טעם הבחירה החופשית במשנת הרב אשכנזי (מניטו)

הרב יהודה ליאון אשכנזי (המכונה מניטו) נולד באוראן שבאלג'יר, בשנת תרפ"ב-1922, לאביו שהיה רבה הראשי של אוראן ומאוחר יותר רבה הראשי של אלג'יר. את חייו אפשר לחלק לשלוש תקופות: בבית אביו הוא ספג חינוך תורני, לאחר שנלחם ונפצע במלחמת העולם השנייה הוא חי במשך כעשרים שנה בצרפת ואחרי מלחמת ששת הימים עלה לירושלים.

היו אלה שלוש תחנות רוחניות: בשלב הראשון הוא ספג את הצד הרוחני והקבלי; בשלב השני הוא התמודד עם התרבות המערבית, הפילוסופיה והמשבר של הקהילות היהודיות בצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה, ולימד תורה במשך שנים דורות של סטודנטים יהודיים; בשלב השלישי, לאחר שעלה לארץ, הוא קשר את חייו עם הלאומיות העברית המתחדשת.

בהיותו בצרפת, מניטו עמד בראש מוסד יהודי שפעל בקרב הסטודנטים היהודיים באותה תקופה, שעברו באוניברסיטאות הצרפתיות ונחשפו לפילוסופיה המודרנית, והפגיש אותם עם ההגות היהודית. עבור רבים הוא היה נקודת האור שחיברה אותם מחדש לזהותם היהודית. הוא חידש להם שיש ליהדות הגות משלה, שיכולה לשמש אבן בוחן לערכים ולמוסר, ואינה אמורה רק להתאים את עצמה לתרבויות הזרות ולהסתדר איתן. את זאת הוא עשה מכוח הכרה עמוקה של הרוחות מבחוץ, תוך שמירה על זהות רוחנית תורנית.

מניטו היה תלמיד חכם בעל הגות תורנית שיטתית. סוגיית הבחירה החופשית תופסת מקום מרכזי מאד בתפיסה הרוחנית שלו.

כדי להתבונן בדבריו של הרב יהודה אשכנזי (מניטו) על הבחירה החופשית, ניגע תחילה בכמה מיסודות שיטתו. כאן נביא אותם רק בקצרה, ומומלץ לעיין בהם בהרחבה בספרנו – שערים למשנתו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו).

מניטו מעלה את השאלה שמעסיקה מאוד את עולם ההגות הדתית – איך ייתכן שאלוקים שלם, ובכל זאת העולם חסר? כיצד אפשר להסביר את כל החסרונות שבבריאה? לדברי מניטו, התורה עונה לשאלה זו כבר בראשיתה. הפסוק הפותח את הבריאה, "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובהו" (בראשית א, א-ב), אומר בעצם שאלוקים ברא במכוון עולם חסר. מסקנה זו עולה גם מהפסוק החותם את הבריאה – "אשר ברא אלוקים לעשות" (שם ב, ג). על פסוק זה אומרים חז"ל – "כל מעשה בראשית צריכים עשייה" (תנחומא שמיני ט). אף שבמהלך פרשת הבריאה אפשר לחשוב שהקב"ה בורא עולם שלם, הפתיחה והחתימה של פרשת הבריאה מלמדות כי העולם מיסודו חסר. דרושה עדיין מלאכה כדי להשלים את העולם, ומלאכה זו הוטלה על כתפיו של האדם.

השלמת החסרונות שבבריאה מתבצעת על ידי האדם לאורך הציר ההיסטורי של העולם. העובדה שהאדם הולך ובונה את העולם לאורך ההיסטוריה, והעולם לא נשלם בבת אחת – מכוונת מלכתחילה. לדברים אלה אפשר להוסיף את דברי רש"י על הפסוק הראשון בתורה, שמביא את דברי חז"ל על "בראשית" – בשביל התורה ובשביל ישראל. העולם נברא 'בשביל'; הוא אינו שלם כפי שהוא, אלא יש יעד שאליו הוא צועד. לאור יסוד זה מובן מדוע התורה ניתנת בהקשר היסטורי מסוים, ועוסקת בתהליכים היסטוריים ולא רק במצוות; הציר ההיסטורי הוא זה שבמהלכו הייעוד הולך ומתממש. מניטו משתמש בעניין זה במושג "מחשבת הבריאה". העולם נברא בגלל ייעוד שעלה במחשבתו של הקב"ה, ומטרתו של העולם היא לממש ייעוד זה. העולם נברא עם פער בין המחשבה האלוקית ובין המצב בפועל, ועליו להתקדם עד שהמחשבה האלוקית תתממש בו במלואה.

יסוד חשוב נוסף בהקשר זה הוא "קניית זכות הקיום". על ידי השותפות של האדם בהשלמת העולם, קיומו הופך להיות קיום  בזכות ולא בחסד. האדם בבריאתו מתקיים רק בחסדי ה', אבל כאשר הוא מקדם את העולם ומקרב אותו למחשבת הבריאה, הוא קונה על ידי זה בעצמו את זכות קיומו.

הציר המרכזי ביותר שבו משלים האדם את העולם, וקונה את זכות קיומו, הוא הציר המוסרי. ציר זה מתממש דרך קיום ערכים מוסריים, ובניית עם וחברה לאורך הציר ההיסטורי. כל המצוות באות לממש ערכים מוסריים. הציר המוסרי כולו עוסק ביחס לזולת, אך במובן רחב יותר ממה שמקובל לחשוב; לא רק המצוות שבין אדם לחברו, אלא גם המצוות שבין אדם למקום הן מצוות של יחס לזולת, כיוון שגם הקב"ה נחשב זולת. בעקבות המהר"ל, מניטו מוסיף קטגוריה שלישית – בין אדם לעצמו. כשאדם אוכל מאכלות אסורות, למשל, הוא פוגע בעצמו, בזהות שנמצאת בו בפוטנציאל וצריכה להתממש. גם באדם עצמו יש 'זולת' – האדם השלם שהוא יכול להיות. כשאדם עובר על מצוות שבין אדם לעצמו, הוא פוגע בזהות השלמה שנמצאת בתוכו, בכך שהוא מרחיק אותה מהיכולת להתממש. אם כן, כל מערכת המצוות בונה את היחס הנכון בינינו ובין זולתנו.

הציר שבין אדם לחברו כולל לא רק התנהגות בין יחידים, אלא גם מערכות יחסים באומה כולה, כגון יחסים בין שבטים שונים. מערכת יחסים זו היא פנים-ישראלית, אך מטרתה לבנות תשתית לכינונה של כל חברה באשר היא. היעד הוא להרחיב את מערכת היחסים המוסרית לכלל האנושות. זהו היעד שעליו מדברים הנביאים, בנבואות כגון "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב-ד).

מניטו עוסק רבות בהגדרת המוסר, שדנו בה פילוסופים והוגי דעות רבים, ובתשתית המוסר מניח את היחס לזולת. הגדרה זו נשמעת אמנם פשוטה, אך בפילוסופיה של המוסר נאמרו הגדרות רבות אחרות. מניטו מתמודד מול גישות הפילוסופים, מאריסטו ועד מיל וקאנט, ולבסוף מציב בתשתית את היחס לזולת, וביתר דיוק: נתינת מקום לאחר (מבלי שהאדם יאבד את מקומו שלו).

מניטו מדגיש שבריאת העולם היא הפעולה המוסרית הראשונה שהתרחשה בעולם, שכן הקב"ה נתן מקום לעולם שיהיה לצידו. גם המצווה הראשונה, פרו ורבו, היא מצוה מוסרית, בכך שהיא נותנת מקום לברייה נוספת לצד ההורים, עם כל המחיר שיש בזה לעיתים עבורם.

כיוון שעולם רוחני שלם דורש את מעשיו של האדם ושותפותו, מובן שצריכה להיות לו בחירה במעשיו. נראה כעת מה מקומה של הבחירה החופשית בתוך ההקשר הרחב של משנת מניטו.

 

העולם אינו מאמין בבחירה

מניטו מציג את סוגיית הבחירה החופשית כנתונה בוויכוח בתרבות האנושית. מצד אחד עומד הדטרמיניזם, שמתבונן במציאות ומסיק כי העולם הטבעי הוא מערכת קבועה מראש. בחלקים מהעולם הטבעי אפשר לזהות במבט פשוט את החוקיות הקבועה שבהם, ובחלקים אחרים פחות; אך ככל שהמדע מתקדם, הוא מזהה את החוקיות והעקביות ביותר ויותר תחומים. ביכולתו לצפות תהליכים והתרחשויות, מאות ואפילו אלפי שנים קדימה. מצד שני עומדת התורה, וטוענת שיש בחירה וגמול. האדם בוחר אילו מעשים לעשות, מכריע בין טוב לרע, ועל זה הוא נידון. אם כן, לכאורה יש ויכוח חזיתי בין התורה ובין הגישה הדטרמיניסטית.

