שני פתחים והאש הגדולה

פסוק מפורסם במשלי אומר 'חוכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה', וחז"ל בגמרא מסבירים פסוק זה ע"י סיפור:

"שאל ר' שמואל בר נחמני את ר' יונתן בר' אלעזר שהיה עומד בשוק. א"ל שנה לי פרק אחד. א"ל לך לבית הלימוד ואני אשנה לך שם. א"ל לו רבינו, לא כך למדתנו - 'חכמות בחוץ תרונה'. א"ל...מהו בחוץ תרונה? - בחוצה של תורה. א"ל המרגלית היכן נמכרת היא? לא בחוץ...אלא במקום סוחרים. כך התורה בחוץ היא נאמרת שנאמר 'חכמות בחוץ תרונה' - ברחובות. מהו ברחובות? במקום שמרחיבין... בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". (תנחומא, פרשת בחקתי, ד"ה אם בחקתי)

לכאורה לא מובן מדוע לא ללכת לבית המדרש - מה יותר יפה משני חכמים שיתעסקו בדברי תורה כאשר כולם מסביבם עוסקים בביזנס? אלא שהתשובה היא שתורה בשוק זה אולי יפה, אבל בשביל להשיג תורה צריך להיכנס לבית המדרש. על כך גם בא המשל: יש אבנים יפות מאד בשוק, אבל הם מזויפות. בשביל להשיג אבנים טובות באמת צריך ללכת למומחה. המסר של סיפור זה הוא שאם רוצים ללמוד תורה צריך להיכנס לבית המדרש, ואת התורה ניתן לרכוש רק בפנים ולא בחוץ.

אולם, צריך להבין ש'בחוץ' ו'בפנים' אין הכוונה למושגים גיאוגרפים. הגמרא בברכות אומרת: "אמר ר' חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. שני פתחים סלקא דעתך? אלא אימא שעור שני פתחים ואח"כ יכנס", ומסביר המהר"ל שיש צורך בשתי כניסות לבית המדרש: ישנה כניסה שבה אדם עוזב את החוץ אבל עדיין לא נמצא בפנים, וישנה כניסה שבה אדם נמצא בפנים אבל עדיין לא התנתק מהחוץ. הנמשל הוא פשוט. יש נורמות של חוץ ונורמות של פנים, קנה מידה של חוץ וקנה מידה של פנים. נורמות של חוץ הכוונה היא לנורמות של שטחיות, בינוניות, תרבות עיתונאית טלויזיונית - זאת הכוונה 'חוץ'. לרוב, מי שנקרא בחוץ ירא שמיים לא נקרא בפנים ירא שמיים. בחוץ מסתפקים בקנה מידה נמוך בכל דבר. מושגים כמו צדק, יושר, אהבת רע - כל המושגים הללו משתמעים אחרת בחוץ. בחוץ שולטת החיצונית, הרושם החיצוני, התפילה החטופה והיבשה - כל אלו שייכים לעולם החיצוני. זה נקרא חוץ. מעבר לכך, זהירות בחוץ היא לא עקבית. למרות שלא הולכים לגנוב בנק, בחוץ לרוב גם לא נוהגים ביושר. בחוץ שמירת המצוות איננה קבועה.

א"כ, להיכנס פנימה לבית המדרש הכוונה לא רק להיכנס פיזית אלא גם להיכנס למושגים אחרים, ועל כך יש לעמול פיזית ורוחנית. להיכנס לבית המדרש הכוונה היא לשים את הדגש על הפנימיות, על התוכן, ולא על הרושם החיצוני. בפנים צריך להיות סולם ערכים יציב. בפנים נדרשת מלחמה נגד בינוניות, ובישיבה אין מקום לבינוניות. מי שבא פנימה, לישיבה, בשביל להוסיף קצת יראת שמיים, קצת חיזוק - זה לא המקום. בית מדרש איננו סמינריון, שבו מעבירים כמה קורסים תוך כמה ימים. בשביל להיכנס לבית המדרש צריך נכונות לקבל הכל! אם אדם אומר לעצמו 'באתי לבית המדרש בשביל להוסיף לעצמי משהו', זה סימן שלא נכנס לבית המדרש פנימה כלל, והוא עדיין נמצא בנורמות השטחיות של החוץ. אותו אדם נכנס לבית המדרש רק שעור פתח אחד, ואדם חייב להיכנס לבית המדרש שעור שני פתחים. לא באת לבית המדרש בשביל למלא כמה נקודות שחסרות לך, אלא בשביל לבנות את עצמך. יש להדגיש שכשאני אומר 'לבנות את עצמך' הכוונה לא למה שרבנים יכולים לתת לך, אלא לכך שאתה נדרש לבנות את עצמך בעצמך. מי שלא מנצל את השנים בבית המדרש הוא שוטה ורשע, אבל קודם כל שוטה. מתי יהיו לכם שנים כאלו? בלי בחינות, בלי ציונים - הכל פתוח בפניך. לא לנצל דבר כזה זו טיפשות!

