טעם הבחירה החופשית במשנת רס"ג | 1

 

בסדרה הנוכחית אנו עתידים ללמוד את סוגיית הבחירה החופשית בהגותם של חכמי ישראל. סוגיית הבחירה החופשית היא סוגיה רחבה, ורבים מחכמי ישראל עסקו בה. היא מתפרסת על פני כמה נושאים, מופיעה בלבושים שונים בתקופות שונות, ונושקת לכמה סוגיות קרובות שמחלקן היא נגזרת ועל אחרות היא משליכה.

הבחירה החופשית היא מצד אחד נושא שהאדם עשוי לחוות בצורה הישירה והפשוטה ביותר, ומצד שני אחת הסוגיות העמוקות והסבוכות שבהגות התורנית והפילוסופית.

מתבקש אולי לפתוח את הסידרה בהקדמה מסודרת לסוגיה, אבל אנו נעדיף לצלול תחילה אל דברי כמה מחכמי ישראל, ונשתדל לחזור לדברים הכלליים לאחר שנהיה מצויים באופן ממשי יותר בתוך הסוגיה.

במהלך עיוננו בסוגיה, ננסה ללמוד מחכמי ישראל לא רק מה עמדתם העקרונית בסוגיית הבחירה החופשית, אלא גם מה האופן שבו מתרחשת הבחירה אצלנו בנפש, ומה דגם הנפש שבתוכו מוסברת הבחירה.

 

גישתו העקרונית של רס"ג

את עיוננו בדבריהם של חכמי ישראל בסוגיה, נפתח בדברי רבנו סעדיה גאון, בספרו אמונות ודעות. רס"ג היה הראשון שעסק בתחום האמונות והדעות בתור תחום מובחן בתורה. בדברי חז"ל מצויה אמנם החלוקה לתחומי ההלכה והאגדה, אבל האגדה היא תחום רחב שכולל בתוכו גם סוגיות של מוסר, מידות, חינוך ועבודת ה', ולא רק סוגיות של אמונות ודעות. בנוסף, היריעה של האגדה מתפרסת על פני מקומות רבים בספרות חז"ל, ללא גיבוש מסודר לפי נושאים. רס"ג היה הראשון שפרס בצורה מסודרת ושיטתית את השקפת העולם התורנית-יהודית.

שם הספר, "הנבחר באמונות ובדעות", שמעמיד בצורה שקולה את האמונות ואת הדעות, מקפל בתוכו את אחד היסודות העקרוניים שעליהם בנוי הספר – אמון גמור הן באמונות והן בדעות. הספר מקבל באופן מלא את מסורת התורה, אך גם מביע ביטחון מוחלט בהתאמה של המסורת לשכל. לטענתו, כל עקרונות התורה מתאימים גם לשכל האנושי. יתרה מזאת, לדבריו יכולנו להגיע לתורה בשכלנו בלבד, מבלי לקבל תורה, אך כיון שהעיון השכלי היה לוקח לנו הרבה זמן והיינו עלולים לעבור את רוב חיינו עד שהיינו מגיעים למסקנות המתבקשות, נתן לנו הקב"ה את התורה מראש – בכדי לחסוך את הזמן היקר הזה, ולמנוע מאיתנו להחמיץ את עיקר החיים. מהשקפה עקרונית זו של רס"ג על ההתאמה המלאה שבין התורה לבין השכל, נגזרת גם שיטת העבודה שלו: לאורך כל הספר, הוא מבסס כל יסוד אמוני גם על מקורות התורה שבכתב ושבעל פה (אמונות), וגם על פי השכל (דעות), ומראה כיצד ההיגיון תומך בעיקרון שנמסר לנו במסורת התורה (להשלמת התמונה, נוסיף שיש עוד מקור הכרה שעליו הוא משתדל לבסס את יסודות האמונה - "המוחש", כלומר התפיסה האנושית הפשוטה כפי שהיא נקלטת בחושים). 

בתור הספר היהודי המסודר הראשון בתחום האמונות והדעות, יש לספר האמונות והדעות אופי בקיאותי. לרס"ג חשוב להקיף את כל הנושא, ולכן הוא מקיף סוגיות רבות וסוקר את פרטיהן, ורק במעט מהן הוא מתרחב לדיון עומק.

 

תפיסת היסוד

בנושא הבחירה עוסק רס"ג במאמר הרביעי, כחלק מהעניין הרחב של עבודת ה' והגמול עליה. בכדי להבין את התפקיד שתופס עקרון הבחירה בהגותו, יש להציג תחילה בתמצית את היסודות המרכזיים שנתבארו במאמר הקודם שבספר – מאמר שלישי.

בבסיס שיטתו של רס"ג עומדת תפיסתו בטעם הבריאה. הטעם המרכזי לבריאה, לפי רס"ג, הוא שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לאדם (כפי שביארנו בהרחבה בסדרה "טעם הבריאה וייעוד האדם"). לאור זאת, אפשר היה לצפות שהקב"ה יברא את האדם מיד בעולם הבא, שבו האדם יקבל את הטוב האלקי, ומתעוררת השאלה – מדוע ברא הקב"ה גם את העולם הזה, ובחר להיטיב לאדם דווקא בתמורה לקיום המצוות? תשובתו של רס"ג היא שהטבה שבאה בזכות, וכתמורה למאמץ, היא הטבה גדולה וראויה יותר מהטבה שבאה בחסד גמור. על כן הקב"ה נתן לאדם מצוות, בכדי שהאדם יקבל את הטובה כגמול על קיומן.

את המצוות מחלק רס"ג לשתי קטגוריות – מצוות שכליות ומצוות שמעיות. המצוות השכליות הן אלו שהאדם מחויב בהן מעצם מחויבותו לאמת ולמוסר. גם במצוות השמעיות יש תועליות שונות, אבל חובת קיומן נובעת מחובת ההישמעות לצו האלקי, אשר נתנן לנו על מנת שנקבל עליהן שכר.

על רקע תשתית רעיונית זו של רס"ג, ברורה חשיבותה של הבחירה החופשית. כדי שהגמול לאדם לאור מעשיו אכן יהיה צודק, צריך שלאדם תהיה בחירה חופשית אם לקיים את המצוות או לא, ושהוא לא יהיה כפוי לשום צד. מתוך עיקרון זה מגיע רס"ג לעסוק בסוגיית הבחירה, שנידונה כאמור במאמר הרביעי של הספר.

 

ביסוס רעיון הבחירה

את העיקרון הראשי מציג רס"ג כבר בפרק ג של המאמר:

שהוא (=הקב"ה) נתן לו (=לאדם את) הכח והיכולת לעשות כל מצותיו, ולהמנע ממה שהזהירו עליו, וזה מבואר בשכל ובכתובים. מן המושכל, שאין החכם מחייב למי שהוא מה שאין ביכולתו ולא מה שיקצר כחו לעשותו. והכתוב הרי אמר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי...

(מאמר ד, פרק ג)

בשלב זה רס"ג מעמיד את הקביעה העקרונית: הקב"ה נתן לאדם יכולת לבחור לקיים את המצוות או להמנע מלקיימן. את זאת מאשש רס"ג באופן בסיסי על טענה שכלית ועל פסוק. הקב"ה, בעל הכוח המוחלט, נתן לאדם יכולת וכוח בחירה, שאם לא כן אין היגיון לחייבו על מעשים שלא היו בשליטתו.

בפרק שלאחר מכן, מרחיב רס"ג הרבה יותר את הדיון, על מנת לבסס את הטענה שלאדם יש כוח בחירה, בכל דרכי הביסוס המקובלות בספרו:

ואחרי ענין זה אומר עוד, כי הבורא יתרומם ברוממותו אינו משפיע על מעשה בני אדם כלל, ואינו מכריחם לא על משמעת ולא על מרי ויש לי על כך ראיות מדרך המוחש, ומדרך המושכל, וממה שבכתובים ובמסורת.

רס"ג פותח את הדברים בטענה נחרצת, ומותח קו ברור בין רשות הקב"ה לרשות האדם: "הבורא יתרומם ברוממותו אינו משפיע על מעשה בני אדם כלל, ואינו מכריחם לא על משמעת ולא על מרי". בקריאה ראשונה, דומה שהבחירה של האדם מוחלטת, ואין שום התערבות אלקית בה. אולם במבט נוסף, לאור המשפט השני, ייתכן שרס"ג עוסק כאן רק בתחום המשמעת והמרי, כלומר המצוות והעברות. זה הנושא שבמסגרתו עוסק רס"ג בסוגיית הבחירה. האם זה אומר שכל מעשה של האדם, בכל תחום שהוא, נתון לבחירתו המוחלטת? או שמא הקב"ה משאיר ביד האדם את מה שנוגע לקיום המצוות, אבל מחליט עבורו בתחומים אחרים?  

נשים לב גם לביטוי "אינו משפיע על מעשה בני אדם". האם זו קביעה מוחלטת שאין שום התערבות אלקית במעשי האדם? או שמא הקב"ה נמנע רק מלהכתיב לאדם את המעשה באופן מוחלט, ובכל זאת הוא מתערב במידה מסוימת? את שתי השאלות הללו ננסה לברר לאורך עיוננו ברס"ג.

מן המוחש, מצאתי שהאדם מרגיש בעצמו שהוא יכול לדבר ויכול לשתוק, ויכול לתפוש ויכול לעזוב, ואינו מרגיש שום כח אחר המעכבו מלעשות רצונו כלל, והדבר מסור בידו שינהיג את טבעו כפי הכרעת דעתו, אם עשה כן הרי הוא פקח ואם לאו הרי הוא סכל.

מהעיקרון הפותח, רס"ג עובר – כדרכו לאורך הספר – לבסס את הטענה לפי המוחש ולפי השכל. הוא מציג תחילה את ההכרה החווייתית האינטואיטיבית של האדם, שחווה את עצמו כבעל מרחב של אפשרויות שונות ואף הפוכות שפתוחות לפניו, והוא זה שמכריע ביניהם מה יעשה.

ההוכחה לפי המוחש אופיינית לרס"ג, ואינה ברורה מאליה. בפילוסופיה, לא תמיד קליטת החושים משמשת ראיה לנכונות הטענות. אולם לדעת רס"ג, לתפיסה הפשוטה של החושים יש משקל חשוב. לענייננו, בחוויית החיים הפשוטה, האדם מרגיש שיש לו מרחב בחירה, וחוויה בסיסית זו יש בה כדי לאשש את עקרון הבחירה החופשית.

 אבל מן המושכל, כבר הוכח במה שקדם כי בטל הוא שתהא פעולה אחת משני פועלים, ומי שחשב שהבורא יתרומם ויתהדר מכריח את האדם על איזה דבר הרי עשה הפעולה האחת לשניהם יחד. ועוד אלו היה מכריחו לא היה מקום שיצוהו ויזהירו. ועוד אלו הכריחו על פעולה מסויימת לא יתכן שיעניש אותו עליה. ועוד אלו היו בני אדם מוכרחין כי אז היו זכאים לשכר המאמין והכופר, כי כל אחד מהם עשה מה שהופעל עליונה כמו שהחכם אלו העביד שני פועלים האחד בבנין והשני בסתירה שהוא חייב ליתן שכר על כך לשניהם. ועוד לא יתכן שיהא האדם מוכרח, שאם כן יש לו התנצלות, כי ידוע שאין האדם יכול לנצח כח אלוה, ואם יטען לפניו הכופר שלא היה יכול להאמין בו, היה צודק והתנצלותו מקובלת.

מכאן עובר רס"ג לממד השכלי-הוכחתי, שאותו הוא מחלק לשני כיוונים עקרוניים. הטענה השכלית הראשונה של רס"ג היא שלא ייתכן כי פעולה אחת תיוחס לשני גורמים, גם לקב"ה וגם לאדם. לא ייתכן שגם האדם פועל וגם הקב"ה, ולכן יש לייחס את הפעולה לאדם בלבד. הטענה השנייה היא תיאולוגית – לא ייתכן שהקב"ה יצווה על האדם מצוות, מבלי להעניק לו בחירה שתתן לו את האפשרות לקיים את המצוות. אם אין בידיו של האדם המצטווה לשלוט במעשיו, אין גם שום טעם לצוות עליו.

טענה נוספת שמביא רס"ג: אם רק יכולתו של הקב"ה שולטת בעולם, ולא האדם, איך יכול להיות שיש בעולם רשעה? איך יש דברים שמתרחשים בניגוד לרצון ה'? כלומר, אם מוסכם עלינו הקודקוד הראשון במשולש – שהקב"ה הוא בעל הכוחות – חייבים להגיד שניתן גם כוח לאדם, אחרת לא ברור איך מתרחשים בעולם דברים שהקב"ה אינו רוצה בהם. לכאורה עדיין אפשר לשאול: למה הקב"ה נתן לאדם בחירה, אם הוא בוחר לפעמים במה שמנוגד לרצונו? אולם הנחת היסוד של רס"ג היא שהעולם נברא לצורך האדם, והבחירה נחוצה כדי שהאדם יקבל את הטובה. העיקר מצד הקב"ה אינו שהעולם יפעל כרצונו, אלא שהאדם יקבל את הטוב הגמור. מכל מקום, מתחדד לנו היחס בין שני הקודקודים: בשלב הראשון והיסודי – הכוח היה מצוי אצל הקדוש ברוך הוא בלבד, אלא שהוא ברצונו נתן בחירה לנבראים.

לבסוף מביא רס"ג ראיות מהתנ"ך ומהתורה שבעל פה, שיש לאדם בחירה חופשית:

אבל מן הכתובים הרי כמו שהקדמנו מן ובחרת בחיים, ומה שאמר לחוטאים מידכם היתה זאת לכם הישא מכם פנים, ומה שאמר הבורא בפירוש שאין לו יד בחטאיהם, באמרו הוי בנים סוררים נאם ה' לעשות עצה ולא מני ולנסך מסכה ולא רוחי למען ספות חטאת על חטאתי. ומה שפרש בהתנקותו ממעשה המשקרים באמרו לא שלחתי את הנביאים והם רצו לא דברתי אליהם והם נבאו, וכל הדומה לכך.

וממה שיש במסורת, מה שקבלו הקדמונים הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנ' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ואף על פי שלא נשאר אחרי דברים מפורשים אלו מקום להתלות בו, בא הכתוב לשלול את ההכרח בשלשה יסודות אחרים, הראשון תימה שתמה בבני אדם על ענין זה ואמר, החפץ אחפץ מות רשע, והשני קביעה שקבע שדבר זה לא יהיה ואמר, כי לא אחפוץ במות המת, והשלישי נשבע עליו בשבועה ואמר אמר אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, והנה הקיף את הענין מכל צד ושלל אותו.

(שם, פרק ד)

אחד המקורות המרכזיים שמביא רס"ג כראיה בחלק זה הוא אמרת חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ההוכחה היא אמנם שיראת השמים נתונה לבחירת האדם, אך אי אפשר שלא לשים לב לתחילת המשפט – הכל בידי שמים. אמירה זו יכולה לחזק את האפשרות שהבחירה של האדם אינה מוחלטת, ורק מה שנוגע למצוות ולעברות נתון לבחירתו.

אם כן, האם הקב"ה שחרר לחלוטין את כל המרחב האנושי לשליטתו הגמורה של האדם, או שיש תחומים שהוא הותיר בשליטה אלקית? בשאלה זו, וכן ביחסו של רס"ג לשאלת הידיעה והבחירה, נעסוק בהרחבה בשיעורנו הבא.