טעם הבריאה במשנת הרמב"ם | 1

לקריאת שיעור זה בקובץ וורד לחצו כאן.

 

כדי ללמוד סוגיה ברמב"ם לא די בקריאת מקור אחד. גם סוגיית טעם הבריאה ברמב"ם מורכבת מכמה מקורות, הנראים במבט פשוט כסותרים זה את זה.

 

א. ההקדמה למשנה: התכלית – איש חכם וטוב

את עיוננו ברמב"ם נפתח בהקדמתו למשנה, ולאחר מכן נראה את דבריו במורה הנבוכים. בדברים אלה עוסק הרמב"ם בשאלת התכלית של העולם ושל האדם:

...על דרך כלל יש לדעת, שכל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבדו. וכל מיני החיות, יש מהם למאכלו, כצאן ובקר וזולתם, ויש מהם לתועלתו בזולת המאכלים, כמו החמור, לשאת עליו, מה שלא יוכל להוליך בידו, והסוסים, להגיע בהם מהלך דרך רחוקה בימים מועטים. ומהם מינים שלא נדע להם תועלת, ויש בהם תועלת לאדם, ולא יכיר אותם. וכן האילנות והצמחים, מהם למאכלו, ומהם לרפאותו ממחלותיו. וכן העשבים ושאר המינים. וכל מה שתמצא מן החיות והצמחים, שאין להם תועלת מזון, ואין בו לפי מחשבתך, דע שהדבר ההוא לחולשת שכלנו. ואי אפשר לכל עשב, ולכל פרי, ולכל מין מבעלי החיים, מן הפילים עד התולעים, שלא יהיה בהם תועלת לאדם...

וכאשר מצאו שתכלית כל אלו הענינים הוא למציאת האדם, הוצרכו לחקור כמו כן, למה נמצא האדם, ומה היתה כוונת יצירתו. וכאשר האריכו לחקור בענין זה, מצאו לאדם פעלים רבים מאד. שהרי כל מיני בעלי חיים והאילנות, יש להן פעל אחד בלבד, או שני פעלים. כמו שאנו רואין הדקלים, שאין להם פעל, אלא להוציא התמרים. וכן שאר האילנות. וכן החיות נמצא מהם מי שיארוג בלבד, כמו העכביש, ומי שיבנה, כמו השממית, והוא צפור דרור המקננת בבתים בזמן החום, ומי שיטרוף כאריה. אבל האדם יעשה מעשים רבים, משתנים זה מזה. וחקרו על כל פעולותיו, פעל, פעל, לדעת תכלית בריאתו מאלה הפעלים. ומצאו, כי תכליתו פעל א' בלבד, ובשבילו נברא. ושאר פעליו הם לקיים עמידתו, כדי שישלם בו הפעל האחד ההוא. והפעל הזה הוא, לצייר בנפשו הסודות המושכלות, ולדעת האמתות, על פי מה שהם עליו. שהדעה נותן, ששוא ושקר להיות תכלית האדם לאכילה ולשתיה ולבעילה, או לבנות קיר, כי כל אלה מקרים מתחדשים עליו לא יוסיפו על כחו הפנימית. ועוד שהוא משתתף בזה עם רוב הברואים. והחכמה היא אשר תוסיף על כחו הפנימית ותעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד, שהרי היה האדם בכח, וחזר אדם בפועל. והאדם קודם שישכיל וידע, הוא נחשב כבהמה, לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון. שהוא חי בעל הגיון...

ונתברר מאלו המוקדמות, כי תכלית העולם וכל אשר בו, הוא איש חכם וטוב...

נתבאר מכל אשר אמרנו, שהכונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההוה והנפסד, אינו אלא איש שלם, כולל החכמה והמעשה, כמו שאמרנו. וכשתתבונן ותלמד מדבריהם ע"ה, אלו שני הענינים, ר"ל החכמה והמעשה, מאשר בארוהו ורמזוהו, תדע כי על נכון אמרו, שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה.

(הקדמת הרמב"ם למשנה)

לדברי הרמב"ם, תכלית כל הברואים בעולם הזה היא להועיל לאדם, ותכלית האדם היא להשיג את האמת, ובייחוד את פסגת האמיתות – ידיעת ה'.

בהמשך הדברים, באופן מפתיע מעט על רקע המוקד של החכמה, מכניס הרמב"ם גם את היסוד המעשי. הוא מגדיר את המעלה שאליה שואף האדם: איש חכם וטוב. כלומר, נוסף על ידיעת החכמה, עליו להיות גם טוב במעשיו. הוא מביא את מאמר חז"ל שבפשטות אינו עוסק בחכמה אלא מדגיש את המעשה: "אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה" (ברכות ח, א). נראה כי השגת החכמה היא עדיין המטרה העיקרית, אלא שלשם כך האדם צריך להשתחרר ממעשיו החומרניים. מי שמבקש חכמה אך במקביל שקוע בחומרנות, הרי זה אות שחכמתו אינה חכמה, שהרי לו היה חכם היה מבין שמטרתו להתעלות אל מעבר לחומר.

בתוך דבריו מסביר הרמב"ם באופן חריף את קיומם של כל האנשים שאינם מגיעים למעלה שכלית גבוהה:

ואם כן מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאוה, ושהאיש החכם, המואס בעולם, הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות? התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאים לשתי סבות. האחת, להיותם משמשים לאחד ההוא, שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תקון העולם, ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאד, ויצטרך לדברים רבים, והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה, כדי להשלים בהם תקון מזונו... על כן נמצאו שאר בני אדם, לתקן אלו המעשים, הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן, ותתישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה...

והסיבה השנית במציאות מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאד... ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים, שלא ישארו שוממים. ואולי תחשוב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראוי יותר מן הראשונה. שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל, כדי לעשות להם חברה, ולהסיר שממון נפשות החסידים. הוא מה שנאמר (שמות כג), לא אגרשנו מפניך בשנה אחת, פן תהיה הארץ שממה, וזה הענין פירשו חכמים גם כן, ואמרו (ברכות ו, ב), מאי כי זה כל האדם, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה.

מדוע נבראו כל האנשים שאינם חכמים? לדעת הרמב"ם קיומם הוא רק אמצעי לאנשים החכמים. הם נדרשים כדי לקיים את העולם וכדי לשמש חברה לחכמים, אבל התכלית היא אנשי החכמה.

 

ב. מורה נבוכים: אין תכלית אחת

במורה הנבוכים, לעומת זאת, הרמב"ם מציג תמונה הפוכה לחלוטין.

וכאשר תתבונן באותו הספר המכשיר לכל מוכשר אל האמת, ולפיכך נקרא תורה,  יתבאר לך עניין זה אשר אנו חגים סביבו מתחילת מעשה בראשית עד סופו, והוא שלא ביאר כלל בשום דבר מהן שהוא בגלל דבר אחר, אלא כל פרט ופרט מפרטי העולם אמר שהוא המציאו ושהייתה מציאותו בהתאם למטרה.

וזהו עניין אמרו וירא א-להים כי טוב, לפי שכבר ידעת מה שביארנו באומרם דיברה תורה כלשון בני אדם, וה'טוב' אצלנו ביטוי למה שתואם את מטרתנו. ועל הכללות אמר וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, נתחדש כל מחודש בהתאם למטרה ולא יחרוג כלל...

ואל תטעה עצמך ותחשוב כי הגלגלים והמלאכים לא נבראו אלא בעבורנו, כי כבר ביאר לנו את ערכנו:  הן גויים כמר מדלי.  התבונן עצמותך ועצמות  הגלגלים והכוכבים והשכלים הנבדלים יתברר לך האמת. ותדע כי האדם הוא השלם והנכבד בכל מה שנתהווה מן החומר הזה לא יותר, ושאם נשווה מציאותו למציאות הגלגלים, כל שכן למציאות הנבדלים, יהיה דל מאוד מאוד...

כי האדם אם ידע את עצמו ואינו טועה בו והבין כל נמצא כפי שהוא, ימצא מרגוע, ולא יתבלבלו מחשבותיו בחיפוש תכלית למה שאין לו אותה התכלית, או בחיפוש תכלית למה שאין לו תכלית אלא מציאותו הקשורה ברצון הא-לוה, ואם תרצה אמור בחכמה הא-להית.

(מורה נבוכים ג, יג)

 

בפשטות, הרמב"ם טוען כי אין לבקש תכלית אחת לכל הבריאה, ומשום כך אי אפשר גם לומר שהאדם הוא תכלית כל העולם. לכל נברא יש תכלית מצד עצמו.

במבט פשוט שני המקורות נראים מנוגדים, אך ננסה כעת לקרוא אותם שוב מתוך התבוננות והקשבה, ונראה כיצד המקורות בהקדמה למשנה ובמורה הנבוכים מתקרבים זה לזה.

 

ג. יישוב שני המקורות: האדם הוא תכלית העולם הזה בלבד

נתבונן שוב בלשונו של הרמב"ם בהקדמה למשנה על תכליתם של הנבראים:

כל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבדו.

השאלה היא מה מטרתם של הנבראים תחת גלגל הירח. לא מה מטרת הכוכבים, המלאכים או כל מציאות שנמצאת מעבר לעולם הארצי. במסגרת העולם הזה החומרי – התכלית היא האדם. גם בסוף דבריו מדגיש הרמב"ם כי הוא מדבר על העולם ההווה והנפסד –זו הגדרתו של הרמב"ם לעולם הזה, שבו כל דבר נוצר ובסוף כלה. לעומת העולם הזה, המציאות שמעבר לכדור הארץ – לפחות לדעת הרמב"ם – היא עקבית ובלתי פוסקת. העובדה שגרמי השמים סובבים באותם מסלולים כבר אלפי שנים, ללא שינוי או בליה, הובילה את אנשי המדע בדורו של הרמב"ם לתפוס אותם כמציאות שלמה יותר. היא איננה משתנה מכיוון שאין בה חיסרון וחולשה. אם כן, דבריו של הרמב"ם בהקדמה למשנה נאמרים בבירור על המציאות שלנו – לא על מה שמעבר לה.

העולמות שמעבר למציאות שלנו נידונים במורה הנבוכים. עליהם אומר הרמב"ם: "ואל תטעה עצמך ותחשוב כי הגלגלים והמלאכים לא נבראו אלא בעבורנו, כי כבר ביאר לנו את ערכנו:  הן גויים כמר מדלי.  התבונן עצמותך ועצמות  הגלגלים והכוכבים והשכלים הנבדלים יתברר לך האמת. ותדע כי האדם הוא השלם והנכבד בכל מה שנתהווה מן החומר הזה לא יותר, ושאם נשווה מציאותו למציאות הגלגלים, כל שכן למציאות הנבדלים, יהיה דל מאוד מאוד".

מה שמטריד את הרמב"ם הוא הגישה שרואה את המלאכים והגלגלים כאמצעי עבור האדם, והוא מדגיש כי מדרגתם גבוהה בהרבה משל האדם (הגלגלים בעלי חומר זך, והמלאכים הם רוח טהורה בלי חומר), ולא ייתכן שהם נבראו בשבילו.

עד כה, נמצא שיש התאמה מלאה בין שני המקורות: ההקדמה למשנה מוסברת לאור מורה הנבוכים. בשניהם אומר הרמב"ם כי האדם איננו התכלית של המציאות העליונה שמעבר לעולם הזה, אלא של העולם הזה בלבד.

אולם, עדיין יש נקודות במורה הנבוכים שאינן מתיישבות עם ההקדמה למשנה. לכאורה גם בנוגע לנבראים בעולם הזה אומר הרמב"ם כי לכל אחד יש תכלית לעצמו, ואמירה זו מנוגדת לקביעה כי תכלית כל הנבראים היא בשביל האדם. פער זה בין מקורות עדיין טעון הסבר.

למעשה, הפרק כולו מנוסח באופן מורכב, ונראה כי הרמב"ם במכוון ניסח אותו כך. הרמב"ם הוא מהמומחים לכתיבה מסודרת בין חכמי ישראל, ויעיד על כך חיבור משנה התורה המסודר להפליא; כאשר הסדר אינו ברור לנו, גם זה בוודאי נעשה בכוונת מכוון. במקרה שלנו ברור כי התמונה מורכבת יותר מהקביעה הפשוטה שלכל נברא יש תכלית בפני עצמו, שכן כמה וכמה פעמים במהלך הפרק מזכיר הרמב"ם נבראים שאין להם תכלית משלהם. על הצומח, למשל, הוא אומר כי הצמח לא נמצא כי אם בגלל בעלי החיים שהמזונות הכרחיים לו.

למעשה, משפטים אחדים אחרי הקביעה הנחרצת שכל נברא הוא בעל תכלית לעצמו, כותב הרמב"ם:

לפי שאנו אומרים כל חלקי העולם המציאם בחפצו, מהם מטרה לעצמם, ומהם בגלל דבר אחר, אותו האחר מטרה לעצמו. וכשם שרצה שיהא מין האדם מצוי, כך רצה שיהו הגלגלים הללו וכוכביהם מצויים, וכך רצה שיהו המלאכים מצויים.

כל הדוגמאות של הרמב"ם לברואים בעלי תכלית עצמאית הן מעבר לעולם הזה: האדם, הגלגלים, המלאכים. החי, הצומח והדומם אינם מופיעים כאן, אף אחד מהנמצאים בעולם הזה אינו מוזכר בפרק כבעל תכלית מצד עצמו. אם כן, גם אם הרמב"ם אינו אומר זאת מפורשות, נראה כי הוא בא לשלול רק את התפיסה שהמלאכים והכוכבים נבראו בשביל האדם. האדם וכל הגורמים במציאות שמעליו נבראו מפני שהבורא רצה בהם, ואילו על הברואים שמתחת לאדם אפשר לומר כי הם נבראו עבור מציאות גבוהה מהם – האדם.

נמצא כי לפי שני המקורות, ההקדמה למשנה ומורה הנבוכים, תכלית העולם הזה היא האדם השלם – אלא שלא זו תכליתה של המציאות שמעבר לעולם הזה.

בשיעור הבא נמשיך לעיין בשיטת הרמב"ם, ונעמוד על ההבדלים בינה ובין שיטת רס"ג שראינו בשיעור הקודם.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ב