הספד על אבא, הרב מרדכי ברויאר ז"ל

פורסם בדף קשר גליון 1088 ד' ניסן תשס"ז. הגליון הוקדש לזכרו של הרב מרדכי ברויאר ז"ל, שבו' ניסן תשס"ז מלאו השלושים לפטירתו.

מפי בנו יוחנן ברויאר (מחזור ה')

מתוך הספדים שנישאו בלווית הרב, ובמעמד אזכרה שהתקיים בתענית אסתר (י"א אדר) בישיבה. ההספדים סוכמו על ידי משה וילינגר ורועי שמיר, ועברו את ביקורת הדוברים.

מבין השעות הקשות שעברו עלינו ביממה האחרונה, אחד הרגעים הקשים ביותר היה לראות את שמו של אבא במסגרת סטנדרטית של מודעת אבל. שהרי אבא מעולם לא נכנס לשום מסגרת, אי אפשר היה לצקת אותו בשום שבלונה, ואם יש דרך לאפיין אותו היא שאי אפשר לאפיין אותו בשום דרך. אבל המיוחד באבא הוא גם שלא עשה כל מאמץ להיות שונה או מיוחד. היפוכו של דבר, כל ימיו נאבק כדי להיות שייך באופן הפשוט ביותר למסגרות שגדל עליהן. הוא מעולם לא התאמץ להיות שונה, הוא פשוט היה שונה.

"באותה שעה נראתה לו דמות דיוקנו של אביו". מכל הדמויות שאבא משתקף בעיניי בכל שעה ושעה, הדמות הראשונה היא של אבא הרץ ביום הכיפורים אחרי הצהרים לפני תפילת נעילה מישיבת הדרום, מקצה אחד של רחובות לקצה השני, אלינו הביתה, לקחת אותי כדי שאהיה עמו בתפילת נעילה. הייתי אז בן ארבע, לא ידעתי להתפלל, אבל אבא הרגיש הכרח שאהיה לידו בנעילה. אנו צועדים יחד ברחובות הריקים, אני חש שאבא מוליך אותי בדרך הנכונה, אבל יחד עם זאת אני חש בחינת "וילכו שניהם יחדיו". אחרי כן הרבה למדתי לפני אבא ועם אבא, למדתי שאבא מחדש, אבא פורץ דרכים, אבל זאת הדמות שממלאת את תודעתי. פעמים רבות, משחר ילדותי ועד היום, הרגשתי שאני חש כלפיו לא יראה אלא אהבה, כאילו אנחנו אחים. ואהבה זו נבעה מן האהבה ללא שיעור שהשפיע על כולנו.

מידת האהבה שבו הלכה וגברה. בשנים האחרונות אמר לי פעמים רבות, "האם יכול אדם להתאהב באישה זקנה שחי אתה כל השנים?". וכדרכו של אבא, היה בכך צד נגלה ונסתר, פשט ודרש, שתי בחינות, ומתוך דברים שהעלה על הכתב אני יודע שבאמת התכוון לשני הדברים. הצד הגלוי היה היהדות, ובעיקר הגמרא. אף שכל השנים מסר נפשו על לימוד גמרא, בשיעור שנתן פעמיים בשבוע ושהעסיק אותו רוב ימות השבוע, לפתע התאהב בכך אהבת נפש, אהבה ללא שיעור. הצד הנסתר הוא האהבה לאמא, שהלכה והתגברה בשנים האחרונות. ראה זאת כל מי שראה את אמא לא משה ממיטתו כל אימת שהתאשפז, רצה יום ולילה ודואגת לכל מחסורו. וראה זאת כל מי שראה אותו מושיט יד לאמא, כשתקפו עליו כאביו, ומבקש שתחזיק בידו.

לפני זמן מה אבא נכנס לבית החולים במצב של טשטוש. כשהתאושש סיפר לי שכשהיה מעורפל התרוצצו במוחו שני פסוקים סותרים, והניסיון ליישב ביניהם היה ממש מכאיב. אין הוא זוכר מה הפסוקים, הוא זוכר רק את החוויה המכאיבה של הסתירה בין הפסוקים.

אבא העמיד במרכז עיסוקו בתורה את הסתירות שבה. לדבריו התורה הייתה חייבת להינתן בסתירותיה, שכן רק כך אפשר לשקף את כל האמתות, גם אם הן סותרות, בגילויין הטהור והמלא. נדמה לי שהבחירה לעסוק בכך משקפת משהו באישיותו. גם הוא הכיל באופיו סתירות קשות ומכאיבות. הוא דבק באמת באופן קיצוני. פשרנות, אמת חלקית, הייתה ממש תועבה בעיניו. הדבקות באמת גם כשהיא סותרת אמת אחרת עשויה להיות מכאיבה, אבל הוא לא יכול אחרת. מכאן חוסר השקט התמידי שאפיין אותו.

הכול ידעו שהיה קפדן, אירוני, רציונליסט קיצוני. אבל מבחינה אנושית היה רגשן ביותר. כשדיבר על בעיות העולם, ובעיקר נשים עגונות או אלמנות, הגיע בקלות לידי דמעות. אמרתי שהוא השפיע על משפחתו אהבה ללא שיעור. אבל לאמתו של דבר אהב בכלל אנשים. אמירותיו החריפות והתקיפות היו מכוונות תמיד לאידאולוגיה, למשהו שבעיון, ואת האדם, בעיקר אם הוא פשוט ותמים, אהב אהבה גדולה. זו הסיבה שכל כך הרבה אנשים אוהבים גם אותו אהבה פשוטה וזכה. לפיכך היה תמה מאוד כשראה שמישהו נפגע ממנו, הרי באופן אנושי היה חברותי ביותר, לא הבין מדוע כשהוא תוקף רעיון מסוים יכול אדם להיפגע.

הייתה בו מסירות לפרטי הפרטים הקטנים ביותר, בחינת "טעם העץ כטעם הפרי". בלימודו דבק בכל פרט וייחס לו חשיבות עליונה. הרבה מכירים את הדברים הנשגבים שכתב על נבואת ישעיהו הראשונה. שורש נפשו נטוע בהיכל הניגון השירה. אפילו סגנונו הוא סגנון שירה, וכמה שמח כשאחד המבקרים כתב עליו שמי שקורא אותו יכול לשמוע את המוזיקה שבכתיבתו. אבל לי אמר פעמים רבות שהחידוש שהוא גאה בו ביותר הוא שמצא את הפיתרון לבעיית הגעייה של "ישעיהו". וכך בשיעוריו: העיסוק בפרטי הפרטים באופן מדוקדק וקפדני הביא אותו להתרגשות ולהתעלות. לא מאחד שמעתי שלא ראו עוד אדם העוסק בדברים באופן כל כך מדעי ויבש, ובכך הוא סוחף את השומעים להתעלות של ממש. ודוגמה מאורחות חייו. ליל הסדר היה אצלו הלילה המרכזי בשנה, חוויה שחי בעצמה גדולה מאוד, התכונן אליו, וכמה ימים לפני ליל הסדר קשה היה לדבר אתו על דברים אחרים. מי שלא ראה את אבא בשעת אמירת ברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", שהגיע בה ממש לידי התפשטות הגשמיות, לא ראה כיסופין לגאולה מימיו. פעם בליל הסדר, כשהלכנו מבית הכנסת הביתה, והוא היה נתון כולו לסדר הממשמש ובא, לפתע החל לרוץ בדחיפות ובבהילות לבית הכנסת הקרוב ובדק משהו בלוח. רק אחרי שבדק ונרגע הסביר לי ששכח החודש לומר קידוש לבנה ובדק אם עדיין אפשר.

אבל הסתירה הגדולה ביותר, סתירת הסתירות, היא הסתירה שחש בין עולמו הפנימי ובין העולם שבחוץ. בתוכו חש תם, תמים, שלם, מחשבתו הייתה סגורה והרמטית ללא פרצות. והדברים היו אצלו כל כך ברורים, כל כך שלמים, שמעולם לא הצליח לתפוס איך העולם אינו מזדהה לגמרי עם דבריו. הוא היה ידוע כגיבור מלחמה, אבל אני יכול להעיד שלא תאוות המלחמה ולא יצר ההתפלמסות גרמו לו לכך, אלא תמיהה גדולה על העולם, אפילו ייאוש מכך שדברים כל כך פשוטים, דברים המובָנים מאליהם, אינם מתקבלים על דעת הכול. הכול יודעים שאפיין את אבא הפסוק שבקוהלת "הבל הבלים הכול הבל". אבל לאמתו של דבר את התחושה הפנימית שלו ביטא פסוק אחר בקוהלת: "אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים".

על כן אני נושא בקרבי לא את חידושיו הגדולים ולא את המהפכות שעשה, אלא את אבא אוחז את ידי הקטנה בידו החמה, הגדולה והבטוחה, עטוף בקיטל לבן, ואנו הולכים יחד לתפילת נעילה. עכשיו אנחנו שוב עומדים בעת נעילת שער, כי פנה יום, אבל אנחנו נפרדים.

ביום הכיפורים האחרון היה בבית החולים, ולא יכול היה כבר ללכת לתפילה בציבור. אחרי התפילה אחינֹעם ואביטל קראו אתו את שירי הייחוד. אחרי יום הכיפורים סיפר לי על חלום שחלם, בו הוא מגיע לגן עדן, ושם מקבלות את פניו עדת מלאכיות לבנות ובפיהן שירת הכבוד.

בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא. אומר להם: יבואו צדיקים ויצאו לקראתו, ואומרים לו 'יבא בשלום ינוחו על משכבותם'.

כשאבא נפטר מן העולם יוצאים לקראתו רש"י, שכתב עליו את מאמרו הנפלא "לשונו הזהב של רש"י"; הרב הירש, שתרגם את פירושו לעברית; בן–אשר, הרמ"ה ור' וולף היידנהיים, שבעקבותם זכה הוא להעמיד את נוסח המקרא בימינו; דודו יצחק ברויאר, אותו העריץ ושבכל כתביו פעפעה הפילוסופיה שלו; והרב קוק, שבתורתו דבק והיא שאפשרה לו לפתח את שיטתו.

שאיפתו העיקרית בכל חייו הייתה לשלמות. תמיד הרגיש שאינו מצליח להסביר את הדברים עד תומם, ולפיכך דבריו אינם מתקבלים כפי שהיה ראוי שיתקבלו. תמיד ניסיתי לשכנעו שהדברים שלמים, אבל הוא לא נח ולא שקט. עכשיו יענו כולם ויאמרו לקראתו "יבוא בשלום ינוחו על משכבותם". סערת החיים שחי בה, המתח המתמיד שאפף אותו, שלמו והושלמו.