רבנו בחיי בן אשר: התפילה צורך גבוה | 2

בשיעור שעבר ראינו כיצד רבנו בחיי בן אשר, כמנהגו לאורך פירושו על התורה, עוסק בנושא התפילה מכמה רבדים, בעיקר הפשט והסוד. אולם, ליסוד שבו פתחנו – שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים – לא מצאנו עדיין פענוח מלא בדבריו. הפעם נראה כי מדרש זה מחביא בתוכו את היסוד הקבלי המרכזי של התפילה לפי רבנו בחיי – תפילה צורך גבוה, והוא נרקם בתוך מכלול רחב יותר של מימרות ומקורות.

רבנו בחיי עוסק שוב בנושא פעולתה של התפילה בנוגע למושג הברכה המופיע בפסוק "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח', י'):

"וברכת את ה' א-להיך. על דרך הפשט, כשתזכור ימי הרעה שעברו עליך בגלות מצרים והיותכם שם בשעבוד גדול ותזכור גם כן עינוי המדבר עתה, בבואך בארץ ותאכל ותשבע מפריה ומטובה תברך על זה לשמו של הקב"ה.

"ועל דעת חז"ל (ברכות כא.), וברכת את ה' א-להיך הוא מצות עשה לברך ברכת המזון, והוא כמו "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כ"ב, ח'), "וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, א'), וביאור על הארץ – ועל הארץ"   (רבנו בחיי על התורה, דברים ח', י').

זהו ההסבר הפשוט למושג הברכה – מתוך זכירת מצב החיסרון שהיינו בו, מתבקש שנודה על הטוב שיש לנו עכשיו. לפי רובד הפשט הברכה אמורה לעלות מאליה מחוויתו של האדם, ולפי חז"ל הברכה היא מצווה, אך אין סתירה בין הרבדים – פעמים רבות המצוות מעגנות את מה שהיינו אמורים לעשות באופן טבעי.

עתה עובר רבנו בחיי להסבר אחר בעניין הברכה:

"ויש לך להתעורר כאן כי יש בפסוק זה פתח להבין סוד הברכות ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם במקום הזה, ומזה אמר דוד ע"ה "וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ" (תהלים קמ"ה, א'), ואמר "הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ" (תהילים ק', ד'), ורבים כן.

"ועל דרך הפשט אומר תחילה כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט, כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות הן משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כולם ומציאותם אינה אלא מציאותו ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו, ואם כן אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והריבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה והפירות מתברכין ומתרבים, והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, וזהו שאמרו "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה" (ברכות לה.) ולכנסת ישראל שנאמר "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ" (משלי כ"ח, כ"ד), כלומר גוזל להקב"ה ההשגחה ולכנסת ישראל הפירות, שבעוון זה מתמעטין לישראל בסיבתו, שהרי כל העולם כולו נידון אחר רובו וכל יחיד ויחיד נידון אחר רובו לכך יש לו להראות את עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי עליו"   (שם).

רבנו בחיי מסב את תשומת לבנו לעובדה שזהו המקום היחיד בתורה שבו אנו מצווים לברך את ה'. ברוב המקומות בתורה הקב"ה הוא זה שמברך את האדם, שכן הוא זה שבכוחו לתת ברכה לאדם החסר. בתחילת ספר בראשית הקב"ה מברך את האדם, במהלך הספר הוא מברך את אברהם את יצחק ואת יעקב בברכת הזרע ובברכת הארץ, בשעה שהם עקרים ונודדים. א-להים, שהוא מקור הכל, מבטיח להם כי מכוחו הם יזכו למלא את חסרונותיהם אלה. המקרה החריג שבפסוק שלנו מעורר שאלה קשה – כיצד יכול האדם החסר, לברך את הא-להים השלם.

רבנו בחיי פותח בהסבר משמעות הברכה לפי דרך הפשט, ובאופן מפתיע, הוא מסביר תחילה מה הברכה איננה. "הברכות אינן צורך גבוה". לאחר האמירה מה הברכה איננה, על דרך השלילה, אומר רבנו בחיי שלפי הפשט – הברכה היא צורך הדיוט. הקב"ה איננו חסר ולכן איננו זקוק שיברכו אותו. המשמעות של הברכה היא כלפינו, הידיעה שכל השפע בא מהקב"ה גורמת שהוא אכן יגיע אלינו, וההתנכרות למקור הא-להי מונעת מאתנו שפע. נשים לב שתוך כדי דבריו, מביא רבנו בחיי מקור שאפשר להבין ממנו אחרת – "גוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל". מכל מקום, לפי הסבר זה, מי שאינו מברך הוא הגורם הפסד לעצמו. לפי זה הברכות אינן מיועדות ליצור מציאות, אלא להעיד על מציאות. הן מורות על היותו של הקב"ה מקור הברכה.

כעת מגיעה דרך הקבלה:

"ועל דרך הקבלה וברכת את ה', אין הברכה צורך הדיוט בלבד וגם אינה הודאה בלבד אבל הוא לשון תוספת וריבוי מלשון "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ" (שמות כ"ג, כ"ה). ויש לך להשכיל מאמר חז"ל שאמרו בבבא מציעא פרק המקבל בסופו (בא מציעא קיד.) בענין בעל חוב "וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ" (דברים כ"ד, י"ג), מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשה שם בגמרא, ולא, והכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך, אלא ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאינו צריך צדקה שכל הצדקות שלו. ביארו החכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, ומפורש אמרו בברכות "אמר לו ישמעאל בני ברכני" (ברכות ז.), וכן במסכת שבת "אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני" (שבת פט.), והוא ענין הברכה. והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקודש, וברכתנו היא סיבה שיתברכו כל בריותיו ממנו, ואמרו עוד (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ואילו לא היתה הברכה והתפילה כי אם הודאה לבד למה יתאוה לתפילתן של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים והלא ברוב עם הדרת מלך, אבל לשון וברכת ענין תוספת וריבוי, והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור, ולכך אנו מזכירין בתפילתנו תתברך תתרומם, וכן בלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ועוד מלשון בריכה וכריעה, מי שכל ברך כורע לו. וכן מצינו בספר הבהיר "מאי משמע דהאי ברכה לישנא דבריך הוא, שנאמר "כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ" (ישעיה מ"ה, כ"ג), מי שכל ברך כורע לו" (אות ד)"   (שם).

במישור הקבלה, הברכה אינה רק צורך הדיוט אלא אף צורך גבוה. צריך להבין מדוע זה הפירוש הקבלי, והפירוש הקודם נחשב לפשט. בשביל זה צריך להבין את המושגים עצמם, "צורך הדיוט" ו"צורך גבוה" – מושגים המשקפים שתי תפיסות מנוגדות: לפי האחת עבודת ה' מיועדת בשבילנו, ולפי האחרת היא מכוונת כלפי הקב"ה. מבין שתי התפיסות הללו, הראשונה מובנת והגיונית יותר, והשנייה – שלפיה הקב"ה זקוק לנו ולעבודתנו כביכול – היא העמוקה והנסתרת.

הרמב"ן מביא את המושג "צורך גבוה" בהקשר אחר, בפירושו לפרשות המשכן. על הפסוק הקובע את מטרת יציאת מצרים, "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" (שמות כ"ט, מ"ו), הוא כותב:

"כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר..."   (רמב"ן, שמות כ"ט, מ"ו).

משמעותו הפשוטה של הכתוב היא שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים על מנת שיוכל לשכון בתוכנו במשכן ואנו נעבוד לו שם. ובכל זאת כותב הרמב"ן שעל דרך הפשט השכינה בישראל היא צורך הדיוט. כוונת הרמב"ן אינה לפשט המילולי של הכתוב, אלא להיגיון הפשוט והמובן. את הפשט המילולי שממנו עולה שהשכינה צורך גבוה – הוא אינו מסביר במפורש, אלא רק מפנה לפסוקים נוספים שמהם עולה רעיון דומה, שהקב"ה מתפאר בישראל.

בעקבות זאת כותב שם גם רבנו בחיי: "השראת שכינה בישראל צורך גבוה הוא גם כן, לא צורך הדיוט". רבנו בחיי כותב בצורה מפורשת את מה שרמז לו הרמב"ן: אף שמבחינה תוכנית אין זה רובד הפשט, בכל זאת זהו פירושו הלשוני המדויק של הכתוב. במקרה זה, הפשט של הפסוק משתייך דווקא למישור הקבלה.

את היסוד הזה, "עבודה צורך גבוה", לא פגשנו בלימודנו עד כה. הוא יהפוך למרכזי מאוד בהמשך הדורות, בשני ספרים שלא נעסוק בהם – ב"עבודת הקודש" ובשל"ה. אנו נפגוש בו שוב כשנצלח את ספרי החסידות ונגיע לנפש החיים.

בפירושו לפסוק "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" שהובא לעיל, רבנו בחיי מסביר איך בכל זאת אפשר לומר על הקב"ה שהוא תלוי בעבודת העובד והיא מוסיפה לו משהו. הקב"ה מרוב שלמותו וטובו רוצה להנביע שפע אל המציאות, ומימוש רצון זה תלוי בצדיקים, שהם היודעים לשאוב מהמעיין את השפע על ידי הברכה.

רבנו בחיי מבסס את הרעיון על סוגיה הלכתית במסכת בבא מציעא, שממנה מוסק ש"הקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה". מה ההבדל בין ברכה לצדקה? באופן פשוט, צדקה באה להשלים חוסר, וברכה היא תוספת גם ללא חיסרון וצורך. הבחנה דקה זו מחדשת שיכול להיות ריבוי ברכה גם שלא מתוך חיסרון.

האמירה שהקב"ה מתברך אף שאינו חסר – אינה מתיישבת בנגלה, אך זו האמת על פי הנסתר. הברכה היא לשון ריבוי, לשון שפע. יש מעיין עצום של שפע, והוא מחכה לצדיקים הראויים לשפע הזה. צדיקים שיידעו מה לעשות בו. הרצון הפנימי של הצדיק הוא שמאפשר למעיין להשפיע ולהתברך.

יסוד זה מסביר את המימרה בה פתחנו. הוא הסיבה ש"הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים".

נסיים בכך שרבנו בחיי חותם את פירושו בציון העובדה שאחת התפילות המרכזיות ביותר שלנו, תפילת הקדיש, היא על פי פשוטה תפילה צורך גבוה, המבוססת על אותו יסוד קבלי ועוסקת בהגדלת שמו של הקב"ה, כפי שעולה במפורש ממילותיה – "יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא".