דילוג לתוכן העיקרי

תלמודו | 16 | תורה שבכתב ותורה שבעל פה

קובץ טקסט

פתיחה

במסכת גיטין נאמר:

"דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב כתוב לך את הדברים האלה וכתיב כי על פי הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא אלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. אמר רבי יוחנן לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"  (גיטין ס:)

אמוראים אלו מבחינים בין דברים שבכתב לדברים שבעל פה, בין התורה הכתובה לבין התורה המסורה. מהגמרא עולה שישנה הקפדה על כך שעניינה של כל תורה ישמר: הראוי להיכתב ייכתב והראוי להימסר יימסר. בסיום הדברים, הפליג רבי יוחנן והגדיר את הדברים שבעל פה כמוקד הברית שבין הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל.

 

א. שני חלקי התורה שבעל פה לפי הרמב"ם

בשני מקומות, עמד הרמב"ם על עניינה המרכזי של תורה שבעל פה: בהקדמת פירושו למשנה ובהלכות ממרים שבספר שופטים[1]. אם נתמצת את הגדרתו, נגיע להבנה הבאה: לתורה שבעל פה שני חלקים מרכזיים – היא כוללת את הדינים וההלכות הנלמדות מן הפסוקים שבכתב, וכן כוללת מערכת הלכות אחרת, גזירות תקנות ומנהגות, שחכמים יצרו אותה לפי צרכי השעה והמקום.

מדברים אלו בולט לעין, שהתחום הראשון מקיים זיקה ישירה ומהותית עם התורה שבכתב. אולם, גם התחום השני הוא תורה שבעל פה. לדעת הרמב"ם, כל חלקיו, אף המנהגים, הם בכלל תורה בה אנו מחוייבים, על פי הפסוק "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (דברים י"ז, י').. גם תחום זה הוא בכלל הלאו של "לא תסור מן הדבר אשר יאמרו לך" (שם י"א).

כך כותב הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים:

"אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש"  (ממרים א', ב')

ראוי לשים לב, שהמילים "התורה אשר יורוך" מתייחסות דווקא לתחום השני שהזכרנו, גזירות, תקנות ומנהגות.

אם נסכם זאת בקצרה, תורת האדם תורה היא.

כדברים אלו כתב רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו צדקת הצדיק:

"כל בנין לימודו יהיה על המקרא שצוה ה' וזה יהיה נוכח עיניו כי על זה הוא דן על מה שצוה השם יתברך בתורתו. ועל זה רמז בראש המשניות דפתח מאימתי ותנא אקרא קאי כדמפרש בגמרא (ברכות ב' א). לאורויי דכל משנתו רק אקרא קאי ולא כלימוד חכמה מחכמות. וכמדומה שכך שמעתי גם כן"   (צדקת הצדיק י')

בדבריו, מציב רבי צדוק את יסודות הבניין של תלמוד תורה של כל איש מישראל. התשתית, לדבריו, היא החיבור למקראות, לתורה שבכתב. בכך, הוא מסביר את העובדה שרבינו הקדוש פתח את החיבור היסודי של התורה שבעל פה, המשנה, במסכת ברכות המתחילה בהלכות קריאת שמע. כפי שמדגיש התלמוד הבבלי (ברכות ב.), "תנא אקרא קאי". דהיינו, התנא הפותח את המשנה יוצא מן הפסוק הקובע את מצוות קריאת שמע, ובעקבותיהם קובע את זמני הקריאה. פתיחה זו לתורה שבעל פה במשנה ובגמרא, מייצגת ומסמלת את כל יסודותיה של תורה שבעל פה, כבנוייה על יסודותיה של תורה שבכתב.

שורש חיבור זה של התורה שבעל פה עם התורה שבכתב נועד להדגיש את החיבור של הלומד עם "המקרא שצווה ה', וזה יהיה נוכח עיניו". התורה שבכתב היא דבר ה', והלומד אותה מתחבר ומתקשר, כביכול, עם הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא ותורתו אחד. לומד התורה שבעל פה מקשר את לימודו עם התורה שבכתב, כדי להנכיח את ה' לנגד עיניו בכל לימודו.

ברור מאליו, שלפי תפיסה זו בעצם העיסוק של האדם בסוגיות המבררות את מצוות התורה שבכתב, הוא מקיים זיקה עם מצוות ה' ועם דברו אלינו בתורתו. מתוך כך, מתקשר האדם בדבקות ישירה עם הקדוש ברוך הוא נותן התורה.

מסתבר, שדברים אלו הם העומדים ביסוד ברכתנו המקדימה כל לימוד, ברכת התורה תחילה:

"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו  - ברוך אתה נותן התורה"  (ברכת התורה)

 

ב. הסוגיות שלא עוסקות בבירור המצוות

לעומת סוגיות אלו, המבררות את מצוות התורה שבכתב, ישנן סוגיות שאינן עוסקות ישירות בבירור מצוותיה של תורה. סוגיות כגון הלכות שכנים בתחילת מסכת בבא בתרא או סוגיות העוסקות בחזקת הבתים, עיקרן בהערכת חכמים את הדרך הראויה לארגן את צורת החיים שבין שכנים הדרים יחדיו בשלום ובאהבה, או הערכת הסבירות לשמירת שטרות על ידי בני אדם ומתי ישיבתם בקרקע מהווה ראויה לבעלות.

בעניינים אלו, לכאורה, ישנה זיקה רופפת ביותר לדבר ה' בתורתו, שהרי אינן עוסקות בבירור וליבון מצוותיה של תורה.

יתכן, שמפני נקודה זו ראו הראשונים חשיבות לקשור גם סוגיות אלו עם דבר ה' שבתורה שבכתב. מקצת הראשונים קישרו סוגיות אלה עם מצוות "ואהבת לרעך כמוך", עם מצוות "ועשית הישר והטוב", "לפני עוור" ועוד. כדוגמת רבנו מאיר הלוי, שכתב בענין נזק הנובע מהלכות שכנים:

"דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך"  (יד רמ"ה ב"ב כה:)

בדברי רבי צדוק שראינו לעיל מודגש, שעיקר תלמוד תורה הוא ביצירת הזיקה עם דבר ה'. לפיכך, צריך לשים נגד עיניו תמיד בכל לימודו את הזיקה לתורה שבכתב.

רבי צדוק מוסיף ואומר: "ולא כלימוד חכמה מחכמות". בכך, הוא רומז לדברי חז"ל במדרש איכה רבה בהם נאמר:

"מלכה ושריה בגוים אין תורה, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים אל תאמן, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה"  (איכה רבה ב')

דבר זה בולט בעיקר בתורה שבעל פה, שעיקרה ומרכזה בתבונה האנושית ובכלי הניתוח השכליים. בתורה שבעל פה, בה האדם מפעיל ומרכז את חכמתו ותבונתו, יש סכנה שיראה בלימוד זה חכמה גרידא, כבלימוד החכמה אצל הגויים.

לפיכך, שומה על האדם להפנים שהשכל של התורה אינו שכל אנושי גרידא, אלא יונק את הארתו מדבר ה' בתורתו. אותו דבר ה' שב ומאיר את העולם באור תורת ה' המתפשט בכל המציאות הארצית.

בפורים, בו זכינו לאור תורה שבעל פה ברצון גמור ובלא כפיית הר כגיגית, נאמר:

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"  (אסתר ח', ט"ז)

והסבירו חכמים, ש"אורה זו תורה" (מגילה טז:). השכל והתבונה מוארים באור ה'. התורה, תורת האדם שהיא "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד', ו'), היא גילוי חכמת ה' בכלי התבונה והשכל האנושיים.

 

ג. מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה

בספרו דרך ה', עומד הרמח"ל על ערך וחשיבות תלמוד תורה בכלל. בדבריו, מפרט הרמח"ל את ההשתלשלות מן התורה הכתובה אל  התורה שבעל פה:

"ואמנם אמצעי אחד נתן לנו האל יתברך, שמדריגתו למעלה מכל שאר האמצעיים המקרבים האדם אליו, והוא תלמוד התורה. והוא בשתי בחינות, ה-א' - בבחינת ההגיון והלימוד, וה-ב' - בבחינת ההשכלה. כי הנה רצה בחסדו יתברך וחיבר לנו חיבור דברים כמו שגזרה חכמתו, ומסרם לנו, והיינו כלל ספר התורה, ואחריו ספרי הנביאים, שבסגולת הדברים ההם יהיה, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, על הכונה הנכונה שהיא עשית חפצו יתברך, יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלימות גדול עד מאד. וכן מי שישתדל בהבנתם ובידיעת מה שמסר לנו מפירושיהם, יקנה כפי השתדלותו שלימות על שלימות. כל שכן אם יגיע אל השכלת סתריהם ורזיהם, שכל ענין מהם שישכיל יוקבע ויתעצם בנשמתו מדריגה מן המדריגות היותר רמות שבמעלה והשלימות האמתי. ובכל אלה הענינים לא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלימות, אלא שמציאות הבריאה כלה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם, ובפרט על ידי התורה"            (דרך ה' לרמח"ל)

הרמח"ל מבחין בין שתי בחינות בתלמוד תורה: בחינה אחת היא ההיגיון והלימוד, והבחינה השניה היא ההשכלה. לאור המשך הפסקה, נראה שצריך להגדיר בחינות אלו כך: ההיגיון מכוון להגייה בשפתיים של מילות התורה, וההשכלה מכוונת להבנה וידיעת פירושי התורה שבכתב כפי המסורת.

בהגיון, כאמור, הכוונה להגייה בשפתיים, כדברי הכתוב בספר יהושע: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח'), הרובד הבסיסי של הלימוד. ההוגה בדברי תורה זוכה לשלמות ודבקות, מכוח עצם ה"אחיזה" במילות התורה שהן דבר ה'.

לפיכך מדגיש הרמח"ל את ההדרגה - ראשית כלל ספר התורה ואחרי כן ספרי הנביאים, שהם במדרגה פחותה מן התורה. התורה שבכתב יחד עם הנביאים והכתובים, מבטאים את האחיזה בדבר ה'. הנקודה המודגשת בהם היא, כביכול, ההגייה בשפתיים וההשמעה לאוזניים. מבחינה מסוימת, ניתן לדבר על הזיקה הפיזית של הלומד וההוגה עם דברי התורה.

הבחינה השנייה היא ההשכלה, והיא עוסקת בהבנה ובידיעת פירושי התורה שבכתב כפי שנמסרו לנו בהעתקת השמועה מדור לדור. המפתח לבחינה זו בלימוד נעוץ ביכולת ההבנה והניתוח של התורה שבעל פה. תורה זו יונקת מדבר ה' ובעלת זיקה יסודית לתורה שבכתב, אך היא גם מתפתחת בכלי השכל והתבונה. בכך, מתעצמת הזיקה והשלמות.

המדרגה העליונה של בחינת ההשכלה שבלימוד התורה מגיעה למי שמתעלה ליכולת להשכיל בסתרי התורה ורזיה, עליו אנו קוראים את הפסוק "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א', ד'). זהו הסולם אותו מציב לנו הרמח"ל, על מנת לעלות בנתיבות התורה והחכמה, ולהגיע להתקשרות ולדבקות בנותן התורה.

 

ד. התורה שבכתב ושבעל פה אצל הרב קוק

נאה לסיים את מבטו של הרמח"ל על היחס בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, בדבריו המאירים של הראי"ה, בפיסקה הפותחת את אורות התורה:

"תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱ-לֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה, - רוּחַ אֱ-לֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם.

בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד', - תּוֹרַת ד' הִיא גַּם הִיא. הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל צוֹפֶה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְאִירָה, הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּית ד', לֹא אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנָּה תִּהְיֶה נֶעֱלֶמֶת שִׁפְעַת-חַיִּים זֹאת לְכָל פִּתּוּחֶיהָ. גַּם מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי

וּשְׁנֵי אוֹרִים הַלָּלוּ עוֹשִׂים עוֹלָם שָׁלֵם, שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְּׁקוּ בְּתוֹכוֹ" (אורות התורה א', א')

רוח א-להים חופפת על תורה שבכתב ונושאת אותנו בכנפיה, היא מאירה את עולמנו ואת אישיותנו בריחוף דק ועדין. התורה שבעל פה, לעומתה, יורדת עד השיתין של עמקי הנפש ונבכיה, ומאירה בחורים, בסדקים ובפרטי פרטים של ההוייה והמציאות. תורה שבעל פה זו יונקת היא מתורה שבכתב וכלולה היא בהארתה, אור העליון של תורה שבכתב מזריח  ומאיר את כל מרחבי החיים שהתורה שבעל פה נוגעת בהם, וסוללת את נתיבותיהם במציאות הארצית. ארעא ורקיעא נשקי אהדדי[2].

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] למעשה, לפי גישת הרמב"ם ישנם חמישה חלקים בתורה שבעל פה. עיין היטב הלכות ממרים פרק א'. בהקדמתו למשנה הוא כותב:

"החלק הראשון, הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות, וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח...

החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת...

החלק השלישי, הם הדינים שנלמדו באחת המדות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכללים שהקדמנו...

והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה' לעשותם באופן כללי באמרו ושמרתם את משמרתי, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז"ל גזרות. וגם בהם יש שתהיה מחלוקת, כגון שייראה לאדם לאסור כך משום כך, ואחר לא ייראה לו...

והחלק החמישי הם הדינים שנעשו בדרך העיון להסדרת הענינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על דברי תורה ולא גרעון, או בענינים שהם מפני תקון העולם בעניני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות. ואסור לעבור עליהם בשום פנים הואיל והסכימה עליהם כל האומה...."   (הקדמת הרמב"ם למשנה)

מתוך דבריו בהלכות ממרים נראה שחמשת החלקים של תורה שבעל פה הם: 1. ההלכות המקובלות. 2. הדינים הנלמדים בי"ג מידות. 3. גזירות. 4. תקנות. 5. מנהגות. ואין כאן מקום להאריך.

[2] על פי בבא בתרא עד ע"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)