רבים היו איתי בל"ג בעומר כשחגגו את יום ההולדת שלי. לא ייאמן כמה אנשים היו שם ואמרו לי שהתקופה המשמעותית ביותר בחיים שלהם הייתה תקופת הישיבה. אפשר להיכנס לישיבה ולצאת מתוסכל, ואז חבל שנכנסת מלכתחילה, אבל אפשר לצאת מהישיבה עם ידיעה מה זה יושר, מה זה התמדה, מה זה עזרה לזולת. אדם צריך לצאת מהישיבה כשהקשר שלו עם תורה דומה לקשר שלו עם אוכל. כשאדם לא אוכל במשך כמה זמן הוא מרגיש רעב, וכך גם כשתלמיד ישיבה יוצא החוצה ולא לומד הוא צריך להרגיש חסר, עצבני. להיות תלמיד חכם פירושו שאין אצלך ניתוק בין לימוד תורה ליראת שמיים ושיפור המידות, ויש עבודה גדולה בשיפור המידות שעליה צריך לעמול וללמוד: מה זה ענווה, חוסר בינה, אהבת רע, פרגון, אחריות, מלחמה נגד צרות עין וקנאה, מלחמה נגד רגזנות - כל אחד והאישיות שלו.

כל אחד פה בישיבה צריך לדעת שיש לו דרך מיוחדת בעבודת ה'. הזכרתי בעבר את דברי הגר"א שאמר שבזמן התנ"ך הנביא היה אומר לאנשים מה הדרך שלהם בעבודת ה', ואילו היום אין לנו נביאים ואדם צריך לקבוע בעצמו מה הדרך הפרטית שלו. ובאמת, היו ניסיונות בעבר, בחסידות למשל, ליצור חברה שבה במקום שהנביאים יגידו לאדם מה הדרך הייחודית שלו יעשו התוועדות ועל ידיה הרבי יעמוד על הנקודה המיוחדת של כל חסיד. אבל בעצם זו לא הדרך אלא כל אחד צריך לעשות את העבודה ולחפש את הדרך שלו בעצמו, וכיום, כשאין נבואה, אין אחריות שהוא יצליח בכך. למרות שהגר"א עצמו טען שיש כיום מעין אינטואיציה פנימית שבעזרתה ניתן לגלות את הדרך הייחודית של האדם בעבודת ה', שמעתי מהרב חרל"פ שאמר 'מי זוכה לכך?'.

מעבר לכך, כל אחד צריך לדעת שיש לו כוונה מיוחדת במה שהוא לומד, והעיקר שיעשה זאת בעצמו. כל אחד כאן יכול להגיע להישגים גדולים אם ינסה לדקדק במה שהוא לומד, ובסופו של דבר הוא באמת יגלה שקלע לדברי ה'קצות' או קדמון אחר. הגמרא דורשת את הפסוק בתהילים "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" בכך שבתחילה אדם לומד את תורת ה' אולם אח"כ התורה נהפכת לשלו, 'ובתורתו יהגה יומם ולילה. כל אחד יכול לעמול ולזכות שהתורה תחשב כשלו.

למרות זאת, צריך לדעת שגם בבית המדרש יש מסיחי דעת. הגמרא בסוכה אומרת 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש', ומדייק הרבי מקוצק שמכך שכתוב 'מנוול זה' משמע שלא מדובר במנוול הרגיל שעליו מדברים. הרבי מקוצק מסביר שיש מנוול מוכר, יצר הרע, שנמצא בחוץ, אולם יש מנוול אחר, לא פחות גרוע, והוא יצר הרע של בית המדרש. אדם יכול להיות בבית המדרש ולהרגיש חוסר בטחון עצמי. אדם יכול להרגיש כל הזמן שהוא אף פעם לא יגיע לרמות של הרבנים. אנשים אומללים בגלל שהם מרגישים חוסר בטחון ואמונה בעצמם. זה המנוול של בית המדרש. אבל יש דבר נוסף - הפחד מהאש הגדולה. תוס' בשבת מסבירים שהקב"ה כפה על עם ישראל הר כגיגית למרות שאמרו 'נעשה ונשמע' משום שכשראו את האש הגדולה הם חזרו בהם ורצו לברוח. גם בבית המדרש יש אנשים שמפחדים מ'האש הגדולה'. יש אנשים שרוצים להיות בבית המדרש ואח"כ ללכת לאוניברסיטה, לעבוד, להתחתן, להמשיך הלאה, ולכן הם פוחדים להתאהב בישיבה ובלימוד הגמרא. צריך לדעת שזה לא משנה מה תהיה בעתיד - השאלה היא מה המקום שהתורה תתפוס בחיים שלך. יש אנשים שמפחדים מהאש הגדולה, שמא ישרפו בה וזה יקלקל את התוכניות שלהם ושל המשפחה - זה המנוול של בית המדרש. מנוול נוסף הוא עצלות. אדם יכול לקום בבוקר ועדיין להיות עצלן משום שיש עצלות במעשה ועצלות גרועה לא פחות של מחשבה. יש עצלות שבה אדם נתקל בדבר קשה להבנה ובמקום לעמול הוא זז הצידה לחפש את הקל יותר. אלו כולם דברים שצריך להיזהר מהם גם בתוך בית המדרש!

תלמידים לפעמים שואלים: 'מה הקשר בין בעיית זמן בגיטין לתיקון המידות ולדרך להפוך לאדם טוב יותר? למה הלימוד של העיון חשוב לאישיותנו?'. יש לומר שהשאלה היא במקומה, ואין לי תשובה רציונאלית עליה. למרות זאת אני יכול לומר דבר אחד שאותו אני יודע, ושחז"ל לימדו אותנו אותו במדרש. המדרש בפרשת תרומה מספר משל על מלך שהייתה לו בת אהובה והגיע זמנה להתחתן, ובא נסיך והתקשר איתה בקשרי נישואין. המדרש ממשיך ואומר שהמלך אמר לבתו: 'בתי האהובה, מצד אחד אני לא יכול להיפרד ממך, אבל מצד שני אני לא יכול להגיד לך לא להתחתן. לכן, מה שאני מבקש הוא שכל מקום שאליו אתם הולכים תעשו לי חדר שבו אוכל להיות קרוב אליכם'. הנמשל הוא פשוט: הקב"ה לא יכול להיפרד מהתורה! אנחנו לא מגיעים לקב"ה דרך מיסטיקה או קבלה, אלא עצם העובדה שאנחנו לומדים האם תקנו זמן בגיטין אנחנו מגיעים לקב"ה. גם אם קשה להבין כיצד זה קורה - הגמרא וחז"ל מלמדים אותנו שזה כך. לאורך השנים היו כל מיני דרכים חינוכיות שניסו להחליף את הגמרא, אבל מעולם זה לא הצליח. זו עובדה שלא ניתן להתווכח איתה שבכל בית כנסת שעורי הגמרא מתקיימים כבר שלושים שנה ברצף, ולעומתם כל שעור בנושא אחר מחזיק מעמד שנים ספורות בקושי. יש בגמרא משהו מיוחד שא"א להכחיש אותו.

אני מכיר שני אנשים אקדמאים מפורסמים: אחד הוא אדם בריא, ואילו על השני מסתכלים בצורה מוזרה משום שהוא אינו מחובר למציאות. הראשון לומד גמרא, וזה מה עושה אותו לאדם בריא בין אנשים, ואילו השני מנותק מהמציאות מסביב בגלל שהוא לא לומד גמרא. צריך לדעת שמי שלא לומד גמרא הוא מנותק מהמציאות. יש לכם עכשיו הזדמנות ללמוד כל היום וחלק מהלילה. אני לא מומחה במה שיש בעולם הבא, אבל בעולם הזה מי שילמד תורה עולמו יהיה עשיר יותר, הוא ירגיש יותר טוב, היחסים שלו עם אנשים אחרים יהיו טובים יותר ועל כן תנצלו את הזכות הזו. לי כבר אין את הזכות הזו, משום אני כבר מבוגר ויש לי משפחה, ילדים ועוד בעיות שמטרידות אותי. לעומת זאת, לכם אין בעיות. לא לנצל את האפשרות שניתנה לכם לשהות בישיבה זו ממש טיפשות. וכמו שאמרתי לפני-כן להיכנס לבית המדרש הופך אתכם לאנשים טובים גם בהמשך החיים בכך שתקבלו כאן מושגים נכונים בכל דבר ובעיקר כנות אמיתית, שהיא ההפך מהחיצוניות השולטת ברחוב. את זה אנחנו מקבלים כשאנחנו דנים בזמן בגיטין!

אני מאחל לכולכם, ובמיוחד לתלמידים החדשים, שתזכו לעלות מעלה מעלה במעלות התורה. אני מאחל לכם שכולנו נהנה ממכם, וגם שהקב"ה יהנה מכם. בהקשר זה אני אספר בדיחה לסיום. מסופר שבאחת העיירות היה שוחט שהיה למדן רציני, אבל כל פעם שביקשו ממנו בעיירה שיעביר שיעור הוא סירב. אמרו על אותו אדם שהוא לומד באמת תורה 'לשמה': הקב"ה לא נהנה ממנה, הציבור לא נהנה ממנה והוא לא נהנה ממנה. לומד לשמה בצורה טהורה.' אי"ה תזכו תלמדו תורה שגם אתם תהנו ממנה, גם אחרים יהנו ממנה וגם הקב"ה יהנה ממנה.

_____________________

השיחה סוכמה על ידי שאולי ברט. יצא לאור בדף קשר לפרשת נצבים כ"ז באלול תשס"ה (גליון 1023).