בעניין מהלך כעומד: לזכרם של דני ודוד

 

א.

גרסינן:

"ת"ר: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו" – כלומר, מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית – "חייב, ובן עזאי פוטר. בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי, אלא רבנן נהי נמי דסברי מהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחנא כהאי גוונא דחייב..." (שבת ה:)

ויעויין שם בתוד"ה "בשלמא", שכתבו:

"נראה לרשב"א לרבי יוחנן דאמר לעיל 'המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם והציאן פטור' לית ליה דבן עזאי, דלבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי הוה חייב, וכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות".

ביאור הדברים, שמה שפטר שם רבי יוחנן במעביר ונמלך, היינו משום שהחיוב הרי צריך להיות על העקירה הראשונה, ובשעת עקירה זו לא עקר על מנת להוציא, ואין כאן מלאכת מחשבת. וכל זה לרבנן, אך בן עזאי, היות שמהלך כעומד דמי, הרי שבכל צעד ושעל ישנה הנחה ועקירה מחודשת, ולמרות שאף לבן עזאי אין העקירה הראשונה מחייבת, עדיין ניתן לחייב על עקירה מאוחרת יותר, אשר בשעתה כבר התגבשה הכוונה להוציא והפכה למלאכת מחשבת. וכמקור מפורש להבנתם, שלבן עזאי הוצאה תוך כדי הילוך נחשבת לעקירה שנייה המחייבת, ציינו את הסוגיה בכתובות (לא.), העוסקת בדינו של רבי אבין, "הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכות פטור שעקירה צורך הנחה היא", ובה גרסינן:

"מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באים כאחד, ואמאי הכא נמי לימא הגבהה צורך הוצאה היא! הכא במאי עסקינן, כגון שהגביהו על מנת להצניעו ונמלך עליו והוציאו. וכי האי גוונא מאי מחייב? והאמר רב סימון אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן המפנה חפצים וכו' אלא הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי".

ופרש"י:

"מהלך כעומד דמי, ועקירת כל פסיעה היא עקירה, והנחת רגל היא הנחה, הלכך קנה משעת הגבהה וחיוב מיתה בפסיעה בתרייתא קא אתיא ליה".

הרי שמן הסוגיה מדוייק שבן עזאי חולק אדרבי יוחנן. וכן כתב אף הרמב"ן בסוגייתנו:

"הא דסבר בן עזאי מהלך כעומד דמי, לית ליה הא דאמר רבי יוחנן 'המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן', דלדידיה כיוון שנמלך ויצא, כעומד לפוש ועוקר דמי, והכי נמי מפורש בריש פרק אלו נערות".

בעקבותיו הלכו גם הרשב"א, הר"ן על הרי"ף, והמאירי על אתר.

לא ידוע לי על ראשונים החולקים על דברים אלה להדיא, ואף אין לסותרם על ידי פסקיהם, שכן רוב הראשונים הרי פוסקים כר' יוחנן ונגד בן עזאי, ואילו הרי"ף, אשר ייתכן – כפי שהעירו הרשב"א, הר"ן, הרא"ש והמאירי – שפסק כבן עזאי, השמיט דין המפנה חפצים מזוית לזוית ואולי דחאו להלכה, מפני שאינו עולה בקנה אחד עם שיטת רבי יוחנן. ואף על פי כן הדברים תמוהים, שהרי שני דינים הובאו בגמרא, צמודים זה לזה, ולכאורה הייתה הסוגיא צריכה להעיר על מחלוקת כזו. ואשר לאפשרות דלא קיימא לן כרבי יוחנן, יעויין בריש "עושין פסין" (עירובין כ:), שהסוגיא הקשתה מדבריו וכנראה ראתה בהם הלכה פסוקה; ושוב צריך עיון, אם כן, כיצד נכלכל את דברי הרי"ף הנ"ל. 

ב.

והנה יעויין ב"פני יהושע" על אתר שכתב:

"דמשמע מלשון הרי"ף דרבי יוחנן סבירא ליה כבן עזאי דמהלך כעומד דמי, מדאמר רבי יוחנן מודה בן עזאי בזורק, ואפילו הכי לא תקשי מהנך מימרי דרבי יוחנן בשמעתין, דאפשר דבן עזאי גופא לא קאמר מהלך כעומד דמי אלא לעניין הנחה, מה שאין כן לעניין עקירה לעולם בעינן עקירה גמורה, וכמו שכתבתי לעיל בשם תוספות ישנים לעניין עקירת גופו כעקירת חפץ, דבהנחה פשיטא לו טובא, וכדמפליג הש"ס נמי אליבא דרבי עקיבא לענין קלוטה בין עקירה להנחה, וכתבו התוספות משום קרא ד'אל יצא איש ממקומו' אעקירה קאי, ואם כן הכא נמי דכוותיה דלעניין עקירה לא אמרינן מהלך כעומד דמי, ד'ממקומו' משמע ממקום קביעתו ולא דרך הילוכו, מה שאין כן לעניין הנחה בכל דהו מיקרי הנחה".

הרי שבאמת הבין שלדעת הרי"ף אפשר לקיים יסוד מהלך כעומד ודין המפנה מזוית כאחד.

והנה מה שרצה לחלק בין עקירה להנחה כאן, מתוך הקבלה לחילוק שעלה בגמרא (ד.) אליבא דרבי עקיבא הסובר דקלוטה כמי שהונחה דמיא, וודאי דיש לחלק. דיתכן דשאני דין קלוטה מדין מהלך כעומד. דבקלוטה ניתן להבין דלא חשיבא הנחה ממש, וכאילו החפץ הנזרק נעצר רגעית במקומו, אלא שאף אם נראהו כחולף דרך הרשות תוך כדי מעבר, ניתן להגדיר את עצם הימצאותו כ'הנחה', שלרבי עקיבא אינה מוגדרת כלל ועיקר כתנוחה, אלא כנוכחות. אם נסביר כך, ברור שיש לחלק בין הנחה, שאינה תלויה בעצירת החפץ, לבין עקירה, המוגדרת בין היתר כתלישת החפץ ממקום ומצב תנוחתו. מה שאין כן במהלך אליבא דבן עזאי, דייתכן שלדעתו מהלך אמנם מוגדר כנח, ולא כבקלוטה לרבי עקיבא, שלא אכפת לנו אם הוא זז אם לאו; וממילא יקשה יותר לחלק בין הנחה לעקירה.

אך אף שניתן לערער על ההקבלה, ודאי דיש לדון בחילוק לגופו. ונראה שסבירותו תלויה בהבנת שיטת בן עזאי ביסודה. דבדין מהלך כעומד ניתן להציע שני הסברים:

א)  נקבעה כאן הערכת והגדרת מציאות אשר ממנה נובעות – הגיונית, אם כי לא ממש בהכרח – מסקנות להלכה. בהיות מצבו של מהלך מפוצל, בפועל, מכיוון שהוא נמצא בעיצומו של תהליך המורכב מכמה צעדים, ובמרוצת כל צעד וצעד רגל אחת נחה על הארץ ושאר הגוף נע קדימה, ניתן להגדירו כמונח או מונע, לפי ההיבט המודגש, ובהגדרה מציאותית זו – שאינה, כמובן, מחלוקת אודות המציאות אלא ביחס להערכתה והגדרתה – נחלקו בן עזאי ורבנן.

ב)  נקבעה כאן הלכה במישרין, ללא קשר עם הערכה מעשית, שלמטרות מסויימות יש להתייחס למהלך כלעומד, ולהעניק לו מעמד שווה ערך לשל עומד, אם כי איננו עומד – ודאי לא בפועל, ואולי אף לא בדמיון.

והנה לכאורה הבנות אלה תלויות ביישוב הקושיה המפורסמת, אותה ציטטו התוספות וכמעט כל הראשונים על אתר, שנשאלה בירושלמי (פ"א ה"א):

"רב חסדא שאל לרב הונא: על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד' אמות לעולם, מכיוון שהוציאו נעשה כמו שהניחה על כל אמה ואמה ויהא פטור".

יסוד הקושיא הינו לכאורה ההסבר הראשון דלעיל, דהיינו שהמהלך נתפס, מציאותית, כעומד. והנה ביישובה העלו ראשונים תירוצים שונים.

התוספות ציטטו, על פי גירסה, שכנראה הייתה לפניהם בירושלמי, "דמשכחת לה בקופץ" – ולפי זה, ההבנה הנ"ל מתקבלת, כמובן, אף למסקנא. התוספות עצמם קבעו דלדעת הבבלי אין כאן פירכא כלל, היות ו"ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה". והנה מצד הסברא ניתן היה לראות בהלכתא זו גילוי מילתא, שאמנם צריך להבין מהלך כעומד אחרת, וכהסבר השני הנ"ל, שאין לראות במהלך נח ממש, אלא שאף על פי כן יש לפוטרו בגלל המעבר דרך רשות אחרת. אך מהמשך דברי התוספות משמע להדיא שלא כך פני הדברים, ושגם לאור ההלכתא ההבנה הראשונה עומדת בעינה, אלא שגמירי לה שבד' אמות ברשות הרבים יש חיוב חריג. דיעויין שם שהביאו את ספק הריב"א, "כיוון דבד' אמות ברשות הרבים לא אמר מהלך כעומד דמי, אף על גב דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי, אם חייב לבן עזאי אפילו עמד לפוש תוך ד' אמות אם לאו". והרי פשוט שאין לספק זה כל שחר, אלא אם כן נראה את המהלך כנח מבחינה מציאותית.

אך לדעת כמה ראשונים, שתרצו – מעין מה שכתב הרמב"ן [1] ליישב קושיא דומה אליבא דרבי עקיבא, דכיצד ייתכן חיוב זורק ד' אמות ברשות הרבים אם קלוטה כמו שהונחה דמיא – שיש לחלק בין מהלך באותה רשות לעובר לרשות אחרת, או לפי התירוץ שהציעו (אם כי שוב דחאוהו) התוספות ישנים, דלא אמרה בן עזאי אלא במקום שיש הפסק כרמלית, וודאי מסתבר שאין כאן הערכת מהלך כעומד בפועל, אלא הפקעת חיובו,   משום שרואים אותו כאילו היה מהלך.

והנה בהקשר זה אנהרינהו לעיינין דברי הראב"ד, הביאם הרשב"א בכתובות (לא.), דיעויין בדבריו שם, שאחרי שהביא תרוץ ד"הלכתא גמירי לה",כתב:

"אי נמי יש לומר, דלא אמר בן עזאי אלא במהלך ברשות היחיד, אי נמי במקום פטור, אבל במעביר ברשות הרבים (דחייב) לא אמר בן עזאי דלא עדיף מעומד לכתף, כך תירץ הראב"ד ז"ל[2] ".

ביאור הדברים, דאף אם מהלך כעומד דמי עדיין צריך לבחון מה טיב עמידתו. והנה הרמב"ן (שבת ה:), כפי שציינו בראשית דברינו, כתב בפירוש דלבן עזאי מהלך כעומד לפוש דמי. אך הראב"ד סובר דכעומד לכתף דמי, ולדבריו צריך לומר, שמה שפטרוהו במוציא לחנות לפלטיא דרך סטיו, היינו מפאת שוני הרשויות והמעבר ביניהן, אשר בגינן נפטר מפאת חניית הביניים, ולו רק לכתף, חרף העובדה שאינו נח בפועל. ומה דקיימא לן שעמידה לכתף לאו כלום היא, היינו ברשות הרבים, שניתן לפטור רק אם תהליך ההעברה נעצר, אך בעובר דרך מקום פטור, שניתן לפטור אף ללא עצירה מלווה, וכפי שיתבאר להלן, אף בעמידה לכתף סגי, ואפילו בעמידה המדומה של מהלך. 

ג.

על רקע זה, וודאי שמצד הסברא ניתן לאמץ את חילוק ה"פני יהושע". לפי ההסבר הראשון דלעיל, מכיוון שהמסקנה להלכה הינה פרי הערכה והגדרה מציאותית, וודאי מסתבר להניח שההערכה תקפה בכל מקום. לעומת זאת, אם הלכה צרופה נאמרה כאן, ברור שאפשר לחלק בין תחומים ויישומים שונים – אם בין הנחה המחייבת כחלק ממלאכת הוצאה או תנאי לה ובין הנחה היוצרת תשתית לעקירה שאחריה, כדברי ה"פני יהושע". ואם בין הנחה הפוטרת, כבדין בן עזאי כאן ובמקרה דומה להלן בהמצניע (צא:), ובין הנחה מחייבת, כפי שחילקו כמה אחרונים אחרים [3].

והנה לפי הראב"ד נראה פשוט, שאין סתירה הכרחית בין מהלך כעומד ובין פטור המפנה חפצים מזווית לזווית, שהרי אין כאן עצירה ברשות היחיד היכולה לשמש כנקודת זינוק לעקירה שניה, מכיוון שלדעתו אין העמידה המדומה אלא כעמידה לכתף. ואף שחילק בין רשויות, מסתברא שזה במישור חיוב ופטור ובמסגרת ההסבר השני לעיל, אך לא לגבי עצם ההגדרה המציאותית של המצב בפועל, אשר ביחס אליו קשה לחלק. וזה כדעת ה"פני יהושע", ולא כתוספות והרמב"ן. אלא שכל זה מצד הסברא, אך הם הלא ציינו את הסוגיא בכתובות כמקור מפורש לשיטתם, וצריך עיון כיצד יכלכלוה הראב"ד מכאן, והפני יהושע מכאן.

ונראה שניתן לפרש את הסוגיא שם בדרך שונה לחלוטין מזו של רש"י והבאים בעקבותיו, באופן שלא תהיה ממנה שום הוכחה לשיטת התוספות והרמב"ן.

אך לזה יש להקדים הבנה בשיטת בן עזאי הבוקעת ועולה מסוגיא אחרת. דהנה יעויין בשלהי עירובין (צח.), ביחס למה ששנינו (צז:):

"'היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו', האי איסקופה היכי דמי, אילימא איסקופא רשות היחיד וכו', איתיביה אביי תוך ד' אמות גוללו אצלו חוץ לד' הופכו על הכתב וכו', אלא אמר אביי הכא באיסקופא כרמלית עסקינן ורשות הרבים עוברת לפניה תוך ד' אמות וכו', אי הכי תוך ד' אמות נמי נגזר דלמא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד, וכי תימא כיוון דמפסקת כרמלית לית לן בה, והאמר רבה מעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו חייב וכו', הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי" יעו"ש.

והעיר שם הריטב"א:

"הא מני בן עזאי וכו', פירוש: ולדידיה כל שכן דלית ליה ההיא דרבא, שהוא עומד במקום".

ולכאורה תמוה, הרי הסוגיא לא דנה במהלך אלא בעומד על האיסקופה שהיא כרמלית ומעביר מהכא להתם, ומאי שייטיה דבן עזאי הכא. ויעויין ב"אבני נזר" (או"ח, סימן ר"מ ס"ק לא) שכתב על זה:

"ולבאר דעת הריטב"א נראה דמחלוקת בן עזאי עם חכמים אינו אם עמידת רגל אחד הוי עמידה, דהא ודאי דהוי עמידה, דאפילו לעניין עבודה איתא בשבת (דף צג:): 'רגלו אחת על הריצפה ורגלו אחת על האבן רואין כל שאלו ינטל האבן ויכול לעמוד ברגלו אחת על הריצפה כשר', הנה דעמידה ברגלו אחת הוי עמידה[4] , על כן סבירא ליה לבן עזאי מהלך כעומד דמי, כיוון דלעולם עומד על רגל אחד, ולעולם נחשב הוא עומד במקום עמידת רגלו האחד... וחכמים סבירא להם, כיוון דגוף האדם נייד כשהוא מהלך, אף שעמידת רגל אחד הוי עמידה, כיוון שגופו נייד לא הוי הנחה, ועל כן ניחא דברי הריטב"א בעומד על האיסקופא שבין רשות היחיד לרשות הרבים ועקר חפץ מרשות הרבים והניח ברשות היחיד, בשעה שבא ידו עם החפץ במקום עמידת רגלו על האסקופא הוי כנח, דאף שידו עם החפץ ניידי, מכל מקום הרי רגליו עומדים על האסקופא, ובן עזאי הא סבירא ליה דאף שגופו נייד אזלינן בתר עמידת רגלו על הארץ".

אך נראה דאם כי אמנם ודאי מוכרח מדברי הריטב"א שאין מחלוקת בן עזאי ורבנן מצטמצמת להגדרת הילוך גרידא, הרי שגם אין לראותה כהכרעה בין תנוחת רגלו לתנודת גופו. נראה שמוקדה, לדעתו, הוא כיצד לראות את תהליך ההעברה – האם כפעולה אחת ממושכת ורצופה, או כשרשרת המורכבת מכמה פעולות נפרדות, ולאו בהגדרת כל צעד כהנחה ועקירה תליא מילתא – זה כמובן תלוי בשני ההסברים דלעיל, והריטב"א כנראה אימץ את ההסבר השני – אלא בעצם ההכרה בו כיחידה בפני עצמה. לבן עזאי, הכרה כזו קיימת, וממילא שאז ניתן אפילו להגיע להבנת מהלך כעומד לפי ההסבר הראשון הנ"ל, שהרי אם קיימים שלבים נפרדים, יש להעניק לכל צעד וצעד את המעמד הראוי לו מצד עצמו ללא כל התייחסות לזיקתו לתהליך כולו. ומכיוון שבכל רגע, לו ניתן להקפיאו בבדידותו, הגוף בתנוחה, שהרי הוא מעוגן בקרקע על ידי רגל אחת, סובר בן עזאי שמהלך כעומד. ועל זה נחלקו רבנן, הסוברים שיש לראות כל צעד בהקשרו הכללי, כחלק מתהליך תנועה רצוף, ומתוך כך לדון את המהלך כנייד.

ד.

כמבואר בסוגיא, לשאלה זו השלכות לגבי המהלך ומוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו, שכן לדעת רבנן אין התהליך כולו מתפצל לרשויות השונות, והרי זה כאילו עבר במישרין מרשות היחיד לרשות הרבים [5]; ואילו לדעת בן עזאי הוא מתחלק לשלבים ומכיוון שבשלב אחד העביר דרך מקום פטור או כרמלית פטור. ברם, לא רק ביחס למהלך, שהרי מעין זה יש לדון אף לגבי דינו של רבא במעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו, ואפילו עומד במקומו. דלרבנן יש כאן פעולת העברה רצופה ברשות הרבים ואין משמעות למעבר דרך אויר מקום פטור, ואילו לבן עזאי הרי זה כמעביר מרשות הרבים למקום פטור ומשם לרשות הרבים, וזה מה שכתב הריטב"א דלבן עזאי דאית ליה מהלך כעומד דמי, כל שכן דלית ליה דרבא.

לאור הבנה זו, מתיישבת הסוגיא בכתובות כמין חומר. דהנה הגמרא שם הקשתה, אליבא דרבי אבין הסובר עקירה צורך הנחה לגבי קים ליה בדרבה מיניה, למה חייבה הברייתא "הגונב כיס בשבת והוציאו מפני שקדם חיוב גניבה לחיוב שבת" – "נימא הגבהה צורך הוצאה היא"; ואחרי שתירצה "דהכא במאי עסקינן כגון שהגביהו על מנת להצניעו ונמלך עליו והוציאו", באופן שההגבהה המחייבת בגניבה לא נעשתה כחלק מן ההוצאה, והקשתה, והרי לרבי יוחנן אין חיוב הוצאה כלל כי האי גוונא, הסיקה, "דהא מני בן עזאי היא". ופירש רש"י, דלבן עזאי במקרה כזה הוא מתחייב על העקירה השנייה, והיא הרי אינה מעורה בהגדרת הגניבה, ואין לפטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה – וכאן המקור המפורש לשיטה שציינו תוס' ורמב"ן. אך לפי מה שנתבאר, ניתן לפרש את תירוץ הגמרא בדרך אחרת לחלוטין. דוודאי שאף לבן עזאי העקירה הראשונה היא המחייבת ועקירה שנייה מאן דכר שמה, ומיירי שהגביה מראש על מנת להוציא, באופן שאין להקשות מדרבי יוחנן, שאף בן עזאי סובר כמותו. אלא שאף על פי כן אין להקשות אדרבי אבין מן הברייתא, משום שיש להעמידה כבן עזאי, אשר אמנם דוחה עקירה צורך הנחה לגבי מעביר. וההסבר פשוט, דביסוד עקירה צורך הנחה נאמר, שאף שחיובי נפשות וממון אינם באים כאחת ממש, מכל מקום כששניהם פרי תהליך אחד, הנתפס כפעולה אחת, ניתן לראותם כבו זמניים, וכאילו כל פרק הזמן מראשית התהליך ועד סופו הוא בבת אחת. ובכן, התינח לרבנן, בין בזורק ובין במעביר, וכן לבן עזאי בזורק, לגביו הוא מודה, כמבואר בסוף סוגייתנו בשבת (ו.), שאם זרק מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית או מקום פטור דחייב, והיינו מפני שהתהליך כולו כפעולה אחת דמיא. אבל במעביר לבן עזאי, מכיוון שכל יסוד שיטתו הוא, שהוא מתחייב עבור סידרה של כמה פעולות, שבה כל יחידה מוגדרת כיחידה בפני עצמה, ברור שאין לומר הגבהה תחילת הוצאה, שכן מדובר במעשים נפרדים, שאף שניתן לחייב על צירופם, אם לא עבר דרך רשות פטור, ודאי אינם נחשבים לבו זמניים. ובכן, אף שבן עזאי יוכל לקבל עצם יסוד עקירה צורך הנחה, לדעתו אי אפשר ליישמו למעביר [6]. וזה מה שענתה הגמרא, "הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי", והיינו משום שבמעביר יש שורה של פעולות מחייבות המצטרפות למחייב אחד, וממילא אי אפשר לפטור כאן מדין קים ליה בדרבה מיניה אף לרבי אבין, ואין להקשות עליו מן הברייתא. אך אין הכי נמי, שהחיוב בא על העקירה הראשונה ואינו מתחיל בעקירת הפסיעה האחרונה, בה הוא יוצא מן הבית, ודלא כפירוש רש"י. וממילא שאין צורך לקבוע שבן עזאי חולק אדרבי יוחנן, ולדעת הרי"ף והראב"ד אפשר לקיים שניהם. 

ה.

מהלך ועומד, עומד ומהלך – בין קוטבי יציבות סטטית והתפתחות דינמית, נע היקום. מני בראשית ברא, שעת עיצוב החומר הגולמי ויצירת השינוי המיועד למדוד את השתלשלותו ("בראשית נמי מאמר הוא"), מכתיב המתח הדיאלקטי את קצב קיום הארץ, אשר לעולם עומדת, ואשר בה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. כך, עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, גזרה החכמה הקדומה; וכך, בתנודה מתסיסת יצירה לשלוות נופש, מימי המעשה לשבת קודש, הטביעה את חותמה על הבריאה כולה.

ועל האדם כחלק הימנה – אך לא רק כחלק, שכן למציאות הרוחנית מתח משלה. הדברים אמורים לגבי האנושות ככלל, אך מתיישמים כמובן לגבי יחידים, אם כי בדרכים שונות. ארבע מידות בבני אדם: עומד ואינו מהלך, מהלך ואינו עומד, אינו מהלך ואינו עומד, ומהלך ועומד גם יחד. מושרש שמרני השמח בחלקו ונטול כל יוזמה, לעומת רץ מתמיד שהקרקע בוערת תחת רגליו; מתרוצץ שלא אצה לו הדרך, אלא מזנק לכל עבר בהעדר דרך; והמשכיל לשלב תנוחה ותנועה במסגרת מסע חיים הבנויים על עבר והווה, אך מכוונים לעתיד.

לקבוצה הרביעית, על פי עדות עצמו, השתייך אברהם אבינו. "גר ותושב אנוכי עמכם" – ולא רק עם בני חת, אלא עם הקב"ה; ובעקבותיו, עם שומרי שבת וקוראי עונג: "כי גרים ותושבים אתם עמדי", עם אשר נעים זמירותיו ידע להצהיר, בהמשך פרשת "ויברך דוד" הנאמרת מדי יום: "וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ ואין מקוה". "והלוואי"; העירו רבותינו במדרש (בראשית רבה צו; ב), "כצילו של כותל או כצילו של אילן, אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף" – אך דוד דיבר בראשית מבצע בניין הבית אשר, כדעת הרמב"ם, נתקדש לשעתו לעתיד לבוא כאחת. מי יגלה עפר מעיניך, זינו האיליאטי, שעל האבסורד הפרדוכסלי שבתנועת הקיום עמדת, אך לסוד מהלך כעומד של עם גר ותושב לא ירדת. "אלה מסעי בני ישראל" – ובפרטיהם אתה מוצא ויסעו-ויחנו, ללמדך שמכיוון ש"על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה", שכל חניה – מסע, וכל מסע – חניה.

בנים נאמנים לעמם, אם כי לא רק במובן הזה, היו דוד ודני. כל אחד, בדרכו, תוהה, חותר ומתקדם; וכל אחד ניצב על יסוד מוצק של אהבת תורה ויראת שמיים. שורשים ושאיפות, מסגרת וחלומות, מהלכים כעומדים, שבעוד כברת דרך ארוכה לפניהם, נלקחו לעולם שכולו שבת ומנוחה. "ה' באור פניך יהלכון".

---