טעם הבחירה החופשית | סיכום

השאלות והזרמים

סוגיית הבחירה החופשית מתחילה מתוך החיים עצמם. את הבחירה החופשית האדם מכיר כחוויית חיים פשוטה, מאינספור צמתים ובחירות שהוא עובר בתוכם מדי יום. הוא מכיר גם חוויה הפוכה, שבה הוא מרגיש שכוחות גדולים ממנו מבחוץ ומבפנים פועלים עליו, או מוצא את עצמו נופל באותם בורות, שכבר החליט אלף פעם שלא ליפול אליהם. תחושת בחירה ותחושת חוסר בחירה מלוות אם כן את האדם במהלך חייו, לעיתים זו אחר זו, ולעיתים באותו אירוע ממש.

דתות, תרבויות וזרמים שונים נבחנים בין השאר ביחסם לשאלה אם יש בחירה חופשית לאדם. סוגים שונים של 'כפירה' בבחירה החופשית נמצאים ביניהם. האסטרולוגיה רואה את עתידו של האדם כמוכתב מיום לידתו, זרמים באיסלאם רואים כל התרחשות כתולדה של גזירה אלוקית ישירה – 'מכתוב', המדע מבוסס על דטרמיניזם.

חכמי האמונה של עם ישראל עסקו ברובד הממשי והקיומי של סוגית הבחירה, ובעיקר ברבדים המשמעותיים שבאים מהממד האמוני-הדתי-התורני.

ליחסה הרווח של היהדות לבחירה החופשית ניתן למצוא ביטוי נאמן בדברי הרמב"ם:

"רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים... אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע... היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"

(הלכות תשובה ה, ג)

לצד הצבת העמדה העקרונית הזו, יש לדון בכוחות נוספים מלבד האדם ובחירתו, שמשפיעים על ההתרחשויות שלו. מדובר בעיקר על שני גורמים מרכזיים – השגחתו וגזרתו של הקב"ה, וכוחות הטבע החיצוניים והפנימיים.

במהלך השנה עסקנו בסוגיית הבחירה החופשית בהגותם של חכמי ישראל. התבוננו מה האופן שבו היא מתרחשת, מה תחומיה וגבולותיה, מה משקלה העקרוני ומה הבעיות המתעוררות ביחס אליה.

עסקנו בהגותם של פילוסופים יהודיים (רבי סעדיה גאון, רבנו בחיי אבן פקודה, רמב"ם, רבי לוי בן גרשום, רבי חסדאי קרשקש), בהוגים שינקו מעולם הקבלה (רמב"ן, מהר"ל, של"ה, רמח"ל), בגדולי עולם החסידות (אדמו"ר הזקן מחב"ד, רבי נחמן מברסלב, רבי מרדכי יוסף ליינר בעל ספר מי השילוח, רבי צדוק הכהן מלובלין) ובהוגים מהתקופה האחרונה (הראי"ה קוק, הרב אשלג, הרב דסלר, הרב אשכנזי (מניטו)).

 

השיטות

נסקור בתמצית את המסע שעברנו בין הדמויות מחכמי ישראל לפי התקופות השונות. את המסע התחלנו בעיון במשנתם של חמישה מחכמי ישראל שהשתייכו לבית המדרש של הפילוסופיה היהודית. רס"ג ורמב"ם העמידו את יסוד הבחירה החופשית כיסוד מהותי לאמונת ישראל, עד שהרמב"ם כתב עליו: "ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה" (הלכות תשובה שם). סברא פשוטה היא, שהמשמעות של תורה ומצוות תלויה בכך שיש לאדם בחירה חופשית והוא אינו כפוי במעשיו. קשה למצוא משמעות למצוות שניתנות לאדם חסר שליטה על מעשיו, שאינו יכול להחליט כיצד לנהוג.

לא מפתיע שהסתירה הלוגית בין הידיעה והבחירה העסיקה את חמשת ההוגים הפילוסופים-דתיים. רס"ג ורמב"ם צללו שניהם אל הבעיה הפילוסופית שמעוררת הבחירה החופשית בעולם של אמונה באלוקים. בהנחה שאלוקים הוא כל יכול ויודע את העתיד, קשה להבין כיצד נותרת לאדם בחירה. רס"ג ורמב"ם נתנו תשובות עמוקות שנועדו ליישב את הקושי. לעומתם רלב"ג ור"ח קרשקש הבינו כי יש לצמצם את אחד משני צידי המשוואה. רלב"ג הציע לצמצם את הידיעה האלוקית, ואילו רח"ק הציע לצמצם את הבחירה האנושית.

מכיוון אחר עולה שאלת רוחב הבחירה האנושית. ניתן לפגוש בו דרך דברי חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים" (ברכות לג, ב). מימרה זו, לפי פשוטה, מלמדת כי בתחומי החול וענייני העולם אין לבחירתו של האדם השפעה, והדברים נעשים בגזרה אלוקית, למעט תחומי עבודת ה' שרק בהם יש ביד האדם בחירה. בכיוון זה הלך רבנו בחיי, וצמצם את הבחירה האנושית לתחום יראת שמים בלבד. רס"ג ורמב"ם לימדו, כל אחד בדרכו, כי באופן עקרוני מרחבי חיי האדם נתונים בידי האדם, וכלולים באופן כזה או אחר בביטוי 'יראת שמים' שהזכירו חז"ל.

חכמי ישראל היונקים מהקבלה עסקו בממדים נוספים של הסוגיה. רמב"ן ומהר"ל צמצמו את חשיבותה של הבחירה. רמב"ן תרם את הפרספקטיבה ההיסטורית, הדגיש את העובדה שלעתיד לבוא כבר לא תהיה בחירה, והוסיף שהבחירה החופשית לא הייתה לפני חטא אדם הראשון, אלא באה לעולם בגללו. לסוגיית הידיעה והבחירה הוא תרם את ההבנה שהתורה מכילה רובד של רמזים על האירועים העתידים. מהר"ל בפירושו על "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו) הסביר שיש אמנם בחירה, אך היא לא מטרתו העיקרית של האדם. האדם נברא על מנת להיות גילוי של הקב"ה ולהיות דבק בו, וכיון שיש בו תכונה אלוקית ממילא גם יש לו אפשרות של בחירה, אך זה 'מחיר' ולא מטרה. לעומת זאת השל"ה והרמח"ל הלכו בכיוון הפוך ונתנו משקל משמעותי לבחירה. השל"ה הסביר שהקב"ה יוצר אינספור מסלולים אפשריים להגיע אל היעד, והאדם בבחירתו בוחר מהו המסלול שדרכו תצעד המציאות לאחריתה, לכן לבחירותיו של האדם יש השפעה עצומה על עיצוב קורות חיי העולם. יותר מזה מצאנו בהגותו של רמח"ל כפי שנפרט.

רמח"ל הוא זה שהחזיר את הבחירה החופשית להיות הציר הראשי של הבריאה. הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב, ורק טוב שניתן בזכות ולא במתנה נותן הטבה שלמה ("יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", ו"מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה"). לשם כך נבראו הטוב והרע, וביניהם הושם האדם בכדי שבבחירתו החופשית יקנה את זכותו ויזכה לשכר שלם. כך מקבלת הבחירה החופשית את המקום המרכזי – בהיותה קשורה באופן הדוק לטעם הבריאה. אמנם, רמח"ל אינו מתעלם מהעובדה שעליה הצביע רמב"ן – שלעתיד לבוא עתידה להתבטל הבחירה החופשית. עובדה זו מביאה אותו לחשוף טעם נוסף לבריאה – גילוי ייחוד ה', שיקרה בין אם נהיה צדיקים בבחירתנו ובין אם לא, ובכך לצמצם במשהו את משקלה החשוב של הבחירה בשיטתו.

לאחר מכן עסקנו בארבעה מגדולי החסידות, שהפגישו אותנו עם היבטים נוספים ומגוונים של סוגית הבחירה. בעל התניא ורבי נחמן העמידו את הבחירה החופשית בליבה של עבודת ה', זה מתוך מבנה משוכלל וזה מתוך הדגשת התפיסה הפשוטה. בעל התניא העמיק במבנה הנפש, חשף את העימות הפנימי שיש בתוכה בין הנפש האלוקית לבהמית, והכין את ה'בינוני' למאבק הבחירה התמידי שילווה אותו כל חייו. רבי נחמן החזיר את הבחירה לחווית החיים הפשוטה והחזקה וגם נתן לה הקף מלא – "כל הדברים, הכל ביד האיש הישראלי להתנהג הכל כרצונו כבחירתו" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, נד). הוא הסביר זאת בכך שכל עניני חייו של יהודי הם עבודת ה', ולכן יש לו בהם גם בחירה.

לעומתם, מי השילוח ור' צדוק הדגישו את משקלם של הכוחות המחייבים במציאות, שמצמצמים את הבחירה החופשית. מתוך המבט החסידי שחווה את הנוכחות האלוקית המלאה במציאות – "מלא כל הארץ כבודו", הדגיש מי השילוח את הנוכחות האלוקית שמצויה גם בתוך בחירותיו של האדם ואפילו בתוך החטא, ואת הבחינה של 'בידי שמים' שמצויה גם בתוך ה'יראת שמים'. ר' צדוק תלמידו הוסיף לכך, מתוך מבטו הקיומי, את ההתייחסות לטבעו של האדם ולתכונותיו הפנימיות, משפיעים עליו גם בתחום יראת השמים, על ההתמודדויות המעשיות והפנימיות שנובעות מכך. שניהם עמלו לסמן היכן בכל זאת מצויה הבחירה בתוך המרחב העוצמתי הזה שפועל על האדם.

סיימנו בארבעה מחכמי ישראל שפעלו בזמן התקופה המודרנית של 150 השנים האחרונות, התמודדו עם התרבות המודרנית כל אחד בדרכו שלו ועסקו באופן יסודי בסוגיית הבחירה החופשית. בתקופה זו אנו מוצאים גם בעולם הרחב זרמים שמדגישים את החירות והחופש (כמו הליברליזם וההומניזם), וזרמים שמדגישים את התהליכים ההכרחיים (כמוה מרקסיזם וכו'). מעניין לראות כי שניים מהארבעה מדגישים מאד את הבחירה, ושניים רואים אותה כמצומצמת ועסוקים בזיהוי המרחב שבו היא בכל זאת קיימת. הרב דסלר קובע כי באמת ברוב ה'שטח' אין לאדם בחירה, או מפני שהדברים כבר פשוטים לו, או מפני שאין בכוחו להתגבר עליהם. הבחירה נמצאת רק בשטח המפגש שבין שני התחומים הללו, כמו בקרב בין שני צבאות המתנהל בשטח שעדיין לא נכבש, ולא בשטחים שכל אחד מהם כבר כבש ושולט שם. גם הרב אשלג רואה את הבחירה כמצומצמת מאוד; הוא קובע כי כיוון שההשפעה הסביבתית על הבחירה של האדם גבוהה מאד, הבחירה העיקרית הנתונה לאדם היא באיזו סביבה למקם את עצמו, ומשם והלאה היא תשפיע עליו.

לעומתם, הרב קוק שם במרכז את רצונו של האדם, וראה בו את הניצוץ האלוקי שבאדם. מתוך כך הוא הדגיש מאד את ערך החופש ואת הבחירה החופשית, ואת התשובה וההשתלמות של האדם. אמנם לצד זה – במיוחד בכנסת ישראל – מצוי הממד הסגולי שמעבר לבחירה, המאפיין את עם ישראל מעצם יצירתו. הרב אשכנזי (מניטו) ראה את הממד המוסרי כמרכז הבריאה; כשם שהקב"ה נתן מקום לזולת בכך שברא את העולם, כך גם האדם צריך לתת מקום וקיום לזולת, לצד עמידתו על קיומו שלו. בתרי"ג מצוות האדם נדרש לבחור בחירה (שבשורשה היא בחירה מוסרית), שנותנת לו את זכות קיומו. בכך בדומה לרמח"ל חוזרת הבחירה להיות הציר המרכזי של הבריאה. אצל מניטו הדבר מייסד שיטה פרשנית עקבית ביחס לתורה: בכל שלב ושלב בתורה אנו עומדים בצמתי בחירה שעומדים לפני הדמויות הגדולות של המקרא. בחירתם של דמויות פרטיות אלו, או של עם ישראל בכלל, תעצב את המשך המאורעות, ואת דרכי הנהגת ה', ולא רק תביא בעקבותיה שכר או עונש. כך הופכת הבחירה החופשית לא רק ליסוד ההגותי המרכזי, אלא גם למשקפיים הראשיים שדרכם יש להבין את ההתרחשויות שבתורה.

 

סוגיות

כאמור, לצד העיסוק המרכזי שלנו בכוח הבחירה החופשית של האדם, שמנו לב אלו מהחכמים נתנו משקל להשפעתם של רכיבים אחרים על האדם. הרמב"ם תאר את מכלול הגורמים המשפיעים על האדם, אבל הדגיש שהם אינם מכתיבים לו את השורה התחתונה; רמב"ן הדגיש את מישור הידיעה האלוקית שרמוז בתוך התורה; רבי חסדאי קרשקש נתן משקל גדול למערכת הדטרמיניסטית שבמציאות; רמח"ל עסק בהשגחת ה' שמכוונת את ההיסטוריה לגילוי הייחוד דרך כל הבחירות של האדם; מי השילוח הדגיש את הנוכחות האלוקית בתוך כל מעשיו של האדם; הרב קוק לימד על הממד הסגולי; הרב דסלר הצביע על הממד של הדברים שכבר נתקבעו באדם או אלו שעדיין אינם נגישים לו, והרב אשלג על ההשפעה הגדולה של הלחץ והאווירה החברתיים על האדם.

נוסף על זאת, בררנו לפי כל אחד מחכמי ישראל, היכן בנפש מתרחשת הבחירה, ובין מה למה האדם בוחר. בשאלות אלו מצינו תשובות רבות ומגוונות, ונזכיר כמה מן המרכזיות שבהן: בחירה בין הכוח המתאווה לכוח הכועס או בין המשיכה לדחייה (רס"ג), בין השכל ליצר (רבנו בחיי), בין האמת לדמיון (רמב"ם), בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית (תניא), בין האמונה לשכל האנושי (רבי נחמן), בין הרצון לתת לרצון לקבל (הרב אשלג).

גם בשאלת מנגנון הבחירה מצינו גישות שונות. נזכיר לדוגמה את ההבדל בין חב"ד לרבי נחמן. חב"ד כיוונו את האדם להתנהלות שבה המוח שליט על הלב, ולעומת זאת רבי נחמן הציג את הבחירה בפשטותה ללא תלות במנגנונים כלשהם: "שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות, אם רוצה עושה, ואם אינו רוצה אינו עושה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, קי).

נוכל לסכם ולומר כי לפי כל הדעות, גם אלו שבקצה, אי אפשר להוציא לגמרי את אחד הצדדים מהמשוואה. גם אם בחירתו של האדם רחבה ואפילו מוחלטת, בוודאי אי אפשר לבטל את יסוד האמונה שהקב"ה משגיח על עולמו ומנהל אותו, ואת העובדה שיש כוחות טבע שפועלים במציאות. מנגד, גם אם השפעתה של הגזרה האלוקית מלאה, ברור שיש עבודה המוטלת על האדם, שהרי הקב"ה שלח את האדם לעולם, נתן לו מצוות והבטיח לו גמול, ואם כן ודאי שיש לו מרחב מסוים של עבודה. אפילו אם תהיה המסקנה שהאדם צריך להבין, מתוך התבטלות לקב"ה, כי כל חייו נקבעים בידי שמים (בכיוונו של מי השילוח) – עדיין מדובר בעבודה תודעתית גדולה שהאדם נבחן בה.

"לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה".

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג