טעם הבחירה החופשית במשנת הרמח"ל | 3

אנו משלימים את מסענו ברמח"ל, והפעם נתמקד בספר דעת תבונות. ראינו כבר מקורות מדעת תבונות בשיעורים שעברו, על מרכזיותה של הבחירה בעולם. בפתיחת הספר, רמח"ל כותב כי האדם הוא עיקר העולם, ועבודתו מושתתת על הבחירה. במבט רחב יותר, רמח"ל קושר את הבחירה לסוגיית טעם הבריאה – כפי שראינו, הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב, והבחירה היא הדרך להשיג את הטוב בשלמות, כי על ידה האדם משיג את שלמותו בעצמו.

אולם בהמשך הספר מעלה רמח"ל יסוד נוסף, גם הוא מרכזי ומשמעותי – גילוי הייחוד:

כשנשיב אל לבנו כל סדרי מעשיו יתברך, כל המעשה הגדול אשר עשה מני שים אדם עלי ארץ, וכל אשר הבטיח לנו לעשות ע"י נביאיו הקדושים, הנה מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור - הוא עוצם יחודו יתברך. ותראי שכל שאר מעלות שלמותו הבלתי בעלת תכלית אינם מתבררים אצלנו כלל, שאין בנו כח להשיג אותם. דרך משל, ידענו שהוא חכם, אבל לא השגנו סוף חכמתו; ידענו שהוא יודע, ולא השגנו ידיעתו. ועל כן אמרו ז"ל (תפלת אליהו, תיקוני זוהר, הקדמה שניה), "אנת הוא חכים, ולאו בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין, ולאו בבינה ידיעא". וכיון שאין אנו יכולים להשיג המעלות האלה, נמשך לנו מזה איסור החקירה בהם, כי על כל כיוצא בזה נאמר (חגיגה יג. בשם בן סירא ג, כא), "במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה ממך אל תחקור"; וכן אמרו (ספר יצירה, פרק א), "אם רץ לבך - שוב למקום".

אבל יחודו, אדרבא, זה מתגלה ומתברר לנו בירור גמור. ונמשך לנו מזה שלא די שהוא מתברר לנו, אלא שחייבים אנחנו להשיב אל לבנו הידיעה הזאת, לתקוע אותה בלבבנו בישוב גמור בלי שום פקפוק כלל. והוא מה שמצוינו משה רבנו ע"ה מפי הגבורה (דברים ד, לט), "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". ופי עליון מעיד בעצמו ומודיע כי כל הנלקט מכל מסיבותיו הגדולות אשר הוא מתהפך בעולמו, הלא הוא גילוי יחודו הגמור הזה; כענין אמרו (דברים לב, לט), "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי", ומקרא זה נאמר אחר שכלל כל סיבוב הגלגל, שהיה עתיד ומזומן להיות סובב בעולם, שנכלל הכל בדברי השירה ההיא של האזינו, וכמו שפשטן של כתובים עצמן מוכיח, והנה חותם החזון שלו חתם בלשון הזה, "ראו עתה כי אני אני הוא" וגו'. ובדברי הנביא ישעיה נתבאר בהדיא (ישעיה מג, י יא), "למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע"... ותכלית כל ההצלחה שהוא מבטיח לישראל הוא התברר יחודו לעיני הכל. ודבר זה נזכר פעמים אין מספר בדברי הנביאים ע"ה (ישעיהו ב, יא), "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא"; (זכריה יד, ט), "והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"; (צפניה ג, טו), "כי אז אהפוך אל עמים לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד". וסוף דבר, הלא זה עדותנו בכל יום תמיד (דברים ו, ד), "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד".

(דעת תבונות לד)

מתוך התבוננות במעשי ה' בפרספקטיבה רחבה, מבריאת האדם ועד אחרית הימים (כפי שהיא מתוארת בנבואה), עולה כי יש מגמה לעולם, להביא לידי גילוי אחדותו של הקב"ה. רמח"ל מסתכל כאן על הציר ההיסטורי, ולמבט זה יש מקום חשוב במשנתו. רבים מחכמי ישראל בדורות שלפני רמח"ל, בעיקר אלו שהלכו בדרך הפילוסופית, בחנו את הסוגיות שעסקו בהם על פי הציר השכלי; לפי רמח"ל, לעומת זאת, אנו נקראים ללמוד גם מיד ה' המתגלה במהלך ההיסטוריה. שירת האזינו, שסוקרת מראש את תמצית ההיסטוריה של עם ישראל, מודיעה לאן מוביל המהלך: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי" (דברים לב, לט). תיאור דומה של היעד באחרית הימים מופיע גם רבות אצל הנביאים. גם בקריאת שמע כאשר אנו מקבלים עול מלכות שמים, אנו חוזרים מדי יום על העיקרון שה' אחד.

בשלב ראשון בספר דעת תבונות, יסוד גילוי הייחוד עומד בפני עצמו, בלי קשר לסוגיית ההטבה. אולם בהמשך מתברר כי הוא העומד בתשתית כל עבודת האדם בעולם:

ותראי עוד לפנים בס"ד איך כשרצה הרצון העליון לבנות עולמו ולנהגו על ענין זה - מזה נמשך, ונולד כל ההילוך הזה שזכרנו, דהיינו חסרון האדם, ושלמות עבודתו, וקיבול שכרו, מה שלא נמשך משום סדר אחר.

(דעת תבונות לו)

לפי האמור כאן, כל תבנית העולם בנויה כך שיתגלה ייחוד ה'. אמירה זו מעוררת קושיה, כיוון שבתחילת הספר נאמר כי כל מהלך העולם בנוי על רעיון ההטבה. אפשר היה לומר שייחוד ה' חשוב ומרכזי – ובכל זאת יסוד הבריאה הוא ההטבה, שלשמה נברא האדם בחירי; אולם כעת רמח"ל טוען כי ייחוד ה' עומד בתשתית מבנה העולם כולו. קיומם של הרע והחסרונות הוסבר עד עתה על פי רעיון הבחירה, כדי שתתאפשר לאדם בחירה חופשית בין טוב לרע, ופתאום מחדש רמח"ל שלכל אלה מטרה אחרת.

בשלב זה נשאיר את הקושיה תלויה ועומדת, ונתבונן מה עוד מלמדנו רמח"ל על רעיון הייחוד.

 

ביטול הבחירה לעתיד לבוא

רמח"ל מבאר שהייחוד הוא היסוד היחיד שיכול להתגלות ביחס לקב"ה, כיוון שאפשר לעמוד עליו על דרך השלילה. איננו יכולים להשיג את תאריו החיוביים של הקדוש ברוך הוא, אך ביכולתנו להשיג שהוא אחד, כלומר שאין ריבוי בעולם. לשם גילוי זה נבראו בעולם כוחות שנראים כנפרדים ממנו. נדמה לנו שיש כוחות שונים במציאות, אך כאשר הכוחות הללו מתפוגגים – מתגלה שה' אחד. מסיבה זו העולם נברא חסר, עם גורמים שליליים שכביכול מתנגדים לקב"ה, עד כדי כך שנראה כאילו אין הוא שולט על העולם או על חלקים בתוכו – כדי שבסופו של תהליך, תתברר האמת שאין עוד מלבדו.

אם כן, רעיון הייחוד שונה באופיו מרעיון ההטבה. אם איננו מחפשים תכלית לעולם שקשורה לאדם, אלא תכלית שקשורה לגילוי אלוקות, הרי שאחדות ה' היא היסוד האלוקי שביכולתנו לגלות בעולם.

לרעיון זה, שתכלית העולם היא גילוי ייחוד ה' בשלמות, יש משמעות רבת משקל לעניין הבחירה. אם אחרית הימים תהיה מציאות שלמה, ללא חיסרון, הרי שגם לא תהיה בה בחירה חופשית. לפי רעיון ההטבה, כפי שראינו, ההתרחשות באחרית הימים תהיה קבלת השכר, ובמציאות זו עדיין תתכן בחירה; אולם לפי רעיון גילוי הייחוד, באחרית הימים הרע יתבטל, ועמו תתבטל גם הבחירה החופשית. לעתיד לבוא לא תהיה בחירה, ותתגלה ממשלת ה' לבדו.

אצל חכמי ישראל הקודמים, ראינו כבר הגבלה של הבחירה החופשית. הרמב"ן טען כי לעתיד לבוא לא תהיה בחירה. אלא שהגבלת הבחירה התיישבה עם שיטת הרמב"ן הכללית, שמלכתחילה לא הייתה צריכה להיות בחירה בעולם. רמח"ל כותב שצריכה להיות בחירה בעולם, ובכל זאת היא עתידה לחלוף מן העולם:

הנה אפילו הבחירה הזאת שהוא מניח לנו עתה, ותמיד הדבר תלוי ועומד אם להטיב ואם להרע ח"ו לפי רוב המעשה, אין סופה להתקיים כך, אלא הזמן ששיערה המחשבה העליונה היותו צריך ומספיק לכל הנשמות אשר עשה, שבו יתוקנו - מי בצדקתם, מי בתשובתם ומי בקבלת היסורין; וזה הוא המועד אשר שם שיתא אלפי שנה, כדברי רז"ל (ר"ה לא.; סנהדרין צז ע"א). ואחר יחדש עולמו להיות בני האדם כמלאכים ולא כחמורים, אבל יהיו נפשטים מן החומר הגס הזה, ומן התולדות הרעות שלו, הן הם יצר הרע וכל הנמשך ממנו. ואפילו לימות המשיח קרא כתיב (יחזקאל לו, כו - כז), "והסירותי לב האבן מבשרכם וגו' ועשיתי את אשר בחוקי תלכו". וחז"ל אמרו (שבת קנא,; מ"ר קהלת יב, ב), "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב, יב) - אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה" וזה פשוט, כי כאשר יטהר האדם מיצר הרע, הנה אין עבודתו אלא בכח מוכרח, ואין השבח מגיע אליו כלל.

(שם מ)

לדברי רמח"ל, בעתיד לא יהיה יצר הרע, ולא תהיה בחירה בין טוב לרע. אצל חכמי ישראל אחרים מופיעות אמירות דומות בנוגע לעולם הבא, שלא תהיה בו בחירה בין טוב לרע מפני שכולו יהיה רוחני, אולם הרמח"ל אומר זאת כבר בנוגע לתחיית המתים, כלומר למצבו השלם של העולם הזה.

אם כן, אף שרמח"ל הניף את דגל הבחירה כמוקד סיפורו של האדם בעולם, כעת מתברר כי לשיטתו זמן הבחירה הוא מוגבל. אפשר אמנם לצמצם את החידוש, ולומר כי רמח"ל בסך הכל הקדים את המצב השלם המובטח בעולם הבא, והסביר כי הוא יתממש כבר בימות המשיח שבעולם הזה. אולם ייתכן כי רעיון הייחוד מוביל לתפיסה שונה מזו שראינו עד כה, ולפיה הבחירה מוגבלת בזמן. האם רמח"ל רק מגדיר אחרת את שלבי אחרית הימים, או שמתחולל כאן שינוי משמעותי בתפיסתו כלפי הבחירה?

 

הבחירה התודעתית

במהלך דבריו על גילוי הייחוד, כותב רמח"ל:

אמנם, הנה זה הוא מחוקו של היחוד העליון לבדו ב"ה - להראות עוצם ממשלתו השלמה; שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם; ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכחו לעשות, ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה. אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו. והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה, כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכחו לעשות, כמו שביארנו. ובסוף הכל - כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כח יחודו ית' וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול, ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות מצמיח ישועה בכחו הגדול ודאי.

(שם מ)

במסגרת התהליך המוביל לגילוי הייחוד, יש זמנים ארוכים שבהם נראה כי הרע שולט בלי גבול, אך מאחורי הקלעים הקב"ה מנהל הכל. לאורך כל הגלות יש תחושה קשה של הסתר פנים, וכלפי חוץ דומה שהרשעה מושלת בעולם, אך בעומק יד ההשגחה מכוונת את כל המאורעות.

לתפיסה זו יש משמעות לנושא הבחירה. עד כה הבחירה הייתה בין הנשמה לגוף, או בין השכל לחומר, אבל כאן מתברר רובד נוסף של בחירה – הבחירה התודעתית בתפיסה הנכונה, האם הקב"ה מנהל את העולם או לא.

רמח"ל מקשר בחירה זו לחטאו של אדם הראשון:

אדם הראשון עצמו כך קרה לו, והביני היטב הענין הזה. כי אם לא היה בורא הקב"ה העולם אלא על צד הטוב בלא צד הרע כלל, אז לא היתה המחשבה מציירת הרע כלל, שתוכל להבין היחוד בשלמות גדרו, וכמו שביארנו לעיל. אך כיון שכבר ברא הרע, אז ודאי כבר המחשבה יכולה לצייר אותו, ולהכיר מכחו היחוד באמת. ואמנם, אדה"ר כבר היה רואה הרע, והיינו כי הלא הוא היה עץ הדעת טוב ורע שהקב"ה אסרו עליו, ואף על פי כן היה עינו מטעה אותו לחשוב אותו תאוה לעינים, וטוב למאכל, ונחמד להשכיל, כדברי הכתוב (בראשית ג, ו), "ותרא האשה" וגו'. ונמצא, שהיה רואה מיד שיש מקום לטעות ח"ו, ולומר או שתי רשויות הם ח"ו, או כל שאר סברות הרעות שהיה משים לפניהם הנחש.

ואמנם אדה"ר באמת חכם גדול היה, והיה לו לחקור בחכמתו על זה כראוי; וגם כבר היה יודע אמתתו של דבר מצד חכמתו, שכל מה שרואה מנגד מה שהודיע לו יתב' מן אמתת התיקון - אינו אלא שקר מדומה, מכלל הרע שברא הוא ית"ש להודיע אמתת יחודו, ולנסות בו את האדם עצמו לתת לו זכות. ואם היה עומד באמונתו, ולא היה מתפתה אחר יצה"ר, אלא אדרבה, היתה מתחזקת בלבו האמונה הזאת, אז היה נקרא שהשיג היחוד העליון, שהרי כבר ראה וציירה מחשבתו מה הוא הרע, וגם השיג בחכמתו שכל מה שהוא רע - אינו אלא נברא ממנו ית' לכבוד עצמו. והנה, היה די שיתחזק באמונה זו שלא לעבור את פי ה', וזה עד ליל שבת קודש, כאשר חכמים יגידו, שאז היה הקב"ה עושה ביום אחד מה שהוא עושה עתה בשיתא אלפי שנין; והיינו שהיה סוף סוף מראה לו בפועל שמה שהאמין מיחודו ית' הוא אמת, וזה, כי היה מבטל ברגע אחד כל הרע מן העולם.

אבל אדם הראשון נתפתה בתחלה אחר התאוה והתשוקה שלו, ואז חזר וחשב סברות רעות כדי להקל לעצמו. והרי זה כעין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין סג ע"ב), "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"; ואמרו רז"ל (סנהדרין לח ע"א), "אדם הראשון מין היה". והנה, אז הוצרך להראות לו במופת מה שלא רצה להשיג מצד הידיעה, והיינו להראות לו מהו הרע באמת; ואיך, אף על פי שמניחים לו מקום כל כך גדול, סוף סוף צריך לבא הכל לממשלת הטוב היחידית; והוא דרך קושי העוה"ז שנגזר עליו, כדי שסוף סוף יבא לידי האמונה שלא רצה לעמוד בה מתחלה, אלא שיתברר לו במופת בפרט מה שהיה יכול להשיג מתחלה, ולהתברר לו הכל בבת אחת.

(שם)

זו השאלה העמוקה שעמדה כבר בתשתית חטא אדם הראשון: האם יש עץ שנפרד מהאלוקות? הנחש מספר לאדם שיש תחום שנשמט מתחת שלטונו של הקב"ה. הקב"ה כביכול אינו רוצה שהאדם ייכנס לתחום זה ויהיה כאלוקים, ולכן מצווה את האדם לא לאכול מן העץ. זו האשליה שהוצגה לעיני האדם, שיש תחום מחוץ לשלטון הקב"ה. הבחירה האמיתית לא הייתה אם לאכול מהעץ, אלא איך בכלל להסתכל על העץ – חלק משלטון ה' או כמנותק משלטונו. הבחירה שלא לאכול מהעץ משקפת את ההכרה שהכל, גם מה שנדמה רע, הוא חלק מאחדות ה'.

לאחר שאדם הראשון לא עשה את הבחירה התודעתית הראויה, הוא עבר לעולם שבו הרע קיים במציאות. בעולם זה, האדם נדרש להכיר שהרע אינו מציאות נפרדת, אלא כפוף לשלטון האלוקי. גם עם ישראל לא הצליח להגיע להכרה בייחוד ה', ולכן הוכנס לתהליך של גלות. בגלות הוא נתון בין כוחות שנראים מנותקים מהקב"ה, ועיקר עבודתנו הוא להכיר שגם הם מצויים תחת שלטון הקב"ה. זו עבודת הבחירה של האדם אל מול הרע של המציאות.

בזאת רמח"ל פותח לנו מרחב נוסף של בחירה, לא רק במעשים אלא גם בתודעה.

 

היחס בין ההטבה לגילוי הייחוד

רמח"ל מסכם את מהלך גילוי הייחוד:

אמרה הנשמה: נקבץ איפוא כל אשר דברנו עד עתה בענין הזה, כי רב הוא.

אמר השכל: הכלל קצר ונוח לקבלו. רצה הרצון העליון לגלות ולברר אמתת יחודו - שאין שום יכולת נגד יכלתו כלל ועיקר, ועל היסוד הזה בנה עולמו בכל חוקותיו. והכלל הוא, מה שהוא מסתיר פניו ונותן מקום לרע לימצא, עד שיחזור ויגלה טובו, והרע לא ימצא עוד, ונראה יחוד ממשלתו. ובין כך ובין כך ניתן מקום עבודה לאדם כל זמן שהחסרון נמצא, והשלמות עומד להתגלות; ואחר שנתגלה - הוא זמן קבלת השכר על העבודה שנעשית כבר.

(שם מא-מב)

ניסוח הכלל ("ועל היסוד הזה בנה עולמו... ואחר שנתגלה הוא זמן קבלת השכר...") דומה מאוד לדברי רמח"ל על רעיון ההטבה, אלא שכאן רעיון הייחוד תופס את מקומו. בשלב זה, רמח"ל שם על השולחן את שאלה המתבקשת – מה היחס בין ההסבר הברור והשיטתי על טעם הבריאה להיטיב, ובין רעיון הייחוד? מה היה חסר ברעיון הבחירה?

אמרה הנשמה: עדיין יש לי מקום מעט לשאלה, למה אנו צריכים לומר שהכל עומד על ענין היחוד הזה? הלא טובה הסברא הראשונה אשר שמעתי מפיך בתחלת דבריך, שרצה הקב"ה להטיב הטבה שלמה אל נבראיו, וראה שצריך לזה שיקבלוה בזכות ולא בצדקה, על כן שם השכר והעונש בעולם, כדי שיקבלו הטובה בשכרם, וכנגד זה שם רק הבחירה כדי שיהיה מקום לשכר ועונש.

(שם מג)

כאן אנו רואים שרמח"ל מודע לסתירה לכאורה. אכן, רעיון הייחוד יושב על אותה משבצת שעליה הונח עד כה רעיון ההטבה. נזכיר כי לא רק ספר דעת תבונות התבסס על רעיון ההטבה, אלא גם ספר דרך ה', וכך נפתחים ספרים נוספים של רמח"ל (כגון קנאת ה' צבאו-ת). כעת מודיע רמח"ל כי יש רעיון אחר שעומד בתשתית הבריאה, ומסביר מדוע לא להסתפק ברעיון ההטבה:

אמר השכל: אבל המעשה מוכיח שהיחוד הוא העומד להתגלות. כי אנחנו רואים הבטחות הנביאים שהבאנום למעלה כבר, אשר הם מבטיחים שהקב"ה יגאל את ישראל על כל פנים, אפילו בלא זכות, ושיסיר יצה"ר מבני האדם ויכריחם לעבדו; והנה כל אלה הם נגד השכר ועונש ונגד הצחירה. ואם היתה הכונה באמת להעמיד ענין הבחירה והשכר ועונש, דהיינו שיהיה העולם תמיד בנוי מבני בחירה, להיות צדיקים או רשעים כרצונם, ותמיד יהיה טוב לצדיקים או רע לרשעים, היה צריך שזה יהיה תמיד, ולא יהיה לו הפסק; וזה היה - שהקב"ה היה רוצה להחזיק במדת המשפט, להעמיד כל בריותיו בה כל הימים. אבל זה ידענו שאינו כך, כמו שהוכחנו מן המקראות, וכמבואר לנו בדברי חז"ל, שסוף כל סוף תסור הבחירה מן האדם, ולא יהיה עוד רעות בעולם, וכבר אמרו (ברכות י ע"א), "יתמו חטאים מן הארץ כתיב". אם כן, אין סוף הכונה על השכר ועונש, אלא על התיקון כללי. אלא שהרכיב הקב"ה שני הדברים כאחד, והיה זה מעומק עצתו לסבב הכל אל התיקון השלם. ועוד נדבר מזה לפנים בס"ד בבואנו אל פרטי ההנהגה, כי הוא ענין עמוק ועיקרי מאד.

(שם מד)

מהתבוננות במקורות, ובעיקר בדברי הנביאים, מתברר שיש רובד עמוק יותר מרובד ההטבה. רובד זה, במידה מסוימת, אפילו מתנגש עם רובד ההטבה ואינו מתיישב עמו. אנו רואים בנביאים שבאחרית הימים יהיה קץ לבחירה, ולכן לא ייתכן שהבחירה היא העומדת בתשתית העולם. אילו הבחירה הייתה יסוד כל העולם, היא הייתה צריכה להתקיים לנצח. אם עתיד להיות רגע בהיסטוריה שבו תיפסק הבחירה החופשית, חייב להיות הסבר עמוק יותר לתכלית הבריאה ולעבודת האדם בה. הסבר זה הוא גילוי ייחוד ה'. לפי הסבר זה הבחירה היא זמנית, ושייכת לשלב שבו נדמה שיש רע בעולם, ואילו בעתיד – כאשר יגיע הרגע שבו יתגלה ייחוד ה' – כבר לא יהיה לה קיום.

רמח"ל הוא המבטא השיטתי ביותר של הבחירה החופשית כליבה של מציאות האדם. הוא מקשר את רעיון הבחירה לטעם הבריאה, וזה מעיד על מרכזיות הבחירה בשיטתו. דומה שרמח"ל הוא ההוגה החד והבהיר ביותר שאומר זאת, באופן עקבי לאורך כל כתביו. עם זאת, באופן מודע, הוא פותח חזית נוספת, שמגבילה את הבחירה, ומעמידה יסוד נוסף שנובע גם הוא ממגמת הבריאה – גילוי הייחוד.

במהלך לימודנו בסוגיה, ראינו כי רס"ג העמיד במרכז הבריאה את ההטבה, ומתוך זה הציב את הבחירה במקום מרכזי; מנגד, הרמב"ן והמהר"ל העמידו במרכז את גילוי שם ה' וכבודו, ומתוך זה צמצמו את ערכה של הבחירה. רמח"ל מכיל במשנתו את שתי התנועות הללו: הוא כותב שטעם הבריאה הוא ההטבה, וממילא מעמיד את הבחירה במרכז, אך מוסיף גם את הייחוד כמגמת הבריאה, ומכוח זה מגביל את הבחירה.

מה היחס בין שני הטעמים לבריאה במשנת רמח"ל? בחלק מכתביו נדמה כי הייחוד הוא התכלית העיקרית וההטבה היא רק חלק מהתהליך, ובכתבים אחרים (כגון קל"ח פתחי חכמה) נדמה כי ההטבה היא העיקרית, וגילוי הייחוד הוא ההטבה השלמה ביותר שביכולתנו לקבל. בירור היחס המדויק בין הטעמים הוא כבר סוגיה ארוכה ועמוקה מאוד, שקולמוסים רבים נשתברו בה, וכאן נגענו רק בקצה החוט שלה.

 

(לעיון נוסף, ראו את שיעורינו על הרמח"ל, בסדרת "טעם הבריאה וייעוד האדם")

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג