טעם הבחירה החופשית במשנת ר' צדוק | 3

עברנו מסע משמעותי בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין. ראינו כי הוא מותח את כל שלושת הקודקודים של משולש הבחירה: הוא מבליט את השורש המוטבע בטבע האדם, מראה באופן מתוחכם איך בכל זאת יש בחירה לאדם, ובשיעור שעבר ראינו כי מעל וביסוד הכל עומד רצון ה'.

גם לאחר שראינו את מקומו של כל אחד משלושת הגורמים, עדיין יכולה לקנן השאלה המתבקשת – אם רצון ה' עומד מאחורי כל מעשה, מה משמעותה של בחירת האדם? או בגוון אחר: אם כל המעשים נובעים מרצון ה', ואפילו העברות, כיצד לא יתפתה האדם לחטוא, והרי תמיד יוכל להצטדק ולטעון שחטאו בא מרצון ה'?

את המענה העמוק והמורכבת לשאלה, נוכל לראות בפסקאות של ר' צדוק בנושא החטא והתשובה.

בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) מפורש בשוחר טוב (מזמור קמד) דהיינו שידע בכל דבר שלא הוא הפועל כלל רק השם יתברך. ובזוהר איתא דע ה"ו, גם כן לכך נתכוין כידוע דו"ה הוא קודשא בריך הוא ושכינתיה ויחודם, היינו שהקב"ה שוכן בתוך בני ישראל והוא חד עם כנסת ישראל ואין הם דבר נבדל ממנו כלל. וחז"ל אמרו בברכות (סג, א) אפילו לדבר עבירה היינו שבלכתו לעבירה אם ישים אל לבו דכוחו זה ללכת להמרות רצון השם יתברך גם הוא מהשם יתברך כי בלתו מאין לו שום כח כלל. על ידי זה יחלש כח היצר וזהו (שם ה, א) לעולם ירגיז וכו' יקרא קריאת שמע היינו דעהו. וגם בעבר על ידי זה יישר אורחותיך דרך נקרא דרך המלך ואורח הוא מן הצד וכשמקיים דעהו אז נקרא הכל דרך שהוא דרך המלך. אבל גם אורחותיך שכבר עברת והטית מן הצד וחוץ מדרך הראוי אם עכשיו מקיים דעהו ידע שגם זה היה מהשם יתברך ואם כן הוא מיושר.

(צדקת הצדיק קעט)

ר' צדוק קורא כאן לתודעה רוחנית חזקה מאוד, התולה את כל המאורעות בגזרת ה'. ראינו כבר אמירות דומות בעבר, ולא מפתיע לראות אמירה כזאת בתורת החסידות, שכמה מהיסודות שלה מובילים למסקנה זו. למשל, היסוד ש"מלא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניה", והנגזרת שלו – עבודת ה' מתוך ביטול גמור של האדם כלפיו. מיסודות אלו מתבקשת המסקנה שהקב"ה הוא הנוכח הבלעדי בכל התרחשות בעולם.

ר' צדוק מביא את דברי הזוהר על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" – "דע ה"ו". ו"ה אלו האותיות האחרונות של שם הוי"ה, והן מרמזות על קודשא בריך הוא ושכינתיה. קביעה זו יכולה להעלות את השאלה: אם האות ו' היא כנגד קב"ה, למי מכוונות האותיות הראשונות בשם הוי"ה, י"ה? אלא יש להבין שהביטוי "קודשא בריך הוא" הוא כבר גילוי מסוים של שם ה', ומעליו נמצאת האלוקות הבלתי נתפסת ומושגת בדעתנו, כפי שאנו אומרים בנוסח ה"לשם ייחוד" – "ההוא טמיר ונעלם". מתוך השורש הנעלם י-ה, מופיעות האותיות ו-ה. ייחוד ו"ה, קודשא בריך הוא ושכינתיה, משמעותו שהקב"ה אחד עִם ישראל, והוא הנוכח בחייהם ומחולל אותם. אין לישראל עמידה עצמאית ללא הקב"ה.

הביטוי החד והחריף של נוכחות ה' הבלעדית הוא בנוגע לדבר עברה. אפילו כאשר האדם הולך לקראת עברה, עליו לזכור שהקב"ה נוכח שם. ר' צדוק מחדש כי תודעה זו יכולה למנוע את האדם מהחטא. לכאורה, מתודעה זו עלול לצמוח ההפך – האדם יודע שהקב"ה מניע את החטא, ולכן אין לו סיבה להימנע ממנו; אולם ר' צדוק מסביר כי באופן עמוק יותר, הידיעה שבכל מקרה הקב"ה עומד בתשתית המעשה שומטת את הקרקע מתחת החטא. ביסוד הנטייה אל החטא עומד רצון, גלוי או סמוי, להתרחק מהקב"ה; אולם לאור התודעה המתוארת כאן, מתברר שלעולם לא יכול להיות ניתוק מהקב"ה. אפילו אם יחטא האדם – הוא יישאר מחובר לקב"ה, אם ירצה ואם לא. ידיעה זו עוקרת כל מוטיבציה לחטוא, כיוון שהאדם לא ירוויח מהחטא שום דבר, וחיבורו לקב"ה יישאר בעל כרחו. בדרך זו, דווקא המתיחה הקיצונית של הקודקוד האלוקי, עד כדי הכרה שרצון ה' הוא הגורם המשפיע הבלעדי, מובילה לתשובה של האדם.

 

זדונות נהפכים לזכויות

מכאן אנו יכולים לחזור ליסוד שראינו בשיעור הראשון, הקביעה כי לכל אדם שיש שורש שמוטבע בו. גם קביעה זו אינה מפקיעה מהאדם את הבחירה, אלא דווקא מעוררת אותו לתשובה. השורש של האדם אינו כובל אותו למצבו הנוכחי, אלא מאפשר שינוי; ולאחר שיעשה האדם את השינוי, יתברר למפרע כי שורשו היה טוב.

אמירה זו טומנת בקרבה פרדוקס מסוים, וקשה להבין כיצד השינוי גורם לעבר להשתנות. ראייה זו שייכת לגורם האלוקי, שנמצא מעל גבולות הזמן, ומנקודת מבטו שורשו של האדם היה טוב כל הזמן, אחרי השינוי וגם לפניו.

ר' צדוק עוסק בשינוי העבר גם בעניין התשובה מאהבה, לאור דברי הגמרא ש"זדונות נהפכין לו לזכויות":

עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות, רצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך, כמו שאמרו ז"ל (ברכות לא, ב) שלושה פסוקים וכו' ואתה הסבות את לבם (מלכים א יח, לז) ואשר הרעותי וגו' (מיכה ד, ו), וכטעם ידיעה ובחירה שביאר האריז"ל בסוף ספר ארבע מאות שקל כסף, ששניהם אמת כל אחד במקום בפני עצמו במקום הבחירה שם אין מקום לידיעה, ובמקום הידיעה שם באמת אין מקום לבחירה, וכשמשיג לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת השם יתברך והוא ודעתו ורצונו הכל אחד:

ומאחר שהשם יתברך רצה כן הרי הכל זכויות וזוכה לכפרה גמורה שביום הכפורים שזה סוד השעיר לעזאזל שאילו עשוהו האדם עצמו היה עובד עבודה זרה גמור והוא לא יהיה, שהוא יסוד כל המצוות לא תעשה, וכל העבירות וההסרות מרצון השם יתברך. רק שהשעיר הוא על ידי רצון השם יתברך שהוא מצווה לשלחו לו נעשה עוד מצוה ולא עבירה. וכך פירשוהו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מו) ועיין ברמב"ן פרשת אחרי שאנו נותנים חלק לעזאזל שהוא הרע מצד מה שהשם יתברך צוה לתת לו ונמצא העבירה מצוה:

(צדקת הצדיק מ)

חז"ל אומרים שהשב מיראה – זדונות נהפכים לו לשגגות, ואילו השב מאהבה – זדונות נהפכים לו לזכויות. אפשר היה להבין את ההבדל בין התשובות כהבדל איכותי בין שתי רמות. התשובה מאהבה היא ברמה גבוהה יותר, ולכן משפיעה באופן עמוק יותר. לדברי ר' צדוק, השאלה אינה מה האדם מחולל בתשובתו, אלא מה הוא רואה. ההבדל הוא במבט שמגיע אליו האדם מכוח התשובה. התשובה מאהבה מובילה לראייה והבנה "שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה'".

בפסקה הקודמת ראינו כי ההבנה שהכל ברצון ה' יכולה להרחיק מן החטא. אולם גם אם האדם לא הגיע להכרה זו לפני החטא, ובסופו של דבר עבר עברה, עדיין בכוחו לעשות תשובה ולהגיע להכרה שהמעשה היה מאת ה'. ר' צדוק מבהיר כי אין הכוונה רק לאמירת העיקרון שהכל מאת ה', אלא גם להכרה עמוקה שחיה וחווה אותו. האדם נקרא לחיות את הנוכחות הבלעדית של הקב"ה, מבלי לראות את עצמו כיישות נפרדת כלל.

כאן נוגע ר' צדוק בממד הסתירה שבעניין, בין הבחירה האנושית ובין ההבנה שהכל מאת ה'. ר' צדוק מביא דברים שמיוחסים לאר"י, שמדובר בשני מישורים שונים שאינם מתיישבים יחד. "במקום הבחירה שם אין מקום לידיעה, ובמקום הידיעה שם באמת אין מקום לבחירה". אי אפשר להסביר בו-זמנית את ההשגחה הטוטאלית ואת הבחירה האנושית באותו מישור תודעתי. כאשר האדם עושה תשובה, הוא צריך להשתחרר מהרובד שבו הוא רואה את בחירתו העצמאית, להגיע לתודעה של ביטול כלפי השגחתו הבלעדית של הקב"ה – וברובד זה כל המעשים נובעים מה'.

תליית המעשים בקב"ה יכולה לבוא רק מתוך תודעה עמוקה זו, ולא מתוך ניסיון לברוח מהאחריות. האדם אינו יכול לשחרר את עצמו מאחריות למעשיו, מפני שרק ביטול גמור לקב"ה יוביל אותו לתודעה שמעשיו מאת ה'. נוסף על זאת, מדיוק בלשון ר' צדוק עולה כי האדם אינו יכול להגיע בעצמו לתכלית תודעה זו; ההגעה עצמה לתודעה זו נחשבת לפעולה משמים, "עד שיאיר ה' את עיניו". אם כן, ודאי שתודעה זו אינה יכולה לבוא מתוך החלטה של האדם להתנתק ולהסיר אחריות, אלא דווקא מתוך תהליך של התעוררות לתשובה.

ר' צדוק מדמה את ההכרה הזאת לכפרה של יום הכיפורים. איננו יכולים לשלוח שעיר לעזאזל מדעתנו, כיוון שזה יהיה קרבן לעבודה זרה; אבל כיוון שהקב"ה מצווה עלינו לשלוח קרבן לעזאזל, זה מותר ואף מצווה. על דרך זו כל מעשה, אם אנחנו מגלים שהוא היה רצון ה', מתברר כחיובי ונצרך.

שמשיב אותו דבר אל ה'

הדברים עולים גם מפסקה נוספת של ר' צדוק בנושא התשובה:

תשובה היינו שמשיב אותו דבר אל השם יתברך, רצה לומר שמכיר שהכל פועל השם יתברך וכוחו אפילו המחשבה טרם נוצרה בלבו של אדם, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט, ג) נמצא השם יתברך נתן לו כח אז גם בהעבירה ועל ידי זה אחר התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכויות כי גם זה היה רצון השם יתברך כך כמו שאמרו (שבת פט, ב) אם יהיה חטאיכם כשנים וגו' (ישעיה א, יח), וכענין שאמרו ז"ל (תנחומא וישב ד) על פסוק (תהלים סו, ה) נורא עלילה על בני אדם, וכדרך שאמר דוד המלך ע"ה (שם נא, ו) למען תצדק בדברך רצה לומר לכך ניטלה ממנו הסייעתא, ואם כן הוא ממש כזכויות מאחר שגם זה רצון השם יתברך:

וזה שנאמר (שם קלב, ט) וחסידיך ירננו, ואמרו ז"ל (ילקוט ישעיה רמז רצו) אלו רשעי ישראל וכו' וכן על פסוק (תהלים נ, ה) אספו לי חסידי וגו' פירוש כי חסיד הוא הנוטה משורת הדין להתחסד וכן רשע נוטה משורת הדין להרשיע, וכשיפתח השם יתברך לעתיד אחר התשובה הגמורה ויכירו הכל כח מלכותו נמצא הזדונות שהיו נטיה משורות הדין היו חסידות כיון שלא היו נוטים מאמיתות רצון השם יתברך. ודייק חסידי וחסידיך ולא חסידים רק שאצל השם יתברך הם קרויים חסידים ולא לעיני בני אדם. וצדיק וחסיד הם שתי מדריגות באדם ובתולדה ועל זה אמרו (בבא בתרא טז, א) בראת צדיקים בראת רשעים, ואף על גב דאילו צדיק ורשע לא קאמר כמו שאמרו בנדה (טז, ב) רק אלו הם שני כוחות בעולמות עליונים רק תמור רשע הוא שם חסיד כנזכר לעיל ושני הכוחות מעורבים בכל אדם רק אינם שוים באחד זה גובר ובאחד זה גובר, ואין כאן מקום להאריך.

(צדקת הצדיק ק)

בדבריו מזכיר ר' צדוק את הגמרא במסכת שבת, "אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו". יש מהלך אלוקי שלם במציאות, שגם רגעי החטא כלולים בו. המהלך אינו שלם בלעדיהם, כפי שספר תורה אינו שלם אם חסרות בו אותיות, ואפילו אם מדובר באותיות המספרות על חטא העגל או חטא המרגלים. מתוך הכרה עמוקה של תשובה, מתברר כי החטאים הם חלק ממארג שלם.

המדרש על "נורא עלילה", שר' צדוק רק מציין אותו מבלי לצטטו, מדמה את הקב"ה לבעל שאשתו מצערת אותו, ובתגובה הוא שולף גט ונותן לה. ברור שהגט היה מוכן מראש, עוד לפני שנעשה מעשה הצער. כיוצא בזה, המעשים שלנו אינם גורמים לגזרה האלוקית, אלא להפך – יש גזרה שקדמה לכל המעשים. יש תוכנית אלוקית קבועה מראש, שהחטאים משולבים בה.

תודעה זו עולה דווקא מתוך התשובה. במידה מסוימת, עומק החטא הוא ראיית האדם את עצמו כעצמאי ונפרד מהקב"ה, ולכן התשובה היא "שמשיב אותו דבר אל ה' יתברך". ההכרה שהקב"ה מוביל את כל המעשים משקפת את התודעה הגבוהה שמגיע אליה האדם מתוך תשובתו. היכולת לוותר על העמידה האנושית העצמאית, אם זוכה האדם ומגיע אליה לפני החטא – היא מצילה אותו מהחטא, ואם מגיע אליה האדם לאחר החטא – היא יסוד התשובה.

ר' צדוק פורס לפנינו את הדרך הנכונה להביט אחורה על חטאינו. כאשר אדם מסתכל בדיעבד על מסלול החיים שעבר, הוא עשוי לבקש למחוק את המעשים השליליים שעשה, אך ביכולתו גם לראות בהם תחנות. הוא יכול לגלות כיצד כל הצלקות, המעידות והנפילות היו חלק בלתי נפרד מהדרך. כל זאת בתנאי שהוא אכן עושה תשובה, ומבין שמדובר בירידות בדרך, ושכעת הוא עולה אל המקום הנכון. מתוך תשובה הוא יכול להשלים עם סיפור חייו, ולראות גם את שבירות הלב כחלק מהדבר השלם.

 

אם כן, גם אם נדמה שהדגשת הגורם האלוקי מביאה להסרת אחריות מהאדם, לפי ר' צדוק היא מעוררת אותו לתשובה. הידיעה שהכל בידי שמים מעוררת באדם יראת שמים, וגם בנוגע לרגעים שבהם הוא אינו הולך לפי יראת השמים – היא יכולה לרתום אותם לתודעה עמוקה של תליית כל המעשים במקור האלוקי. 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג