טעם הבחירה החופשית במשנת מי השילוח | 1

אנו עוברים לעסוק בסוגיית טעם הבחירה במשנתו של האדמו"ר מאיז'ביצה, בעל מי השילוח, שמכניסה זווית עמוקה, ייחודית ומאתגרת לסוגיה. בעקבותיו הלך אחר כך ר' צדוק הכהן מלובלין, שגם אותו נפגוש בהמשך.

מי השילוח למד אצל ר' שמחה בונים מפשיסחה, ולאחר פטירתו הלך אל הרבי מקוצק, אך באירוע שהותיר רושם כבד בעולם החסידות – הוא פרש מחצרו של הרבי מקוצק והקים חסידות משלו. כאמור, ר' צדוק הכהן מלובלין היה תלמידו.

נפתח בדברים הבאים, שאותם כותב מי השילוח על צחוקה של שרה, בבשורה על לידת יצחק:

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי. עומק הענין בזה, כי מה דאיתא בגמ' (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הוא רק לפי גבול תפיסת שכל האדם, אבל באמת הכל בידי שמים ואף יראת שמים ורק בעוה"ז הסתיר הש"י דרכו. ומדות יצחק אבינו היה להכיר שאף יראת שמים הוא ביד הש"י אך העולם לא היה ראוי ליקרת כזה, לכך הוצרכה שרה לאמור ואדוני זקן שנראה שמכחשת שאין הכל בידי שמים, ועי"ז הראה לה הקב"ה מידה במידה כי אף יראת שמים הוא בידו וזאת הוא הולדת יצחק, ובלתי ההסתר הזה שנסתר מאתה לא היה יצחק אבינו יוכל להולד בעוה"ז, כי יקרת מדות יצחק אבינו היה לברר ולהראות כי אף יראת שמים הוא בידי שמים, ואף כל החטאים של ישראל הם בהשגחות השי"ת כי ע"י זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא, והבן כי עמוק עמוק הוא.

(מי השילוח, וירא)

מי השילוח קובע כי מצד האמת, הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים; אלא שזה מבט שאינו מתאים לעולם הזה. הוא רואה את יצחק בתור הדמות שחיה את המדרגה הזאת. כל העולם חי בתודעה שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ויצחק מכיר שאפילו יראת שמים בידי שמים. בהמשך נראה כי יצחק לא היה היחיד שביטא זאת. לא ניכנס כאן לשאלה היכן מידה זו מתבטאת לפי מי השילוח בחייו של יצחק, אך אפשר להעלות השערה שהדברים קשורים לעקדה, שם יצחק מסר וקשר את כל הוויית חייו לרצון האלוקי. מכל מקום, נניח כעת בצד את ההקשר המקראי של הדברים, ונתבונן בעצם האמירה שמציב כאן מי השילוח.

 

הכל בידי שמים כולל יראת שמים

נחזור אל המושגים היסודיים ביותר שסימנו לעצמנו בתחילת הסוגיה. מצד אחד עומדת לנגד עינינו האמרה "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ומצד שני הפסוק "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". שני עקרונות אלו שימשו עד כה כגבולות הגזרה של הסוגיה: המציאות הארצית מסורה לבני האדם והם מתנהלים בה כרצונם (הקב"ה יכול להתערב ולהגיב למעשיהם, אבל המעשים עצמם נעשים בבחירה וביוזמה אנושית), ועם זאת המציאות נמצאת תחת השגחתו והחלטתו הבלעדית של הקב"ה. לפי המימרה הראשונה התחום היחיד שבו הבחירה מוחלטת, ללא פעולה מלמעלה, הוא התחום שנקרא "יראת שמים". בשאלה מהו התחום המדויק שבידי שמים, ומה כולל התחום שנקרא 'יראת שמים' שנמסר לידי אדם, ראינו מנעד רחב של חכמי ישראל – מהם שכללו כמה שיותר תחומים תחת השליטה האלוקית, ומהם שכללו כמה יותר תחומים במרחב הבחירה האנושי. הדעות שונות זו מזו, אך הן נעות בין שני קצוות ברורים: בוודאי יש מקום שנתון בידי שמים, ובוודאי יש מקום שנתון בידי האדם.

מי השילוח מציב אמירה שמטלטלת את כל התמונה: גם יראת שמים היא בידי שמים. הקב"ה הוא מקור הכל ומחולל הכל, כולל עולמו הרוחני של האדם.

במשפט הפותח את הפיסקה של מי השילוח, אנו רואים כי המחשבה שהעולם אינו מנוהל בידי שמים – היא מבטו של השכל האנושי. זו התמונה הנראית לעינינו, אך בעומק הקב"ה מנהל הכל. זו הקביעה הראשונה של מי השילוח בפסקה זו, ואחריה באה קביעה שנייה: הקב"ה בכוונה הסתיר את העובדה שהכל בידיו, כך שהאדם לא יכיר בזה, ורק בעולם הבא הכרה זו תהיה גלויה וברורה לכל.

לא במקרה אמירה כזאת צומחת מתוך החסידות דווקא. אמנם החסידות אינה מחייבת אותה, וכבר ראינו את רבי נחמן שמרחיב את מקומה של הבחירה, אך עדיין זו שיטה שיש לה בסיס רחב דווקא בתורת החסידות. בתפיסה שבה הכל אלוקי, והקב"ה מתגלה בכל, אפשר להבין מדוע לא ייתכן פרט שלא יהיה בידי שמים.

האמונה שהכל בידי שמים באה מתוך עולם רוחני עמוק מאוד, ובכוחה להשפיע משמעותית על הנפש. ההתהלכות בעולם בידיעה שהקב"ה הוא המקור לכל, כולל למה שאנחנו חושבים ומרגישים, יכולה להביא לקרבת אלוקים גדולה מאוד.

מאידך, קביעה זו מעוררת שאלות רבות, ומי השילוח מתמודד איתן, מתוך מודעות לכך שמהתודעה הפשוטה שלנו התמונה אינה נראית כך. הן במציאות, הן בחוויה האישית והן במקורות התורה, לא נראה בפשטות שהכל בידי שמים. השאלה המרכזית שעולה מתפיסה זו, וראינו אותה גם אצל חכמים קודמים שנתנו יותר מקום להשגחה לעומת הבחירה, היא מה משמעותה של עבודת ה'. אם מעשינו בידי שמים, מה הטעם לצוות עלינו לעשות מעשים מסוימים, וכיצד אפשר להעניש אותנו אם אנו עוברים עברות? מי השילוח אמנם הסביר שהעובדה שהכל בידי שמים נסתרת מאיתנו, ולמראית עין יש לנו בחירה, אך האם זה אומר שכל עבודת ה' שלנו היא הצגה? שבאמת איננו בוחרים בין מצוות לעברות, והכל נקבע מלמעלה?

נצטרך לצאת למסע כדי לברר את משמעותה המדויקת של אמירה חריפה זו. ייתכן שלבסוף נמצא סיוגים וצמצומים לגישה זו, אך אין זה מוציא את העוקץ ממנה. העובדה שאנו מנסים להתמודד עם האמירה, וליישב אותה עם המוכר לנו בתורה ובמציאות, מעידה על כובד משמעותה.

 

קידוש השם על ידי עברות

בנוגע לשאלה שהצבנו, מה ההשלכות של תפיסה זו על עבודת ה', קובע מי השילוח מפורשות בסוף הפיסקה:

ואף כל החטאים של ישראל הם בהשגחות השי"ת כי ע"י זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא, והבן כי עמוק עמוק הוא.

יש כאן קביעה מהפכנית. גם החטאים הם בידי שמים, ויש להם מגמה – על ידם יתגדל ויתקדש שמו הגדול. זה כמובן משפט הפוך מהתפיסה הדתית היסודית, שעברות גורמות לחילול השם וסילוק השכינה. אמנם נציין כבר כאן כי יש כמה אמרות חז"ל שיכולות לשקף תפיסה זו, כגון "לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה", "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" (עבודה זרה ד, ב). גם לאחר חטא העגל אנו מוצאים גילוי אלוקי מיוחד של שלוש עשרה מידות הרחמים, ושל השראת שכינה בישראל למרות גודל חטאם. גילוי זה התאפשר רק מכוח החטא. ובכל זאת, ברור שהתפיסה הפשוטה היא שחטא מוביל לתוצאות רוחניות שליליות. מבחינה זו מי השילוח משדד את כל המערכות הדתיות, והוא עצמו מסיים את דבריו בביטוי שמודע למורכבות העניין – "והבן כי עמוק עמוק הוא". אמירה זו אכן אינה ניתנת להבנה בקריאה פשטנית, ויש להעמיק כדי להבין אותה לאשורה.

 

גם הפעולות הרוחניות בידי שמים

המקור הבא שנראה מופיע על הפסוק "ושבתה הארץ שבת לה'":

ושבתה הארץ שבת לה'. ענין שמיטה הוא אות לישראל כי לה' הארץ ומלואה, וכמו דאיתא בזוה"ק (בראשית ג, ב) שיש אתוון רברבין ואתוון זעירין, אתוון זעירין הוא שבת, כי שבת הוא אות לישראל כי הש"י הוא הפועל כל דבר ומפעולות אדם לא יעשה שום דבר. ואתוון רברבין הוא שמיטה כי כאשר יעברו שבע שנים יכרח להיות שנה שלימה שיתראה בה כי לה' הארץ, ואין לשום אדם כח פעולה רק לה' לבדו.

(מי השילוח, בהר)

 

השביתה באה ללמדנו שכל עשייתנו תלויה בידי ה'. אנו שובתים ליום אחד ולשנה אחת, אך בזה מביעים כי כל העשייה – גם במשך ששת הימים ושש השנים – היא בידי שמים.

יש שתי דרכים להבין אמירה זו. לפי דרך אחת, מה שמיוחס לקב"ה הוא התוצאות. האדם חורש בשדה, אבל תפוקת השדה בפועל תלויה בהחלטת ה' בלבד. דרך שנייה היא שגם הפעולות המיוחסות לאדם, כגון החרישה בשדה, הן עצמן בידי שמים, ממילא גם התוצאות הן בוודאי בידי שמים.

לפי דרך זו, עדיין צריך להבין האם הכוונה היא רק לפעולות הפיזיות, כגון המלאכה בשדה, או גם לפעולות הרוחניות. גם אם נבין כי האמירה כוללת את פעולות המצוות, עדיין נצטרך לברר עד היכן הדברים מגיעים – האם גם העולם הרגשי והנפשי בידי שמים? כשאדם נותן צדקה לעני בשמחה, או לחלופין בפנים זועפות, האם גם אופן נתינה זה מוכתב מלמעלה? או שיש בכל זאת מרחב פנימי שתלוי באדם?

על השאלה האחרונה אולי נוכל לענות באמצעות המקור הבא:

אשה כי תזריע ילדה זכר ...וזה ענין המדרש מחשבין אנחנו לשמו של אברהם אבינו ע"ה, היינו שאברהם הכיר מעצמו שיש מנהיג בעולם, ואנחנו נוכל להכיר כאשר נישא דעתינו לאברהם להתבונן בדרכיו, כי התעוררות לב אברהם יתפלא בעיני כל מבין מדוע התעורר בלבו להרעיש ולהרעים לידע מי ברא את העולם ומלואה, וכמה אלפים נפשות היו קודם ולא עלה על לבם לשאול זאת, מזה ההתעוררות עצמו נוכל להבין כי יש בורא ומנהיג, כי התשוקה שבא ללב אאע"ה ג"כ לא היה רק ממה ששלח לו הש"י בלבו, כי באם אירע זאת בדרך הטבע מדוע לא אירע לכל העולם, וזה שאמר המדרש מחשבין אנו לשמו של אברהם אבינו כי שמו מורה על רצון, כמו שנמצא בבני אדם שנקראים ע"ש מעשיהם ואומנתם לפי שכל רצונם הוא בדבר שהם עוסקים בה, וגם שמו בגימ' רצון, וזה אשא דעי למרחוק לשמו של אברהם אבינו היינו לרצונו, ולפועלי אתן צדק.

(מי השילוח, תזריע)

מי השילוח מעלה שאלה מעניינת על הכרת ה' של אברהם– איך ייתכן שרק אברהם ביקש את ה'? דורות רבים היו בעולם לפניו, למה אף אחד מהם לא תהה אם יש בורא לעולם? מכאן, משיב מי השילוח, שההתעוררות להכרת ה' באה מאת ה'. אילו ההגעה לאמונה הייתה טבעית ובחירית, היינו רואים אותה גם אצל אנשים אחרים לפני אברהם. אולם הקב"ה הוא הנוטע באדם את הרצון לדעת אותו, והוא עורר את הרצון הזה רק באברהם. אנו רואים כאן כי האמירה "הכל בידי שמים" חלה לא רק על הפעולות, אלא גם על העולם הפנימי, שאליו שייכת האמונה.

הדברים מעוררים שאלה גדולה: אם כן, מה ערכו של אברהם? מדוע אנו מעריכים ומרוממים את אברהם אבינו על אמונתו, אם הקב"ה מלמעלה הביא אותו אליה?

 

הסכנה בקביעה שהכל בידי שמים

מתברר כי מי השילוח עצמו מודע להשלכות הלא פשוטות שעלולות לצמוח מגישתו:

ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. הענין בזה שכאן נצטוו להחריש מבלי שום פעולה ואף בתפלה לא יתפללו להש"י, ובמלחמות עמלק נמצא להפך שנאמר והיה כאשר ירים וכו', ונאמר ויהי ידיו אמונה ומתרגמינן והוה ידוהי פרישן בצלו. אך הענין בזה כי יש חילוק בין עמלק לשאר אומות, כי שאר אומות אומרים שאין הכל בידי שמים ותולין כל השפעות טובה בכחותם לאמור כחי ועוצם ידי, ולכן במלחמות ישראל נגד מצרים נצטוו להחריש, היינו להראות שהכל בידי שמים ובזה היו מנצחים, כי בישראל נמצא זאת המבינות כי הכל בידי שמים, וגם תפלה שהאדם מתפלל ג"כ אינו יכול להתפלל בלתי רצון הש"י ולכן נאמר ואתם תחרישון. אבל בעמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא בקדושין [יח, ב] והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות, ונגדו הוא העצה להראות כי יראת שמים הוא בידי האדם והאדם צריך לעבודה ותפלה, וע"ז נאמר בגמ' (סנהדרין ס, א) על רבשקה שהיה ישראל מומר מפני שאמר המבלעדי ה' עשיתי, ותלה מעשיו הרעים בהש"י ונגדו היא העצה להתפלל.

(מי השילוח, בשלח)

מי השילוח שואל מדוע בקריעת ים סוף נאמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", ואילו במלחמות אחרות, כגון מלחמת עמלק, ישראל היו צריכים להילחם בעצמם. לדבריו, קריעת ים סוף באה להתמודד עם פרעה, שהתכחש למציאות ה'. כנגדו צריך היה להבהיר שהכל בידי שמים ממש, ואפילו יראת שמים, עד כדי כך שבני ישראל הצטוו להחריש ולא להתפלל, שהרי אפילו התפילה היא בידי שמים. עמלק, לעומת זאת, טען שהרשעה שלו באה מה' והוא אינו אשם בה. כנגדו היה צריך לפעול בכוחות אנושיים, וללמד כי העשייה תלויה באדם, ואין להתחבא מאחורי יראת שמים.

לכאורה הטענה של עמלק היא זו שהציב מי השילוח עצמו. מי השילוח עומד כאן על הסכנה שטמונה באמירה זו – היא יכולה להוביל אנשים להרשיע את דרכיהם, ולהצדיק את עצמם בטענה שחטאיהם בידי שמים (אמנם, הוא אינו מסביר מה לא נכון באמירתו של עמלק, אם אכן הכל בידי שמים).

בפסקה אחרת, מי השילוח מסביר מדוע מזבח הקטורת מופיע בנפרד משאר כלי המשכן, אחרי בגדי הכהונה:

ועשית מזבח מקטר קטרת. הנה כל הכלים נאמרו בפ' תרומה חוץ ממזבח הזהב מטעם דאיתא בזוה"ק (במדבר קנא, ב) כי קטורת היא קטירא דכלא, היינו שמרמז כי כל הדברים הנעשים אף בעוה"ז הכל מקושר ברצון הש"י ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר, ומזה יכול האדם לפשוט לו לבא ח"ו לידי קלות ראש מאחר שכל הנעשה הוא בידי שמים, ע"כ לא נאמר המזבח בפ' תרומה, רק אחר שנאמרו בגדי כהונה בפ' תצוה המורים על גודל היראה ושמירה מחמדת עוה"ז כמבואר בגמ' (ערכין טז, ב) כתונת מכפר על שפיכת דמים, וכן כלם. שהכהן פעל ע"י בגדיו בלב כל אחד מישראל יראה גדולה, ואחר שהכניס הכהן יראה בלב ישראל אז נמצא יכולת לקבל השמחה והאהבה הבאה מכח הקטורת.

(מי השילוח, תצוה)

הכהנים משפיעים יראת שמים, ואילו הקטורת מלמדת שהכל בידי שמים. תחילה צריך היה להקדים את בניית יראת השמים על ידי הכהנים, ורק לאחר מכן בא החידוש שגם יראת שמים היא בידי שמים. גם כאן, בתוך הדברים, מי השילוח מזהיר את האדם שמא ייזום חטאים מתוך מחשבה שהכל בידי הקב"ה, ויטען שאין מקום להאשים את האדם.

עדיין צריך להבין – מדוע טענת החוטאים אינה נכונה?  אם אכן הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים, במה טועה מי שחושב כי גם החטאים שלו משמים? בינתיים ראינו רק את קביעתו של מי השילוח כי מחשבתם של החוטאים היא טעות, אך טרם ראינו היכן הטעות, וכיצד אפשר לטעון שהכל בידי שמים מבלי להגיע למסקנות מרחיקות לכת אלו. את זאת נצטרך לברר בהמשך מסענו במשנת מי השילוח, בשיעור הבא.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג