טעם הבחירה החופשית במשנת ר' צדוק | 1

לאחר מסע עמוק ומרתק בספר מי השילוח, אנחנו עוברים לדברי תלמידו, רבי צדוק הכהן מלובלין, ובקיצור ר' צדוק.

רבי צדוק הכהן מלובלין נולד בשנת תקפ"ג (1823) והיה אחד מגדולי החסידות. הוא התחיל את חייו במשפחה של מתנגדים. בעקבות שמועה רעה שיצאה על אשתו הוא ביקש ככהן לגרש אותה, וכיוון שהיא לא הסכימה, הוא ביקש להשיג היתר מאה רבנים לשאת אישה שנייה. במהלך מסעו בין הרבנים הוא הגיע, בערך בגיל 20, אל האדמו"ר מאיז'ביצה, בעל מי השילוח, ובהמשך דבק בו ונעשה תלמידו. לאחר פטירתו של מי השילוח, המשיך אותו תלמידו ר' לייבל'ה איגר, ורק לאחר שנפטר גם ר' לייבל'ה איגר – הסכים ר' צדוק לשמש כאדמו"ר. ר' צדוק נפטר ללא צאצאים בשנת תר"ס (1900).

הפרי הראשון של המפגש בין ר' צדוק למי השילוח היה ספר צדקת הצדיק, שנכתב בשנת תר"ז. ר' צדוק היה אז כבן 25. בהמשך כתב ר' צדוק ספרים עשירים ופוריים, עם מערכות ארוכות ושופעות חידושים, לעומת ספר צדקת הצדיק הבנוי בעיקר מקטעים קצרים וחדים. יש לספר זה חשיבות רבה, הן בתור המפגש הראשון של ר' צדוק עם עולם החסידות, והן בשל העובדה, שלפעמים מהפסקאות הקצרות קל יותר לזהות את העיקרון הברור והמלוטש, בשונה מהמהלכים המורכבים שמופיעים בספרים המאוחרים יותר. הפסקאות שנלמד בפרק זה תהיינה מתוך ספר צדקת הצדיק.

בטרם ניכנס לדברי ר' צדוק, נזכיר את שלושת הקודקודים שביניהם נעה הסוגיה שלנו – ההשגחה האלוקית, הבחירה האנושית וטבע המציאות. שלושה גורמים אלה משפיעים על מעשי האדם, והשאלה היסודית היא מהו היחס ביניהם. רוב חכמי ישראל שראינו עד כה בררו בעיקר את היחס בין שני הגורמים הראשונים, האלוקי והאנושי. חלקם הרחיבו את מקומה של הבחירה האנושית, וחלקם הרחיבו את גבולותיה של ההשגחה האלוקית (נציג בולט וחריף של גישה זו היה מי השילוח, שבו עסקנו בשיעורים האחרונים, שטען כי הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים). מקומם של החוקים המוטבעים בעולם נשאר עד כה בשוליים.

מי שעוסק בכל שלושת הקודקודים, כולל הטבע, וטווה ביניהם מערכת יחסים מורכבת, הוא ר' צדוק. זהו אחד ההבדלים הבולטים בינו ובין רבו מי השילוח, שאמנם הטבע מוזכר בדבריו, אך לא באופן בולט. הבדל נוסף הוא שמי השילוח התנסח בקביעות פשוטות, ואילו ר' צדוק מציג יחס סבוך יותר בין הגורמים.

 

אין אדם יכול להשתנות משורשו

ר' צדוק מזכיר את הגורם הטבעי בפסקה הבאה, העוסקת בטבעה הקבוע של הנפש:

אף על פי שהבחירה נתונה לאדם, מכל מקום אין אדם יכול להשתנות משורשו ועיקרו וכאותה שאמרו (סנהדרין מד, א) אף על פי שחטא ישראל הוא משום דהוא משרשא וגזעא קדישא וכן אמרו (ברכות כט, א) טבא לא הוה בישא אם לא ברע מעיקרו וכן אמרו (חגיגה טו, ב) טינא היתה בלבם וכן להיפך בישא לא הוה טבא אף על פי שלא רצו חז"ל לגלות זה הגמירא בפירוש מכל מקום גילוהו בסוד בכמה מקומות למבינים. ועל זה אמרו (ברכות מח, א) בוצינא מקטפיה ידוע. רק השורש הזה נעלם מכל הברואים [דזהו בסוד הידיעה והבחירה שנתקשו הקדמונים] כי ליבא לפומא לא גליא ולכך מצינו גם כן חוטאים שאמרו ז"ל (סנהדרין צ, א) שאין להם חלק לעולם הבא:

ואין לו חלק לעולם הבא היינו שהעיקר חסר מן הספר ושורשו רע [ולכך למאן דאמר מנשה אין לו חלק לעולם הבא לא הועילה לו תשובתו כי מאחר דעיקרו בישא ולכן אמר אידך דמרפה ידי בעלי תשובה. ולכן לא גילו זה חז"ל בפירוש. אבל באמת אין זה ריפוי כלל ואין כאן מקום להאריך] והוא נעשה על ידי פעולתו ובחירתו לרע וכן להיפך על ידי תשובה ומעשים טובים יכול להתקרב ואפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול (עבודה זרה ג, א) וכל התורה מלא מזה.

(צדקת הצדיק קל)

בשלב זה של הפיסקה (שאת המשכה נראה להלן), מופיעים שניים משלושת הקודקודים. הקב"ה אינו נמצא כאן, אלא רק הבחירה החופשית והטבע, ובמקרה הנוכחי – השורש המוטבע בנפש האדם. ר' צדוק פותח בקיומה של הבחירה החופשית, משמע שאין הוא שולל אותה, אך בכל זאת טוען שאי אפשר לשנות את האדם מיסודו ועיקרו.

אפשר לקרוא את דבריו של ר' צדוק בשתי דרכים. אפשרות אחת היא שיש לאדם בחירה, אלא שיש קווי גבול. באותה מידה שהאדם אינו יכול לעוף בשמים, יש לו גם תכונות בסיסיות באישיות שאי אפשר לשנות. קווי המתאר הבסיסיים של האישיות נקבעים מראש, אבל נשאר עוד הרבה מרחב. אולם אפשר גם להבין כי מדובר באמירה חדה יותר, שבאה לצמצם את הבחירה החופשית. יש לאדם בחירה, אך היא חסרת משמעות, מפני שממילא אין באפשרותו להשתנות מיסודו.

פעמים רבות האדם מיטלטל בין שתי התודעות האלו. מצד אחד הוא מרגיש את בחירתו המלאה, ומצד שני מרגיש שלמרות כל בחירותיו בחיים, בסופו של דבר הוא נשאר אותו אדם. את התכונות העיקריות באישיותו הוא אינו מצליח לשנות. אם כן, אפשר לראות את המשפט הפותח של הפיסקה כנוסחה הרמונית לשילוב כל הגורמים, אך אפשר גם לראות זאת כעיקור הבחירה החופשית ממשמעותה.

כאן, כדרכו, ר' צדוק מתחיל להביא ראיות רבות לדבריו: "אף על פי שחטא ישראל הוא", משמע שהשורש של ישראל קבוע ובלתי משתנה, וכן "טבא לא הווה בישא". משפט זה לקוח מסיפור הגמרא על שמואל הקטן, שלא אמר את ברכת המינים, אך לא חשדו בו שהוא מין – כיוון ששורשו טוב, אין לחשוש שהוא הפך לרע. וכן מנגד, הגמרא אומרת על המלכים וההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, שמלכתחילה "טינא היתה בלבם". כלומר, הם לא איבדו את העולם הבא שלהם בגלל הידרדרות אל החטא, אלא לא היו שייכים לעולם הבא מלכתחילה. בנפשם לא היה מקום של התאמה לעולם הבא, מפני שהם היו רעים בשורשם. כך מסביר ר' צדוק גם את ההתעלמות של ספר מלכים מתשובתו של המלך מנשה (בשונה מספר דברי הימים שמספר עליה) – תשובה זו לא הביאה לשינוי ממשי אמיתי, מפני שמנשה נשאר רע בשורשו. אמרה נוספת שמביא ר' צדוק היא מהאמרה על אביי ורבא, שכבר מילדותם ניכר היה שיהפכו לתלמידי חכמים – "בוצינא מקטפיה הוה ידיע".

עם זאת, כותב ר' צדוק, הידיעה מהו שורשו של האדם נסתרת ממנו. לכאורה, ידיעת השורש הייתה יכולה להועיל לנו; לו כל אדם היה יודע מה שורשו, הטוב היה רגוע ביודעו שהוא טוב, והרע לא היה צריך להיבהל מהיותו רע. אך השורש הוסתר מאיתנו בכוונה, וכן חז"ל לא הבליטו את העובדה שיש בנו שורש שאינו משתנה, וכך נדמה לנו שבחירתנו מלאה.

במהלך לימודנו בדברי ר' צדוק, נצטרך לברר: מה משמעותו של השורש הזה? איזו משמעות יש לצדק ולגמול אם שורשו של האדם נקבע מראש, ומה הערך של עבודתו?

למעשה, קושיות אלו אינן מתחילות מר' צדוק. פעמים רבות הן עולות מתוך תחושתו של האדם. הוא מרגיש שהצליח לעשות שינוי כלשהו במעשיו, אבל בתוכו הוא נשאר אותו אדם שהיה. תחושה מעין זו עולה לפעמים לאחר יום הכיפורים, כאשר אדם חווה התרוממות, אך לאחר כמה ימים מגלה שלא התחולל בו שינוי מהותי. בדומה למתואר על המלך מנשה, הוא מרגיש שניסיונותיו לתקן ולהתקדם אינם משמעותיים; לא משנה כמה ינסה להשתנות, יש לו אישיות קבועה עם אופי ותכונות קבועים. אפשר כמובן להתווכח עם תיאור זה, ולומר שבמקרים רבים אחרים אדם דווקא מצליח לעבור שינוי משמעותי, אבל אין ספק שאנו מכירים גם את התחושה המתוארת, שאת אבני היסוד של אישיותנו ונטיותינו אין בכוחנו לשנות. ר' צדוק נותן ביטוי לתחושה זו, ודרך דבריו ננסה לברר את המענה אליה – האם באמת אין לנו יכולת לשנות את עצמנו? ואם אכן כך, איזו משמעות יש לעבודתנו ובחירתנו?

 

היכולת להשתנות – ברחמי שמים

ראינו עד כה את תחילתה של פסקה קל. בהמשך הפסקה משתנה התמונה:

ונאמר (תהלים נ"א י"ב) לב טהור ברא וגו' ובריאה הוא יש מאין והיינו שמאחר שזה בידו של הקב"ה מועיל רחמי שמים [ולכשיזכה ברחמים או להיפך חס ושלום אז יהיה באמת למפרע שורשו כך ואין שינוי בידיעה כי ידיעת השם יתברך אין נופל תחת הזמן דעבר ועתיד, רק אנו תחת הזמן ואין כאן מקום ביאורו]: ולכן אמרו (ילקוט יחזקאל שנ"ח) שאלו לחכמה וכו' לתורה וכו' לנבואה וכו' והקב"ה אמר יעשו תשובה אבל מצד כולם בישא לא הוה טבא. וזה היה טענת העם ביחזקאל (י"ח כ"ה-כ"ז) בפסוקים ובשוב צדיק וגו' ובשוב רשע וגו' ואמרתם לא יתכן דרך ה'. ובודאי דעת שוטים לא נזכר בכתוב רק הם אטבא ובישא מעיקרו אמרו והם חשבו שגם הם מבינים ועל זה אמר להם דרכיכם וגו' שאתם אין יודעים כלל בזה וכשהשם יתברך מקבלו אז מתברר למפרע דעיקרו כך.

האדם אינו יכול לשנות את עצמו משורשו, אבל הקב"ה יכול לשנותו. לכן אם האדם מבקש רחמים מהקב"ה, בידו של הקב"ה לשנות אותו מן השורש. יתרה מזאת: הקב"ה משנה את האדם לא רק מכאן ולהבא, אלא גם למפרע. אם השינוי הוא רק להבא, עדיין אין זה שינוי מהשורש; אולם הקב"ה משנה את האדם משורשו, ואז מתברר שכל מעשיו הרעים נבעו משורש טוב. לנו על ציר הזמן נראה שהאדם השתנה מרע לטוב, אך הקב"ה נמצא בעומק הזמן ומעל לזמן, ואין אצלו הבדל בין עבר לעתיד. הזמן אצלו הוא הזמן המוחלט, ציר הנצח. אנחנו, בעינינו האנושיות, יכולים להיפגש עם המבט הנכון על השורש רק בעת פטירתו של האדם. המקום שבו האדם נמצא בסוף דרכו – זהו החרך להכיר מה היה שורשו. ליתר דיוק, ייתכן להבין מר' צדוק שהסוף חושף את השורש שהיה קיים לאורך כל החיים, וייתכן להבין שהשורש אכן משתנה, אלא שהשינוי בא מכוח הרובד האלוקי שמעל הזמן, ולכן הוא משפיע גם אחורנית בזמן.

אם כן, בתחילה אומר ר' צדוק ששורשו של האדם הוא בלתי הפיך, גם אם הוא עושה תשובה; אולם לבסוף מתברר כי על ידי רחמי שמים, אפשר לשנות את שורש האדם.

 

היחס בין הטבע לרצון ה'

נראה פסקאות נוספות על השורש המוטבע בנפש האדם.

מעלות הרבה יש וכולם זכו כבר גדולי הדורות ונטלום וזכו לבניהם אחריהם. כמו מעלת שם ישראל זכה יעקב אבינו ונטלה וזכה לזרעו אחריו... אבל הגרים אי אפשר להם לזכות למעלת ישראל כיון שאינו מזרעו של יעקב רק כמו שאמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פרק ל"ו) על פסוק (ישעיה מ"ד ה') בשם ישראל יכנה אלו גרי הצדק שהוא רק כמו כינוי ולא עצם השם:

ומעלת שם צדיק זכה יוסף הצדיק ונטלו וזכה לזרעו אחריו כמו שנתבאר במקום אחר ביאור מאמר חז"ל (בבא בתרא קכג, ב) אין עמלק נופל וכו', ומאמר חז"ל (ברכות כ, א) בזרעא דיוסף לא שלטא עינא בישא... ושם חסיד זכה דוד המלך ע"ה ונטלו וכן זרעא דדוד אחריו בית דוד לבד. ולוי זכה לשם טהור וזרעו אחריו. ואהרן וזרעו אחריו לשם קדוש עיין בזוהר ריש קרח (קע"ו ע"ב). וכן שאר מעלות... וחלוקת משפחות השבטים שבתורה הוא כפי חלוקת המעלות שזכה כל אב משפחה ומשפחה ונטלה לזרעו אחריו. ומזה הם חלוקות הכתות בישראל אלו בעלי מדה זו ואלו חפיצים בזו, ולכן אמרו על כל המחלוקת שבישראל אלו ואלו דברי א-להים חיים:

(צדקת הצדיק סב)

יש איכויות רבות שקיבלו גדולי הדורות הראשונים – צדיקות, קדושה, חכמה ועוד – והם זכו בהן גם לצאצאיהם. מצד אחד אפשר לראות כאן ביטוי לבחירה חופשית, שכן אבות האומה קנו את המעלות הללו בכוח מאמציהם הבחיריים; אך מצד שני, מרגע שנקנו המעלות הללו, הן עוברות הלאה ומשפיעות על הדורות הבאים שלא בבחירתם. פעולתן היא כעין התכונות המוכרות לנו היום בתור "מטען גנטי", הן נולדות עם האדם לאחר שעברו בתורשה מדורות קודמים. כך מסביר ר' צדוק את עניין הכהונה והלוויה – ללוי הייתה תכונה של טהרה והוא זכה בה לבניו. לדברי ר' צדוק לא מדובר בעניין פרוצדורלי, שכל מי שנולד למשפחה של כהנים דינו להיות כהן, אלא בתכונה מהותית שנמצאת בשורש האדם. בנו של כהן הוא באמת כהן בשורשו. אם כן, לכל אחד מאיתנו יש שורש עמוק, שמתחיל לא מאיתנו אלא מהדורות שלפנינו.

בפיסקה הבאה, היחס לקודקוד הטבעי מורכב יותר:

כל הדברים הטבעיים הם עושים רצון השם יתברך כמו שנאמר (משלי ט"ז ד') כל פעל ה' למענהו לקילוסו ואמרינן בחולין (ז, א) בגינאי נהרא, אני הולך לעשות רצון קוני מה שהוא בטבעו כך [ולפיכך גם האדם כשעושה מעשים הטבעיים שהוא מוכרח בהם מצד טבעו נקרא הולך לעשות רצון קונו ויש מצוה בדבר. ובכלל גם כן אכילה ושתיה וזיווג שהוא בטבע כבכל בעלי חיים הטבעיים שאינם בחיריים. ובלבד מה שהוא בהכרח כגון אכילה לרעבון וכן בזיווג על דרך שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט) כשמוצא וכו' דהטבע תובעו לכך וכיוצא בו ביהודה שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ה ח') רמז למלאך הממונה וכו' ועיין במורה נבוכים (פרק ו' מחלק ב'). ולהיות מכוון לכך רק בשביל רצון קונו שבראו כן זה שאמרו (נדרים כ, ב) דומה למי שכפאו וכו' וזהו רצון קונו]:

ובזוהר פנחס (רכ"ב ע"ב) ובפרק שירה דצפרדע אמרה לדוד שהיא מקלסת יומם ולילה להשם יתברך והיינו דמה שצווחת בקולה כיון דהכל למענהו לקילוסו (שוחר טוב תהלים קמ"ח) הרי פעולתה תמידית לקילוס להשם יתברך. וצריך האדם ללמוד מהם כדרך שאמרו (פסחים נג, ב) דחנניה מישאל ועזריה למדו קל וחומר מצפרדעים ואף על פי שהם אינם בעלי בחירה רק מכל מקום למידין שעשיית רצון השם יתברך הוא גם במסירות נפש וביטול הדבר ההוא שהרי כך ראינו יסד השם יתברך בצפרדעי מצרים דכשיש קידוש השם בדבר הם פועלים פעולתם במסירות נפש. הגם דבטבע כל הברואים לברוח מדבר המזיקם ומזה למידין בבחירה גם כן לשמור הגוף ולשבות מפעולתו גם במצוות ה' דוגמת הם בפעולתם הטבעית אבל בפעולה שיש בה קידוש השם צריך למסירות נפש כמוהם. וכמו שנאמר (איוב ל"ה י"א) מלפנו מבהמות הארץ וגו' שאנחנו בפעולתינו הבחירית למידין מהם:

(צדקת הצדיק קעג)

כאן מפגיש ר' צדוק בין שני קודקודים – הקב"ה והטבע, ואומר כי הטבע מקיים את רצון הקב"ה. חז"ל מתארים את הברואים כעושים רצון קונם, אף שאין להם בחירה. הקב"ה רוצה שהנהר יזרום ושהצפרדע תקרקר, וכשהם עושים זאת זהו קיום רצון ה'. גם אצל האדם, הפעולות הטבעיות הן קיום של רצון ה'. אפשר היה לחשוב שפעולות על פי חוקי הטבע, כגון אכילה ושינה, הן הנמוכות והרחוקות ביותר מהקב"ה, אך דווקא הן מקיימות באופן הפשוט ביותר את רצונו. עבודתו של האדם היא לכוון את ליבו בפעולות אלו, כך שמגמתו תהיה לקיים את רצון ה'.

בזאת, למעשה, מלכד ר' צדוק את הקודקודים השונים אל הקודקוד העליון. אם נדמה היה שהטבע ורצון ה' הם גורמים שונים, שמשפיעים כל אחד בנפרד, מתברר כי הטבע כפוף לרצון ה'. הוא אינו פועל באופן עצמאי, אלא מגלה את רצון ה', שהוא העומד ביסוד כל גורמי ההשפעה.

ביטוי לעליונותו של הקודקוד האלוקי נמצא במדרש על הצפרדעים. הגמרא מספרת כי חנניה מישאל ועזריה למדו מהצפרדעים, ממכת צפרדע, למסור את נפשם על קידוש השם. לכאורה, היה מקום לשאול – איך יכולים בני אדם ללמוד מהצפרדעים, הרי אין להן בחירה? הלימוד הוא מכך שהצפרדעים פעלו שלא על פי טבען כדי לקיים את רצון ה', וכך גם האדם צריך לפעמים לפעול בניגוד לטבעו לשם רצון ה'. אם כן, מתברר כאן כי קודקוד הטבע אינו מוחלט, ויש לו מקום כל עוד הוא תואם את רצון ה'. לכן במקרה שיש התנגשות ביניהם, והאדם צריך למסור את הנפש לשם קיום רצון ה' – עליו להתגבר על טבעו ולמסור את נפשו.

בשיעורים הבאים ננסה לברר מהו מקומה של הבחירה בתפיסה זו, המבליטה את כוחו של הגורם הטבעי, ומהו אופי עבודת ה' העולה ממנה. 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג