דברי הספד לזכר הרב משה צבי נריה זצ"ל

י"ז בכסלו, עשרים וחמש שנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל. מתוך דברי ההספד של מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל:

"זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל" (בבא בתרא כא.)

כשהגעתי לארץ נכנסתי ללמוד בישיבת חברון, אך משהו היה חסר לי. בברכות קריאת שמע אנו אומרים: "אמת, ויציב, ונכון, וקיים, וישר, ונאמן, ואהוב, וחביב, ונחמד, ונעים, ונורא, ואדיר, ומתוקן, ומקובל, וטוב, ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד".

יש כאן שלושה עיקרים מרכזיים: הראשון הוא האמת. דברים רציונליים, הגיוניים מבחינה שכלית, אמת שלאחריה בא פירוט פניה השונות: האמת היא יציבה, נחמדה ונעימה. לאחר מכן בא העיקר השני, המפרט את תוכנה של האמת: הטוב. טוב שתוכנו מוסר, תורה ויראת ה'. בסוף בא השלישי: היפה.

כשבאתי לארץ כבחור צעיר, הרגשתי שאני מושרש בשני התחומים הראשונים. אבל הייתה חסרה לי התחושה של התחום השלישי, של התורה היפה, הפנים המסבירות והמאירות בתורה.

בפגישתי עם הרב נריה גיליתי עולם של יופי, עולם של פנים מסבירות. סוג חדש של בן תורה. פתיחות, מצב רוח טוב, שפה יפה. כאן נגלה לעיניי היופי של בן תורה. הפגישה עם הרב נריה הפגישה אותי עם תורת ארץ ישראל, ועל כך הכרתי לו טובה ותודה כל הימים.

לאמתו של דבר, החוב שלי כלפיו החל בתקופה קדומה יותר. נתוודעתי למשנת הרב קוק בגיל צעיר למדי, עוד בהונגריה כבן ישיבה צעיר. עיינתי בספר על אגדות חז"ל של מחבר בן זמננו, ומצאתי בו ציטטה מ'אורות'. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, ראיתי שיש כאן אור גדול, ונדלקתי. התחלתי לחפש כתבים של הרב קוק. לימים נודע לי שבאחת מספריות בני עקיבא באזור מצויה חוברת בשם 'משנת הרב' ורכשתיה תמורת ספרים אחרים.

בן שבע עשרה שנה הייתי כשנכנסו הגרמנים ולקחו אותי למחנה עבודה. הייתי צריך להפרד מהוריי והתחושה הייתה שזו פרידה סופית. לא ידעתי מה מצפה לי. לקחתי כמה ספרים קטנים: תורה, נ"ך, משניות, וחשבתי שיהיה צורך בעוד משהו שיחזק אותי מבחינה מורלית בימים קשים אלה. ובכן, לקחתי עמי את 'משנת הרב'. ואמנם קיבלתי מחוברת זו עידוד ותקווה. הרעיונות והדברים השפיעו עליי כל כך עד שייחסתי להם את עמידתי האיתנה במחנה העבודה והמנעותי מהגאלות במאכלות אסורות גם כשהדבר היה כרוך ברעב גדול. כשהגעתי לארץ ישראל היו מופנים צעדיי הראשונים לישיבה. רציתי להמשיך ללמוד. נכנסתי לישיבת חברון בירושלים, והימים היו ימי מלחמה. לא היה זה מחזה רגיל שפליטי המחנות מגיעים לישיבות, ושאלוני מה הביאך לישיבה? איך נשארת בן ישיבה? אמרתי: ספר קטן היה לי מכתבי הרב קוק, בו עיינתי מדי פעם, וזה מה שהחזיק אותי כבן ישיבה.

כך הייתה דרכו של הרב נריה ז"ל. "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כו). תורה של מאור פנים, של יופי. מסר, שהביא עמו, כאחד מצעירי תלמידיו - אך מן הבכירים שבהם - של הראי"ה קוק, ואותו ניסה - ואף הצליח, להחדיר בלב תלמידיו, ובלב כולנו.

מדברי ההספד של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל לזכרו

תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באים לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי, וטרוד הייתי במזונותי. אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? ... עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום?... אם היה אדם רשע, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

ישנם אנשים שמיצו את יכולתם בעולם, והתמודדותם עם סביבתם, על הקשיים שנערמים במסגרתה, מחייבים את האחרים. "פלוני עשה, אלמוני הצליח, מהו התירוץ שיש לך? על משקל זה, ר' משה צבי נריה ז"ל מחייב כל אחד ואחד מאתנו. מדובר כאן באדם שפועלו היה רב, אבל מה שתמיד עורר אותי להתפעלות כה אדירה היתה מידת המיצוי של כישוריו שנוצלו להקמת כל אותם מפעלים, גדולים כקטנים, שהקים, חיבר וליווה. כישוריו היו מגוונים. אך בעלי כשרונות גדולים וטובים ממנו לא השיגו ולו אחוז מהצלחתו-שלו. מיצוי זה, התמודדות זו, הם שמחייבים את העניים ואת העשירים, את המוצלחים ואת הבינוניים, כל אחד ואחד.

יכולתו להפעיל את כל כוחות הנפש, לרתום את כל אישיותו למען משימות גדולות וקדושות, הרשימה ביותר. האמונה שניתן לעשות ולהגשים את המטרה והנכונות להירתם למשימה, זו היתה אמונתו הכפולה של הרב נריה. היכרותי עמו בשנות החמישים היתה כאשר הגיע לביקור בארצות הברית. בין היתר הוא ביקר אצל משפחתי. לאחר שביקר במוסדות התיכון לבנות בהם לימדו אבי ז"ל ואחותי תבדל"א, שב מלא התפעלות. "ראו, מוסדות לתפארת. בארץ זה חסר". בו במקום החל לרקום תוכניות כיצד יביא את אחותי ואת גיסי לארץ, את פלוני ואת אלמוני, על מנת לבסס מערכת דומה בארץ ישראל. באותה שעה ראיתי אדם שנמצא, כביכול, במקום שממה, ואף על פי כן אין הוא פוסק מלחלום חלומות. לא היתה אז אולפנה אחת לרפואה והוא חולם.

לצד כל אלה היתה לו מודעות לכך שגם אם החלום הגדול לא יתגשם, יש להשקיע לא פחות בעיצובו ופיתוחו של מקום קטן, ובהערכת כל יחיד ויחיד. היתה כאן יכולת לראייה כפולה של ההישגים וההישגיות. היתה לו, מצד אחד, תפישה אותה ניסה להנחיל אף לאחרים, שבבסיסה שאיפה לגדלות. אבל מצד שני דאגה וחרדה לפשוט, לבינוני. כוונתי לא רק ל"בינוני" מבחינת כישוריו, לאותו תלמיד שיצטיין ביראת שמיים אך יוותר בינוני בכישוריו, כוונתי היא לדאגתו גם לאותם "בינונים" של ממש, מבחינה רוחנית ויראת שמים. לא פעם הוא תבע מראשי ישיבות ההסדר כי יקבלו גם אותם תלמידים "בינוניים" לשורותיהם. "לא יעלה על הדעת שבוגר ישיבה תיכונית ירצה להמשיך וללמוד במסגרת ישיבתית, ולא תהיה לו כתובת או מקום.

הרב נריה הגיע ממזרח אירופה, מסביבה שבמוקדה היתה רוויה תורה בסגנון הליטאי. משהגיע ארצה הצליח להוסיף קומה על קומה, בלי לנטוש את הקומה הקודמת. הוא הוסיף את תורת הרב קוק על שינק בנעוריו, והצליח להתמודד עם מציאות שונה לחלוטין מזו שהכיר קודם לכן.

לפני שנה-שנתיים סיפר לי ראש כולל שלמד בכפר הרא"ה כי בשעה שלמד בישיבה היו הכל מסתובבים, במכנסיים קצרים, ומדברים על "נריה". לא "הרב נריה" אלא סתם "נריה", "נריה אמר כך". שאלתי את עצמי: מה גודל המרחק בין מציאות זו לבין העולם שממנו צמח ר' משה צבי מנקין? >באותה שעה התפעלתי מחדש מהיכולת לשמור על טוהרה של תורה, להגיע למציאות חברתית וחינוכית כל כך שונה, לחנך וליישם את האידיאל בלי לאבד, ולו לרגע קט, קשר-עין וקשר-נפש עם העולם שממנו צמח. מצד אחד, שלמות אינטגרטיבית ואורגאנית, ומצד שני חינוך לנער ולנוער "על פי דרכו" תוך כדי שאיפה להעביר את המסר המקסימלי, אבל גם תוך כדי הערכת החשיבות של החדרת התכנים אפילו ברמה המינימלית.

את כל אלה עשה בצירוף אישי מעניין ביותר. הרב פישר כבר סיפר על מספר פנים שבלטו מאד באישיותו: הקדמת שלום לכל אדם, מאור פנים, דאגה לפרטים הקטנים, ג'נטלמן. מצד שני, כל הג'נטלמניות הזו לא היה בה די כדי לבנות את כל מה שבנה. אפילו לא בצירוף האמונה והחזון<. היתה בו נחישות, היתה בו תקיפות, ושילוב זה הוא שגרם. שילוב של חכמת חיים ופיקחות. הוא ידע כיצד להסתדר עם "בעלי בתים", היה אהוב עליהם, ובעת הצורך ידע גם כיצד להתמודד עם תלמידי חכמים. הדבקות והנחישות שליוו אותו בדרכו, האמונה, כושר העבודה המדהים, והמודעות כיצד לפעול ומתי. מתי לצאת בקול קורא גדול ומתי לבחור בדרך "המהפכה השקטה", כל אלה היו עמו.

כשהגעתי ארצה הציע לי לפעול במסגרת ישיבה אחת השייכת לרשת ישיבות "בני עקיבא". באותו מועד דיברנו על דה ועל הא, והוא הפטיר: "הכל צריך לעשות בשקט. אם תהיה תרועה גדולה – הכל יפול". באותה עת הרגשתי את התבונה והפיקחות שעמדו לרשותו משך עשרות שנים של פעילות חינוכית. לדעת להתקדם בבטיחות, לפעול וליצור מתוך שקט.

מעבר לכל, וזהו הדבר המחייב אותנו יותר מכל: היתה בו תחושה עמוקה ביותר של אחריות. אחריות לאומית, דאגה וחרדה של ממש לעם ישראל ובד בבד – והדברים לא באו האחד על חשבון חברו, אלא להיפך: חיזקו וחישלו זה את זה – דאגה ל"ר' ישראל", לכל פרט, לכל תלמיד, לכל משפחה. הוא הוריש לנו עולם עשיר ומגוון של מוסדות תורה למיניהם, בציבורים שונים, באוכלוסיות שונות, בגילאים שונים. אם מבחנו של אדם הוא באיזו מידה העולם שהותיר אחריו עולה על העולם שמצא כשבא לתוכו, הרי שבמבחן זה הוא הצטיין.

מעבר למוסדות שנבנו מכוחו ומכוח-כוחו, התנועה הענפה והרוח שהפעים והחדיר לתוכה, הותיר הרב נריה זכר של אישיות שהתמודדה, שרתה ויכלה, ומתוך כך גם מסר ואתגר ברורים: אם חושב אתה שניתן לשרת, להתמודד ולהירתם למשימה – אם מתוך הרגשת אחריות חושב אתה שיש להיענות לצו השעה ולצו ההיסטוריה – הרי שחייב אתה לעשות. מעבר לכל מה שקיבלנו ממנו, מכוחו ומכוח-כוחו, מכל מה שזכינו לקבל – זכינו גם להתחייב.

נמצא רבי משה צבי נריה, יהי זכרו ברוך, מחייב את כולנו.