מניטו מראה כיצד התרבות האנושית, כמעט כולה, מיוסדת על הדטרמיניזם או על תפיסות דומות. האלילות ראתה את האלים ככפופים לחוקיות עליונה; האסטרולוגיה מכפיפה את האדם לגורל הנגזר מהכוכבים; התרבות היוונית ראתה את האדם כתלוי בגורל עיוור (ביטוי בולט לזה הוא הטרגדיה היוונית, שבה בלב הסיפורים עומד גורל אכזר שאי אפשר לחמוק ממנו, או טעות שמשליכה על כל השתלשלות האירועים ואי אפשר לתקנה); גם הדתות מביטות בעולם במבט דטרמיניסטי – בעיקר האיסלאם שמאמין בעולם מוכתב מראש, אך גם הנצרות הטוענת כי אי אפשר להשתחרר מהשלכותיו של החטא הקדמון. ייתכן אמנם שהאל יגאל את העולם, אך האדם לא יצליח להגיע לתיקון בכוחות עצמו.

העולם המדעי מאמץ באופן רחב את הדטרמיניזם. מדעי הטבע כמובן מבוססים עליו באופן ברור, אך גם מדעי החברה מאמצים את המשקפיים הללו, ורואים את התנהלות האדם והחברה כנגזרת ממערכות חוקים וכצפויה מראש. היום אנו רואים את ההשלכות המעשיות של גישה זו, בפיתוח הבינה המלאכותית: כיוון שמעשיו של האדם צפויים מראש, אפשר לתכנת מכשיר שיעשה את אותם המעשים. לפי גישה זו, מצד אחד – אפשר לפתח מכשירים שיעבדו כמו בני אדם, ומנגד – אפשר להסתכל על האדם כמכונה.

כך סוקר מניטו את רוב הזרמים הבולטים בתרבות האנושית בעבר ובהווה, ובכולם מוצא בתשתית את שלילת הבחירה. העולם המערבי מצוי בסתירה פנימית: הוא אמנם מניף את דגלי החירות והחופש, אך מצד שני הוא נשען על התפיסה המדעית שאין לאדם בחירה אמיתית. אם כן, רק היהדות היא שמביאה לעולם את בשורת הבחירה החופשית.

 

בחירה חופשית בלב עולם חוקי

לכאורה, התורה הדוגלת בבחירה החופשית נמצאת בעימות גמור מול שאר התפיסות, המצביעות על החוקיות ההכרחית שבבסיס הפעילות האנושית לסוגיה; אך אם מתבוננים היטב, רואים כי גם התורה מכירה בקיומה של חוקיות טבעית. ראיית העולם כבחירי אינה חלה בהכרח על כל שכבות המציאות. לפי פרשת הבריאה, אכן יש עולם קבוע שמתנהל על פי חוקי הטבע. זה מופיע בצורה בולטת עוד יותר לאחר המבול - "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב), אבל יש גם יוצא דופן – האדם. לאדם יש בחירה חופשית, והוא אינו מוגבל למה שקבוע ומוכתב בידי המערכת הטבעית. התורה מסכימה עם השיטה הדטרמיניסטית ביחס לטבע, אך מסרבת להחיל אותה על האדם.

גם על האדם עצמו אפשר להסתכל באופן מורכב. האדם פוגש את הבחירה בחוויה הפשוטה שלו, ולפעמים חווה את חוסר הבחירה. אם כן, נראה כי באדם עצמו יש מרכיבים שונים, חלקם בחיריים וחלקם לא. כשם שהעולם מתחלק למערכות טבעיות (כלל עולם הטבע) ובחיריות (האדם), גם בתוך האדם עצמו מתקיימת הבחנה זו. יש לו גוף טבעי, וקומה רוחנית בחירית.

ההבחנה מופיעה כבר בראשית הבריאה. פרק א בספר בראשית מתאר את העולם הטבעי החוקי, ופרק ב מתאר את העולם הבחירי. כך עולה גם משמות ה' השונים בשני הפרקים: בפרק א מופיע רק שם א-להים הקשור לטבע, ובפרק ב מופיע שם הוי"ה המשקף את הרצון והחירות.

שאלת היסוד, שבה חולקת התורה על הגישה הדטרמיניסטית, היא מהו הבסיס. אם הסיבתיות נמצאת מעל הכל, לא יכולה להיות חריגה ממנה. אולם אם הבסיס של המציאות הוא חירות, לא חייבת להיות סתירה בינה ובין החוקיות, מפני שאפשר להחליט באופן בחירי – לצמצם את יכולת הבחירה. כיוון שביסוד הבריאה עומדת חירותו הבלתי מוגבלת של הקב"ה, הוא יכול לבחור לברוא ולבסס חלק משכבות המציאות גם על מערכות חוקיות.

צריך רק להבין מדוע שהקב"ה ייצור עולם כזה, שחלקו הכרח וחלקו חופש. מה המשמעות של עולם כזה? למניטו יש תשובה מעניינת מאוד לשאלה זו: דווקא החוקיות בעולם שסובב את האדם יוצרת עבורו את התנאים שמאפשרים לו חירות. רק במציאות שיש לה חוקיות טבעית קבועה ועל כן ניתן לצפות מראש מה יהיו התוצאות של מעשי האדם, יכול האדם לעמוד באמת מול שתי אפשרויות ברורות, ולבחור בטוב. בשביל החירות השלמה צריך עולם חוקי, שבו אפשר תמיד לדעת מה ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות. יש היגיון פנימי מה יתפתח לפי חוקי המציאות, והאדם יכול לבחון אותו ולפי זה להכריע. כך בחירתו תהיה שקולה ובעלת משמעות. אם כן, דווקא המגמה לתת לאדם בחירה חופשית – מולידה את הצורך בעולם שסובבת אותו חוקיות קבועה.

בשורה זו של התורה היא הדרך היחידה לצאת מהסתירה הפנימית שבה מצויה התרבות, בין ערכי החופש ובין מדעי ההכרח. בשורה של ייעוד שהאדם נע לקראתו, ולשם קיום ייעוד זה הוא נברא בעולם שיש בו בחירה והכרח. חוקי טבע קבועים סובבים אותו, ואף מכתיבים את השכבות החיצוניות בו, אך בתוכו פנימה קיימת בחירה חופשית.

 

ההתרחשויות בתורה – לכתחילה או בדיעבד

לתפיסת תפקידה של הבחירה החופשית במשנתו של מניטו יש השלכה מפתיעה נוספת – תורת הפרשנות של מניטו. מניטו מבחין בין שתי צורות של קריאה והבנה בתורה: קריאה לכתחילה וקריאה בדיעבד.

לפי גישתו של מניטו, ההכרעות של האדם בציר ההיסטוריה אינן מוכרחות. גם מעשי בני האדם הכתובים בתורה לא היו מוכרחים, ואבותינו יכלו לבחור אחרת מכפי שבחרו. כאשר אנו קוראים את התורה, אנו רואים כיצד בחרה כל דמות, וכיצד השתלשלו המאורעות בעקבות זאת; בדרך כלל איננו נותנים את הדעת לשאלה אם אפשר היה אחרת. ממילא כל מאורעות התורה נראים לנו כסיפור כתוב מראש, כאילו נגזר מלכתחילה כיצד בדיוק תתפתח ההיסטוריה. אולם לפי מניטו, בכל שלב ושלב בתורה, הייתה גם אפשרות חלופית (או כמה אפשרויות): אילו קין והבל לא היו מגיעים לרצח אלא להשלמה, ייתכן שמתוך כך היו מגיעים מיד ימות המשיח. אילו דור המבול היו מכירים בפוטנציאל של נח, "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" (בראשית ה, כט), הם היו יכולים להינצל מן המבול ואף להירפא מקללת "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (שם ג, יז), אך הם בחרו להתנתק מנח ולכן רק הוא ניצל. אילו שרה לא הייתה נותנת את הגר לאברהם, ייתכן שלא היה לנו עימות היסטורי עם בני ישמעאל עד היום הזה, וכן על זו הדרך.

בכל צומת דרכים, האדם מכריע לאן ללכת, ולפי זה נקבע באיזו דרך ימשיכו האדם וההיסטוריה כולה להתפתח. גם יסוד זה משקף את הבחירה החופשית המלאה שנינתה לאדם. באמצעותה הוא יכול לבחור נכון, לממש את ייעודו בכוחות עצמו ולקרב את העולם לתיקונו, אך גם חלילה להאריך את הדרך עד ליעד.

 

(על יסודות שיטתו של מניטו, ראו גם בסדרת השיעורים באתר – 'פרקים במשנתו של מניטו'.)

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג