במדת מה את חיסרון אורה המבהיק."

ובהקשר שלנו, לרב דרוקמן היו כמה מעגלים . מצודתו היתה פרוסה בכל הארץ, ישיבות ויישובים שהיו עמו בקשר, והיה את המעגל הסמוך יותר קהילת מרכז שפירא, ויישובי הסביבה הסמוכים. השכנות לרב מותירה יתמות וחיסרון גדול – אין תמורה לאבידה הגדולה.

היה ביכולתי לבקרו פעמים רבות בשל הקירבה הגאוגרפית. פניו הזוהרים לא משים מזכרוני. הרגשתי את זריחת שמשו במלוא התוקף. ראיתי אותו במצבים שונים, ברגעים יפים וברגעים קשים. ראיתי את דאגתו הגדולה לכל אחד ואחת. אדם שמוותר על צרכיו האישיים והכל למען כלל ישראל.

מעתה אעבור ליד ביתו וארגיש את היתמות, את חסרונו. זו הזדמנות להזכיר את הרבנית שרה, שהיתה יד ימינו ובשלוות נפש ליוותה אותו לכל מקום. הרבנית היתה עסוקה כרופאת האזור אבל יחד עם זאת, היתה לצדו לכל אורך הדרך, והכל בענווה ובצניעות גדולה.

מורנו הרב, אנא תהיה מליץ יושר עלינו בשמים, היית דמות מאחדת עבורנו, תתפלל על אחדות עם ישראל. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים – אמן.״

הרב מאיר נהוראי, על הרב דרוקמן זצ״ל