טעם הבריאה במשנת הרב קוק | 2

בשיעור הקודם עסקנו בכמה מקורות בכתבי הרב בסוגית טעם הבריאה. מקורות אלו מבוססים על הטעמים היסודיים שהופיעו בכתבי האר"י, ובעקבותיו כמעט אצל כל המדברים בסוגיה אחריו – גילוי שמות ה' וההטבה לברואים. ראינו כיצד הרב מתאר את היחס בין שני הטעמים, ואת ההשלכה שלהם.

אולם, בדברי הראי"ה יש גם כיוון אחר לגמרי בטעם הבריאה, שנראה כמהלך בפני עצמו. בהמשך לימודנו נצטרך לברר מה היחס בין טעם זה, החדש בסוגיה, ובין הטעמים שנאמרו לפניו. שוב חשוב לציין כי אנו עוסקים בסוגיה עמוקה וגבולית, ונתרכז ביסודות העקרוניים שלה, אף שכל אחד מהפרקים שיובאו להלן מכיל עוד שכבות רבות של עומק.

 

השלמות וההשתלמות

הסברו הייחודי של הרב לטעם הבריאה מופיע בכמה פרקים בסדרה 'אורות הקודש', שבה ערך הרב הנזיר את השיטה הרוחנית-'פילוסופית' של הרב. את רוב הפסקאות הקשורות להסבר זה, ריכז הרב הנזיר בכרך ב של אורות הקודש. הוא כלל אותן בעיקר בסדר האחרון שבספר, שנקרא "התעלות העולם", אך הן נוכחות גם בשני הסדרים הקודמים של הספר – "האחדות הכוללת" ו"הטוב הכללי".

בפסקה הבאה הרב עוסק בפירוש בטעם הבריאה, ומציב כיוון חדש:

מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה. אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת. וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית. וכדי להבטיח את העליה בעצמותה של ההויה נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל, אף על פי שהוא יכול להיות בכח, על כן בהופעת ההויה בפועל נתקלקלו הדברים, והכחות נסתבכו זה בזה, והנם עוסקים במלחמה חריפה, עד שתנצח המחשבה המוחלטת האין סופית של הטוב, ויתוקן הכל, בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה.

(אורות הקודש ב, התעלות העולם, טז)

לא תמיד הרב מציין בפתיחת דבריו מה הסוגיה שבה הוא עומד לעסוק, אבל כאן הוא פותח בכך שהפרק יעסוק בסוגית טעם הבריאה – "המטרה האלקית בהמצאת ההויה".

הרב משתמש בביטוי "מחויב המציאות", שמשמש כינוי לקדוש ברוך הוא בכתבי הראשונים. ההבנה שהקב"ה הוא השלמות המוחלטת מעצם הגדרתו ומהותו, מופיעה לאורך כל הדורות כבסיס התפיסה האלקית, אבל הרב מוסיף שיש איכות מיוחדת בהשתלמות, כלומר בתנועת הצמיחה וההתקדמות שמובילה מחיסרון לשלמות. הרב מוצא בתנועת ההתעלות, איכות מיוחדת, שמכונה בלשונו 'עדן מיוחד'.

כיון שהשלמות האלוקית היא מוחלטת, לכאורה חסר בה יסוד ההשתלמות, כי אין עוד מה להוסיף בה. בשביל זה צריך היה לברוא מציאות חסרה, מציאות חלקית שתלך ותצמח, ותיעשה שלמה יותר ויותר, ובכך תוסיף את ממד ההשתלמות עם האיכות המיוחדת שבממד זה. חידושו של הרב מלמד שאין מקום לחסרון של שום איכות משמעותית מהמציאות, וזו סיבה פנימית עמוקה לבריאת המציאות, שעניינה להוסיף את האיכות של ההתעלות מהנקודה ההתחלתית הראשונית שלה עוד ועוד.

לצד השלמות האלקית האינסופית בפועל, מתגלה יצירת מציאות שהיא אינסופית בפוטנציאל מפני שהיא תמיד בתנועת התעלות אינסופית.

זהו יסוד השיטה, ונראה קטעים מפרקים נוספים שעוסקים בה:

מבינים אנו בשלמות האלהית המוחלטה שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה, שמצד גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אבל אם לא היתה האפשרות של הוספה היה זה בעצמו ענין חסרון. כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין העלאה, שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר על כן לא תוכל השלמות האלהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת הכח. ועל זה יש באלהות הכשרון של היצירה, ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלה, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה האלהית העצמית שבהויה המחיה אותה הוא העילוי התמידי שלה, שהוא הוא יסודה האלהי, הקורא אותה להמצא ולהשתכלל. וכל מה שהמדע הולך ומתבסס על יסוד ההתפתחות, הולך הוא ומתקרב אל האורה האלהית היותר בהירה, ובא אל החזון היותר עליון, שאיו לדון על ידו את ההויה כולה מצד יחוסה החלקי. כלומר על דבר היחס שיש בין חלק אחד ממנו לחברו, כי לא בזה ימצאו הערכים האמתיים שלה כי אם עיקר דינה הפנימי הוא בדבר יחוסה הכללי של כולה וכל חלקיה אל השלמות האלהית, שהוא הוא הדבר היותר נכבד והיותר ראוי ליסד עליו את היסוד של ההויה כולה.

(שם, יז)

 לדברי הרב קוק, יש שני סוגים של "השלמה" כלומר של איכויות שקשורות למושג השלמות: סוג אחד הוא עצם השלמות, והסוג השני הוא ההשתלמות, שיש בה איכות ועונג מיוחד במינו. הרב משתמש במילה "ערגה"; מעבר לאמירה הפשוטה שאנו שואפים לגילוי ההשתלמות, המושג "ערגה" עצמו מבטא השתוקקות לדבר מה נעלה שטרם הושג, ומושג זה עצמו לא היה יוצא אל הפועל לולא ההשתלמות. מושג זה לא די בקיומו בכוח, אלא צריך שהוא יבוא גם לידי ביטוי בפועל. בכל עת הנשמה האלקית השלמה מחיה את המציאות שהולכת ומשתלמת על ידי זה.

נראה את דברי הרב בפסקה נוספת:

מגמת ההויה כולה, מצד החפץ הכמוס האין סופי, היא כפי הגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית, שאם אין מציאות של קוטן וחסרון לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות, ודריכה תדירית לתוספת ברכה.

ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אין סופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכח הנשגב של התעלות תדירית, וזה נחשב כאלו השלמות המוחלטה משתלמת על ידי ההשתלמות, הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל, ועבודה זו היא צורך גבוה.

(שם, טו)

בפסקה זו מסיים הרב בביטוי "ועבודה זו היא צורך גבוה". היסוד הנסתר של "עבודה צורך גבוה" שימש את המקובלים מהרמב"ן ואילך להסברת ההגות הקבלית. הוא רמוז כבר במקרא (כגון בדברי יהושע '"מה תעשה לשמך הגדול", יהושע ז, ט) ובדברי חז"ל (בדברי הקב"ה לישמעאל כהן גדול באגדה – "ישמעאל בני ברכני", ברכות ז, א) והרב שמביא אותו כאן מרמז שזה אחד המקורות שיכולים להוליד את חידושו.

אדם ושמו הרב ד"ר צבי הרכבי פנה לרב צבי יהודה קוק בשאלה על פרקי השלמות וההשתלמות שבאורות הקודש. שאלתו הייתה, שאם כדברי הפרקים הללו השלמות האלקית בוראת את העולם כדי להוסיף את האיכות של ממד ההשתלמות - שלא היתה קודם, יוצא כביכול שאינסוף ועוד דבר נוסף גדולים יותר מהאינסוף. ענה לו הרב צבי יהודה תשובה קצרה: הסוגיה הזאת היא מהסוגיות שאין דורשים בהן ברבים (סוגיה של סודות התורה), ושלח אותו לעיין בספרי הקבלה "עבודת הקודש" של רבי מאיר בן גבאי, ו"שני לוחות הברית" של רבי ישעיה הורביץ. שני ספרים אלו עסקו בהרחבה בסוגית "עבודה צורך גבוה", ועל כן הרצי"ה קוק הפנה את השואל אליהם. שאלה זו יסודית מאוד ואנו נחזור לעסוק בה בשיעור הבא.

 

ההשתלמות – יסוד כל שיטת הראי"ה

יסוד ההשתלמות כטעם הבריאה מצא את מקומו בסוף כרך ב של סדרת אורות הקודש (הבנויה מארבעה כרכים). אך כיוון שהרב רואה בו את התשובה לשאלת טעם הבריאה, היא אמורה לכאורה לעמוד בבסיס כל התפיסה כולה, כפי שמצאנו אותה פותחת את הדיונים בכתבי האר"י ובכתבי הרמח"ל. ואכן, במקור מעניין בזכרונותיו של הנזיר, מתברר שאכן הרב ראה בסוגיה זו את יסוד שיטתו.

בזכרונותיו מספר הרב הנזיר על שיחה שהייתה בינו לבין הרב:

אמש כשהראני מרן הרב שליט"א את המאמר על כתבי הרב קוק מאת רימון (מאמר שכתב המשורר יוסף צבי רימון), שבו הביע חסרון הריכוז הפילוסופי שבהם, הבעתי לרב את דעתי מבוקשי מאז על חיבור שיטתי מאת הרב בג' חלקים, אלדי (מטפיסי), מוסרי (תורני), ולאומי (התחיה), והרב שליט"א בעומק הגיוני חקרי לבבו אמר לי, כי זהו רצונו אלא שקשה לו. גם נראה ונח לו שהדברים יהיו נאמרים באופן טבעי כמו שהם נובעים מעומק הגיוני רוממות נשמת א' שבאדם, החכם הישראלי, והריכוז והעיבוד השיטתי המדעי שם מעצור ומפריע לזה. ובזה צדק מאד.

הודיע לי גם כן מעיקרי שיטתו כדלקמן. השלמות האלקית היא מוחלטה שאין בו כל חיסרון (זה כלל פילוסופי מפורסם) אך מצד שני ההתעלות וההתרוממות מעלה מעלה בקודש – גם כן שלמות היא. ויהי חיסרון בשלמות אם לא תהי התעלות בה... בשלמות יש שלמות מצד ההתעלות. והנה זהו יסוד ועיקר לכל השיטה, ההתעלות בנפש האדם, ההשתלמות וההתפתחות בדורות התיקון הכל הוא משפע חיות הקודש העליון ושם תנועה, ענין, התעלות. <משנת הנזיר עמ' ס>.

הרב קוק הראה לרב הנזיר מאמר שכתב יוסף צבי רימון (משורר ואיש רוח דתי, סבו של הרב יוסף צבי רימון), שבו הוא סוקר את דמותו של הרב קוק, על פי המאמרים שפירסם עד אותו זמן (תרע"ט). עוד לא יצאו אז ספרי "אורות" ו"אורות התשובה", כל שכן שלא יצאו ספרים אחרים שהתפרסמו רק אחרי פטירתו של הרב. בין השאר, טען רימון במאמרו שעם כל גדלות רוחו של הרב קוק ועומק דבריו, אין בכתביו סדר ושיטה. בעקבות זאת, הרב הנזיר הביע את רצונו לסדר את כתבי הרב קוק, בחיבור שיטתי ומגובש בן שלושה כרכים – כרך מטאפיזי, כרך מוסרי וכרך לאומי. בהמשך הרב הנזיר אכן סידר כך את ספר אורות הקודש: שני הכרכים הראשונים עוסקים בעולם הרוחני, שני האחרונים במוסר הקודש, ובתכנון היה גם כרך חמישי בעניינים לאומיים (מקביל בנושאיו לספר "אורות"), אך עריכתו לא הסתיימה. הרב קוק השיב לרב הנזיר שזה אכן רצונו, אך אין זה מתאים לטבע שלו. האופי שלו הוא זרימה טבעית וטהורה. במקום אחר מספר הרב הנזיר ששאל את הרב: "האם יש כאן שיטה?" השיב הרב קוק: "כן, ודאי", ושלח את הרב הנזיר למצוא בכתביו את יסודות השיטה (ראו בפתיחה לאורות הקודש). אולם לפי הפיסקה של הרב הנזיר שלפנינו, הרב קוק ציין לפניו תמצית מעיקרי שיטתו.

משיחה זו מתברר שהיסוד שבו אנו עוסקים - השלמות וההשתלמות כיסוד הבריאה - נחשב לדברי הרב קוק כיסוד שיטתו. אם שאלנו אצל ההוגים הקודמים עד כמה שאלת טעם הבריאה מהותית בשיטתם, הרב קוק כותב שמבחינתו זו סוגיה מכוננת. בשונה מהוגים כמו הרמח"ל שהבליטו את הסוגיה בפתח דבריהם, אצל הרב קוק סוגיה זו אינה בולטת, היא נמצאת אי שם באמצע סדרת אורות הקודש; אולם הרב קוק בוחר להגדיר זאת כעיקרי שיטתו. מעבר להגדרת הנושא כיסוד, כלומר עיקרון שעל גביו בנויים עקרונות רבים, המשמעות היא גם שזה אחד מחידושיו של הרב קוק בעולם. זו שיטה שלו, שלא הופיעה במפורש בשיטתם של אחרים שקדמו לו.

בהמשך סיפורו של הרב הנזיר הוא מתאר דיון קצר שהיה ביניהם אודות מקורו של יסוד זה. הרב קוק הזכיר כמקור לשיטתו את רבי עזריאל מגירונה, מקובל מהדור שקדם לרמב"ן. לפי רבי עזריאל, אי אפשר שהקב"ה האינסופי יחסר דבר מה, ועל כן צריך להיברא עולם, כדי שגם הסופי יהיה. הגבול צריך להיות כלול בבלתי גבולי. הרב הנזיר ציין ושאל שבין שתי השיטות יש הבדל עקרוני: לפי רבי עזריאל העולם בא לחדש את הסופיות, הגבוליות, שהיא סטטית במהותה והפוכה מהשלמות האלקית, ואילו לפי הרב קוק חסרה דווקא התנועה המוסיפה וחותרת אל האינסופיות. הרב קוק הסכים להבחנה, ואמר שהדמיון הוא רק חיצוני; הוא השתמש בתבנית החשיבה של רבי עזריאל, אך גם הצליח לחלץ אותה מהמחירים שיש בה ולהוסיף בחינה שגם לה יש שייכות אל האינסופיות. מה שחסר לפי רבי עזריאל הוא חיסרון והגבול עצמם, ואילו מה שחסר לפי הרב קוק – התנועה וההשתלמות – יש בו מעלה גדולה ואיכות מיוחדת, אלא שכדי לחדש מעלה זו צריך שיהיה קיים גם חיסרון.

אם כן, סוגיית השלמות והשתלמות, שהיא שיטתו של הראי"ה בשאלת טעם הבריאה, היא כן יסוד שיטתו הכללית של הראי"ה, כפי שיודעים אנו מפיהו. האם יש לה קשר פנימי לתורתו של הרב בנושאים אחרים? על כך ועל יסודות נוספים בסוגיה, נלמד בפעם הבאה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ב.