טעם הבחירה במשנת הרמב"ם | 2 | הלכות דעות ושמונה פרקים

שמונה פרקים – מרחב הבחירה

בשיעור שעבר עסקנו בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, וראינו את שלושת הגורמים שמהם מורכבת בחירתו של האדם: ידיעת טוב ורע, רצון חופשי ויכולת. כל אחד מהרכיבים דורש עוד בירור. ביררנו, למשל, האם האדם רק יודע מהם הטוב והרע ולפי זה בוחר, או שבחירתו כוללת גם את הגדרת הטוב והרע עצמם. הזכרנו גם את השאלה שעלתה כבר בדברי רס"ג, האם מרחב הבחירה קיים רק בעבודת ה' או בכל התחומים.

בשמונה פרקים לרמב"ם, מצטרפים לסוגיה נתונים נוספים, שמשלימים את הנקודות שראינו בהלכות תשובה. ראשית, הרמב"ם מבהיר כי הבחירה קיימת בכל תחומי החיים של האדם:

אבל מה שנמצא לחכמים עה"ש, והוא אמרם (ברכות לג, מגילה כה, נדה טז), "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" הוא גם כן אמת ונוטה לצד מה שזכרנו. אלא שהרבה פעמים יטעו בני אדם ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות לבחירתו שהוא מוכרח עליהן, כזוג פלוני או היות זה הממון בידו. וזה בלתי אמת, כי זאת האשה אשר לקחה בכתובה וקדושין והיא כשרה לו, לקחה לו לפריה ורביה והיא מצוה, והשם יתברך לא יגזור בעשית המצוה. ואם יהא בנשואין אסור - היא עבירה, והשם לא יגזור בעשית העבירה, וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו ממנו, או הכה אותו וכחש בו ונשבע עליו לשקר, אם נאמר שהשם יתברך גזר על זה שיגיע זה הממון לידו ושיצא מיד זה האחר, כבר גזר בעבירה, ואין הענין כן, אבל כל פעולות האדם הבאות בבחירתו בהן בלי ספק תמצאנה המצוות והעבירות, כי כבר בארנו בפרק השני, שמצוות התורה ואזהרותיה הן בפעולות אשר לאדם בהן בחירה שיעשן, או שלא יעשן, ובזה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים ואינה בידי שמים, אבל נמסרה לבחירת האדם, כמו שבארנו. אם כן מהו אמרם "הכל בידי שמים"? אמנם ירצו בו הענינים הטבעיים אשר אין בחירה לאדם בהם כגון בהיותו ארוך או קצר, או רדת המטר או עצירה, או הפסד האויר או זכותו וכיוצא בהם מכל מה שבעולם, זולת תנועות האדם ומנוחתו.  (שמונה פרקים ח)

הרמב"ם מביא את האמרה "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שמדגישה כי רוב הדברים נתונים בשליטת הצד האלוקי, ורק התחום הקשור לעבודת ה' נתון לבחירת האדם; אך הוא מפרש על פי שיטתו המרחיבה, שכוונת חז"ל היא שלא רק יראת שמים נמצאת בתחום הבחירה, אלא כל מה שנוגע לעולמו של האדם. אם ההבנה הפשוטה של האמרה נוטה לשיטת רבנו בחיי, שההשפעה האלוקית היא מוחלטת, בא הרמב"ם ומסייג אותה: בתוך כל העולם שמחוץ לשליטתו של האדם – הכל אמנם בידי שמים, אך כל מה שבתחום עולמו של האדם בוודאי נתון בידיו.

בשמונה פרקים ניתנת גם תשובה לשאלה שהעלינו בשיעור שעבר, האם האדם רק יודע מהם הטוב והרע, או גם מכריע מהו הטוב:

החלק השכלי הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל, בו תהיה ההשתכלות, בו יקנה החכמות ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות.  (שמונה פרקים א)

 מדברי הרמב"ם משתמע כי לאדם ניתן רק הכוח לברר מהם הטוב והרע המוחלטים, ואין לו יכולת לקבוע בעצמו מה טוב ומה רע. חירותו של האדם אינה מחייבת חופש להחליט מה טוב ומה רע; הבחירה בין הטוב והרע הקיימים היא עצמה כבר מימוש של החופש.

הרמב"ם אומר כי הבחירה של האדם מחייבת שהקב"ה ייתן לו תורה. אם לאדם יש יכולת לבחור בין טוב לרע, הוא צריך לדעת מה הטוב ומה הרע. ידיעה זו אינה שוללת ממנו את הבחירה, אלא מאפשרת לו לבחור. הוא יודע בבירור מהן האפשרויות, וכך יכול לבחור מה לרצות וכיצד לנהוג.

מה היחס בין ידיעת הטוב והרע ובין הרצון? יכול להיות אדם שאצלו הידיעה מה טוב מובילה לרצות את הטוב, ויכול גם להיות אדם שרוצה לבחור ברע. הרמב"ם מבחין גם בין שני סוגים של בחירה ברע: יש מי שיודע שהמעשה הוא רע ובוחר ברע, ויש מי שטועה לחשוב שהרע טוב והטוב רע, ובוחר במעשה הרע מתוך מחשבה שהוא טוב.

אצל הרמב"ם יכולים להיות מצבים רבים שנראים במבט ראשון טובים או רעים, בעוד לאמיתו של דבר ערכם הפוך ממה שנראה. זאת מכיוון שלפי שיטתו (הלכות דעות א), אימוץ מידה מסוימת באופן קיצוני – אינו טוב, והדרך הנכונה היא האמצע. לדוגמה, אדם סיכן את חייו כדי למנוע מאדם אחר להיפגע ולשבור יד או רגל; יהיו אנשים שיראו בזה אומץ וגבורה, אך סביר שלפי הרמב"ם, המעשה הזה ייחשב לסיכון עצמי מיותר. במסגרת הבחירה החופשית, האדם בוחר גם בין המידות הקיצוניות ובין האמצע, ולפי הרמב"ם זו בחירה בין רע לטוב.

 

הלכות דעות – האם יש בחירה במידות?

בהלכות תשובה, ראינו שהרמב"ם מציין את מידותיו של האדם, ואומר שהן נתונות לבחירתו. זהו חידוש גדול של הרמב"ם: לאדם יש בחירה חופשית לא רק במעשים, אלא אפילו במידות. שום דבר אינו מכריח אותו להיות בעל מידה כזאת או אחרת. האמירה הזאת יכולה לתסכל, כי רבים מאיתנו מרגישים כיצד טבעם מושך אותם לצד מסוים. יש מצבים שבהם נדמה שאין לנו בחירה, התכונות שלנו מכריעות כיצד נתנהג וכיצד נגיב למציאות. ייתכן אמנם שמצופה מאיתנו לעשות מאמץ, ובכל מצב כזה להתגבר על מידותינו מכוח הבחירה, אבל המידות עצמן עלולות להיתפס כמייצגות מצב שאינו נתון לשליטתנו.

אכן, גם הרמב"ם היה מודע למורכבות של אמירה זו, וכך הוא כותב בהלכות דעות:

יש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו. וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו, ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות, ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.  (הלכות דעות א, ב)

כאן התמונה כבר מורכבת יותר. הרמב"ם מסכים שלאדם יש תכונות מסוימות, מולדות או נרכשות. חלק מהמידות הנרכשות נרכשו במודע, ואפשר לראות בהן ביטוי לבחירה החופשית של האדם, וחלק מהן נוצרו בהשפעה מבחוץ.

נזכיר כי בהלכות תשובה, ראינו ניסוח לכאורה שונה: "אין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה" (ו, ב). בהלכות דעות נראה שאדם דווקא יכול להימשך אחרי מידות של אחרים. את מושג ה"משיכה" בהלכות תשובה יש להסביר בדומה למושג הכפייה, שמשתמש בו הרמב"ם באותו משפט. משמעות דברי הרמב"ם היא שיש אמנם השפעות חיצוניות על האדם, אך לעולם הן אינן מגיעות לרמה של הכרח מוחלט. לכן תמיד נשאר מרחב בחירה כלשהו אצל האדם. האדם מושפע אך אינו כפוי.

מכאן עולה נקודה משמעותית נוספת בעניין הבחירה. כשאנו מציירים את מושג הבחירה בדעתנו, התפיסה הפשוטה היא מרחב של אפשרויות שכולן פתוחות לרווחה לפנינו. אולם למעשה, יש מצבים שבהם האפשרויות מוגבלות, ובכל זאת נשארת בידינו בחירה. למשל, יש מצבים שבהם רוב הסיכויים מורים שהאדם יכעס, ואולי אפילו מחויב שהוא יכעס, אבל עדיין יש לו בחירה מה לעשות עם הכעס. יש לו מקום לעבודה ושינוי. אם הוא ייכנס לתהליך של בירור ותיקון, תגדל האפשרות שלו להתגבר על הכעס. נמצא שהבחירה החופשית בתחום המידות אינה מתנהלת באופן זהה לבחירה בתחום המעשי; במידות, לא תמיד האפשרויות פתוחות לגמרי, אך עדיין הן נתונות לעבודה והתמודדות. האדם נוטה מאופיו לכיוון מסוים אך אינו חייב להכנע לאופיו וגם יכול לפעול לעצב אותו.

 

מקומן של המידות בתהליך הבחירה

למה בכלל ראה הרמב"ם צורך לפתוח את הערוץ הזה, של הבחירה החופשית במידות? מדוע אין הוא מסתפק בבחירה חופשית במעשים? באופן פשוט, הרמב"ם מלמד אותנו שזו המציאות. היינו חושבים שהמידות של האדם מוכתבות לו, והרמב"ם מחדש שיש בהן בחירה. אולם בשמונה פרקים מתברר שיש סיבה רצינית יותר לברר את הסוגיה.

בשמונה פרקים, הרמב"ם מפרט את הכוחות שמהם בנויה הנפש. כוח הזן (העיכול), הכוח המרגיש (חושים), הכוח המתעורר (רצון), הכוח המדמה (דמיון) והכוח השכלי. המידות שייכות לכוח המתעורר, הרצון. באילו מבין הכוחות יש בחירה? הכוח השכלי הוא המברר בין טוב לרע; בכוח הזן (כמערכת העיכול) הבחירה אינה רלוונטית והמערכת פועלת באופן אוטומטי; גם החושים קולטים את המציאות אוטומטית, ללא בחירה (אם כי לאדם יש בחירה אם לאטום את החושים ולהימנע מלקלוט את המתרחש בחוץ); בהמשך שמונה פרקים מתברר שגם הדמיון פועל בעיקר מעצמו ולא בבחירה (במורה נבוכים הסוגיה מורכבת יותר, ואין כאן המקום להרחיב בזה). הבחירה נמצאת בעיקר בכוח המתעורר – שהמידות הן חלק ממנו. נמצא שהמידות שייכות לאותו מרחב שבו יש בחירה.

הקשר בין המידות לבחירה מתחדד יותר בפרק ג בשמונה פרקים, שם עוסק הרמב"ם בבריאות הנפש ובמחלותיה:

יש לנפש בריאות וחולי, כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה - תכונות שתעשה בהן תדיר הטובות והפעולות הנאותות. וחליה הוא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה - תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעולות המגונות.

לדברי הרמב"ם, נפש בריאה היא נפש שמידותיה טובות, והן מולידות מעשים טובים. לפי תיאור זה, המעשים של האדם תלויים במידות. עד כה נראה היה שהמעשים משקפים את הרצון והבחירה החופשית; בכל מצב יש לאדם אפשרויות שונות, והוא מכריע ביניהן ברצונו. עתה מתברר שהמידות הן שמעצבות את הרצון, ובמובן מסוים מכתיבות מראש כיצד יבחר האדם. אדם שנתקל בעני, למשל, אמור להחליט בבחירתו החופשית אם לתת לו צדקה או לא; אבל אם מידתו היא קמצנות, לא יתעורר בו רצון לתת צדקה, וממילא הוא לא יבחר באפשרות זו. נמצא שהבחירה והתעוררות הרצון תלויים במידות הקיימות באדם. הרצון של האדם אינו פועל בחלל ריק, אלא מושפע מהמידות שהתעצבו באדם קודם לכן.

כיוון שהמעשים תלויים במידות, על מנת שבמעשים תהיה בחירה – הכרחי לקבוע כי גם המידות נתונות לבחירה. אם המידות כפויות על האדם, ממילא גם המעשים הנובעים מהן במידה רבה כפויים עליו. לרמב"ם חשוב להבהיר שלאדם יש בחירה בנוגע למידות, כיוון שהן שותפות פעילות בעיצוב הבחירה במעשים. האופן שבו אדם בונה את אישיותו ותכונותיו, מקרין על כל הבחירות בחייו.

עמדה זו שופכת אור גם על שיטת דרך האמצע של הרמב"ם, שהוזכרה לעיל. ברגע שהאדם הולך לפי השביל האמצעי בכל מידה, הרי שיש לו בחירה מלאה. שני הכיוונים מצויים אצלו בתחום השליטה, ובכל מצב הוא יכול לבחור לאיזה מהם לנטות. לדוגמה, אם אדם הולך לפי עצת הרמב"ם, ואינו כועס מדי ולא אדיש מדי, הרי שבכל מצב הוא יכול לבחון אם להגיב בכעס או באדישות. שתי הדרכים פתוחות לפניו, והוא בוחר באופן חופשי.

כפי שכבר למדנו, העובדה שהרשות נתונה לכל אדם אינה אומרת בהכרח שבכל מצב יש לו רשות מוחלטת. יש דרך שהאדם צריך לעבור כדי לממש את הבחירה החופשית. ראשית, עליו לדעת מה טוב ומה רע. שנית, עליו לעצב את הרצון שלו לרצות בטוב. אם מתברר שיש מידות שמקשות עליו לרצות את הטוב, הוא נדרש לעבוד ולתקן את אישיותו, כך שהרצון שלו בכל זאת ייטה אל הטוב. כך תבוא לידי ביטוי הבחירה החופשית שלו.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג