הספד לרס"ל זכריה באומל הי"ד

הספד לתלמיד הישיבה רס"ל זכריה באומל הי"ד, שנעדר מאז מלחמת לבנון הראשונה, ועצמותיו חזרו ארצה לאחר שלושים ושבע שנים

לצפייה בלוויה כולה (כולל דברי פרידה של הרב מדן), הקליקו כאן.

הספד ליקירנו רס"ל זכריה באומל הי"ד, מאת ראש הישיבה הרב יעקב מדן. מההלוויה בהר הרצל, אור לכ"ט באדר ב' תשע"ט

"היתה עלי יד ה' ויוצאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות... ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר ה': כה אמר אדני ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם"

הקב"ה זיכה אותנו אחרי 37 שנים להביא את עצמותיו של זכריה יקירנו מאי שם עלום לקבורה כאן בעיר הקודש בבית הקברות של הצדיקים השוכנים פה. הרי רוח ה' שורה על עצמותיו של זכריה יקירנו לא פחות מאשר על העצמות היבשות שיחזקאל ניבא עליהן.

במבצע צבאי הרואי שנזכר לדורות עולם, אולי כמו המבצע הזה, גמלו בזמנו אנשי יבש גלעד לשאול מלכנו. הפלשתים תלו בבזיון את גוויתו בחומת בית שאן אחרי הקרב בגלבוע וכך נאמר שם:

וישמעו אליו ישבי יביש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול. ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימים.

שאול המלך הרוויח את המאמץ ההרואי שעשו בשבילו ביושר. שנים ספורות לפני כן הוא הלך בראש צבאו להציל את יבש גלעד המרוחקת והמבודדת מתגרת ידו של נחש העמוני. ביום ראשון לפני כמעט 37 שנים סגרו באמצע סדר הלימוד זכריה באומל יקירנו וחבריו את ספר תלמודם בבית מדרשנו בישיבת הר עציון, נטלו את תרמיליהם ועלו מספסלי בית המדרש אל האוטובוסים שהמתינו להם. כשאול מלכנו הם עלו צפונה כדי להגן על תושבי הצפון שסבלו יום יום מתגרת ידם של המחבלים מלבנון. כטרומפלדור וחבריו שנטשו את עיסוקיהם כדי לסייע בתל חי לישובי הצפון הרחוק והמבודד לפני כמעט 100 שנה עלו יקירנו זכריה וחבריו בלב אמיץ ושלם, בידיעה ברורה על המחיר האישי שהם עלולים לשלם למשימה דומה מול קרית שמונה, תל חי וחברותיהן. מאז לא ראינו אותו. הוא הותיר אצלנו רק את החיוך התמידי שלו, את הנעימות לבלי גבול ששכנה בד' אמותיו. הוא הותיר לנו את הענווה הרבה ואת הסובלנות שלו לכל אדם, את העזרה שהיה מוכן להושיט לחבר בלתי מוכר שזה עתה בא מן הגלות או מכל מקום אחר. הוא הותיר לנו את תורתו, את הזכרון, הגעגועים, את התקווה שעוד ישוב, חי, או לפחות גופו.

זכריה יקירנו נמנה על גדוד השריון של עירא, הגדוד ששילם את המחיר הכבד ביותר בקרב הקשה ביותר. צה"ל גייס אז למקום הנורא אגד ארטילרי גדול שיצר, תוך סיכון עצמי, מסדרון ארטילרי חזק ומאסיבי, שהזכיר על פי עדויותיהם של השוהים בו את קריעת ים סוף. שביל ושתי סערות מסביב. הוא יצר שביל בין פגזיו, שביל בו ניצל הגדוד מהשמדה ושב אל כוחותינו. זכריה יקירנו היה בין אלו שלא זכו לשוב מן המארב הנורא. אבל הנה, הוא שב. הוא כאן יחד איתנו.

כמה תודה אנו חייבים לקב"ה ולמי שסיכנו את נפשם ועמלו כל כך לבלי גבול. אין בכל העולם עם שהיה עושה מאמץ כזה. כוחות הבטחון, כמה אנחנו גאים בכם. כולנו תפילה שימצאו גם חבריו צבי פלדמן ויהודה כץ, הדר גולדין ואורון שאול ושאר נעדרי צה"ל.

רוח ה' שורה בעצמות האלו כדברי הנביא והן עוד תחיינה.