חובות הלבבות (ב)

בשיעור שעבר ראינו שהמטרה הראשית, על פי חובות הלבבות, היא להיות עבד ה'. מובן שעבודת ה' עומדת במרכזם של ספרים רבים, אלא שלכל ספר יש הגדרה משלו לעבודת ה', ולכן גם בחובות הלבבות יש לברר מהי עבודת ה'. רבנו בחיי אכן מחדד דגש מסוים, שעליו הוא בונה את עבודת ה' – עבודת הלב. החובות הפנימיות, ולא חובות האיברים, הן הליבה של עבודת האדם את אלוקיו.

כיוון שעבודת ה' היא עיקר הספר, נראה שתחום המוסר, שבמרכזו העניינים שבין אדם לחברו, תופס בספר מקום פחות מרכזי. מנגד, בסוף השיעור ראינו שכל החיוב בעבודת ה' מושתת על עיקרון מוסרי – להשיב לקב"ה טובה תחת טובה.

מכאן עולה השאלה: האם יש עוד חובות מוסריות לפי רבנו בחיי? ודאי שרבנו בחיי אינו מתעלם מקיומן של מצוות בין אדם לחברו, אך האם הן מחייבות רק בתור מצוות, או שקיימת מערכת מוסרית שהן נשענות עליה? רס"ג הגדיר כמה כללי מוסר, ולפי הכלל השלישי אסור לבני האדם לגרום רע זה לזה. על הכלל הזה מושתתים כל הדינים והחובות שבין אדם לחברו. האם הכלל הזה קיים אצל רבנו בחיי?יתרה מזאת, גם אם רבנו בחיי מקבל רק את הכלל הראשון, של השבת טובה תחת טובה, האם הוא חל גם בין בני אדם? האם כשם שצריך להשיב טובה כלפי הקב"ה, צריך גם להשיב טובה זה לזה? או שמא העיקרון

המוסרי יוצר חובות כלפי הקב"ה בלבד בגלל מעלתו העליונה והמוחלטת?

כאמור בשיעור שעבר, רבנו בחיי אינו עוסק בסוגיית המוסר במקום אחד מרוכז. כדי לענות על השאלה, נצטרך לברר היכן מופיעות בספר החובות שבין אדם לחברו.

האם יש חובה מוסרית כלפי הזולת?
רבנו בחיי מזכיר בספרו את המצוות שבין אדם לחברו, ומונה חלק מהן בין חובות הלבבות, כגון האיסור לשנוא ולנקום. אם אדם יזיק בפועל מכוח השנאה והנקמה – הוא כבר יעבור על חובות האיברים, אבל עיקר האיסור נעוץ ברגש הנקמה, והרגש עצמו הוא בלב. כעת נציב את השאלה: האם כשאדם חוטא ברגש לא נכון, הוא עובר על חובה מוסרית בין אדם לחברו – או על חובה כחלק מעבודת ה' בין אדם למקום?נשאל זאת באופן רחב יותר: האם כל התחום שבין אדם לחברו נתפס אצל רבנו בחיי כמתיחס כלפי הזולת או כלפי הקב"ה?

אפשר להציע כי כל עולם החיובים המוסריים הוא באמת בין אדם למקום, כעין דברי יוסף לאשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים" (בראשית לט, ט). הסיבה שבגללה הוא נמנע מאיסור "לא תנאף" היא המחויבות כלפי הקב"ה. רבנו בחיי עצמו, בסוף הקדמתו לספר, מביא פסוק ידוע ויסודי: "כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו: כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ..." (ירמיהו ט, כב-כג). בהמשך מסענו, נראה כיצד הרמב"ם מציין את הפסוק הזה, ולומד ממנו שידיעת ה' צריכה להתבטא בעשיית חסד, משפט וצדקה. רבנו בחיי מפרש בכיוון ההפוך: יש להתבונן בחסד, במשפט ובצדקה שעושה ה' – ומתוך כך לדעת את ה'. זה חלק מהעיקרון הכללי שמרחיב רבנו בחיי בשער ההתבוננות, שההכרה בגודל חסדי ה' מובילה לעבודת ה'. גם מכאן נראה שערכי החסד והמשפט אינם נובעים מהמוסר שהשכל מחייב, והם מחייבים קודם כל מצד הציווי האלוקי ועבודת ה' שבהם.

עם זאת, רבנו בחיי אינו מתעלם ממה שהשכל מחייב. בשער עבודת האלוקים (פרק א), רבנו בחיי כותב שהקב"ה מדבר אלינו בשני ערוצים, דרך השכל ודרך התורה. יש הרבה חובות לבבות שמוטלות על החשיבה, מחשבות שהאדם צריך לחשוב עם עצמו, כגון הכרה בקטנות ערכו ומעמדו מול גדולת ה'. ודאי שאלו תובנות שמגיעים אליהן דרך השכל, בכוח המחשבה. אם כן, יש חובות שהשכל מחייב בהן, כגון המסקנה השכלית שמובילה להכנעה וענווה. לפי זה, לכאורה, גם המוסר השכלי אמור לחייב את האדם. אז למה שהשכל לא יחייב חובות מוסריות? האם ייתכן שלפי רבנו בחיי, השכל אינו מחייב את המוסר?

נזכיר כי עולם החובות לפי רבנו בחיי, מתפרס אל מעבר למצוות המעשיות המפורטות בכתוב, אל מרחב חובות הלבבות. חובות הלבבות אינן חייבות להתפרט למצוות מעשיות. לכן אם יש חובה מוסרית שהשכל מחייב, היא תחייב את האדם גם במה שלא כתוב במפורש. השאלה היא אם קיימת חובה כזאת.

המחויבות כלפי הזולת – "לקיים מצוות הבורא"

ננסה לברר את האפשרות שלפיה כל החובות הן בין אדם למקום. אפשר להבין שאכן האדם מחויב רק כלפי הקב"ה, למשל על פי המקור הבא מתוך שער הבטחון:

ואם יהיה הבוטח בא-להים בעל אשה וקרובים ואוהבים ואויבים, יבטח בא-להים בהצלתו מהם וישתדל לפרע מה שחייב להם ולעשות חפציהם ולהיות לבו שלם עמהם, וירף ידו מהזקתם ויסבב על מה שיהיה טוב להם, ויהיה נאמן בכל עניניהם ויורם אופני תועלותם בעניני התורה והעולם לעבודת הבורא, כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך, ואמר: לא תשנא את אחיך בלבבך, לא ליחל הגמול מהם ולא לקדם אצלם, ולא מאהבתו בכבודם ושבחם, ולא להשתרר עליהם אך לקיים מצות הבורא ולשמור בריתו ופקודיו עליהם. (שער הבטחון ד)

בדברים אלה מונה רבנו בחיי את חובותיו המעשיות של הבוטח בה' כלפי זולתו: חובה עליו להשתדל ולפעול לטובתם. החובות ברורות, אלו מצוות שבין אדם לחברו, ואין ספק שהן מחייבות לפי רבנו בחיי. השאלה היא, כאמור – האם החובה היא כלפי הזולת או כלפי הקב"ה? כאן נראה שהמטרה היא "לקיים מצוות הבורא". גם המצוות שבין אדם לחברו הן בעצם חיוב בין אדם למקום.

גם ערכי המוסר מחייבים

אולם בעיון קשוב יותר, נוכל לראות את הדברים אחרת. נעיין שוב בדבריו של רבנו בחיי בהקדמה לשער עבודת האלוקים, שם ראינו כי היסוד לחובת עבודת האלוקים הוא הכרת הטוב. ממשיך שם רבנו בחיי:

וראוי להקדים בפתיחת השער הזה באור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם מבני אדם קצתם לקצתם, ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ונאמר, כי מן הידוע אצלנו, כי כל מטיב אלינו, אנו חייבין להודות לו כפי כוונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו, כי דעתו עלינו לטוב וכי כוונתו להועיל לנו. ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבין בה.

כדי להבין את שורש המחויבות לעבודת ה', רבנו בחיי ממשיל אותה למחויבות כלפי בני אדם. ביחסים בין אדם לחברו, האדם מחויב לגמול טוב למי שהיטיב לו. מכאן נראה שאנו מחויבים כלפי כל מי שמיטיב לנו. החובה המתוארת כאן היא מוסרית, והיא כלפי בני אדם. רבנו בחיי ממשיך ומפרט את כל מערכות היחסים האנושיות שבהן מחויבת ההטבה: הבן כלפי אביו, העבד כלפי אדונו, הרש כלפי העשיר וכדומה. אלו מערכות שבהן המיטיב פועל בשביל עצמו, ובכל זאת המוטב צריך להכיר לו טובה. כל החובות הללו מובאות כדי ללמוד מהן על החובה כלפי הקב"ה, אבל נראה שהן קיימות גם בפני עצמן, והן מחייבות בין אדם לחברו.

בהמשך שער עבודת האלוקים מוזכרות שוב חובות מוסריות:

אך הדברים אשר יגיע בהם האדם לענין ההערה השכלית, שיתברר אצלו מה שנטע הבורא בשכל המדברים כשבח האמת וגנות הכזב ובחר בצדק וסור מעול וגמל בעלי הטובה בטוב והודותם וגמול אנשי הרעה ברע וגנותם ולהשלים עם בני האדם ולהטיב עליהם ולשקל הטובות בשבח והצדקות בגמול, והרעות בעונש, ויתרון גמול על גמול ועונש על עונש והמחילה לפושעים בשובם באמת. וכאשר תתבררנה אלה הידיעות בנפש האדם בדרך שכלו והכרתו, יהיה שכלו שלם והכרתו חזקה, ואם יזכירהו הא-להים דרך טובתו, יעורר רעיוני נפשו ומחשבתו להבין טובתו עליו ויחזק הכרתו בהם. וכאשר ישתדל לספרם ולעמד עליהם בשכלו, ולא ישיג את זה בעבור כלילתם ורובם והתמדתם ומשיכתם, יתבע את נפשו במה שהתברר חיובו בשכלו מגמול בעלי הטובות בטוב ובחר בצדק, ויבחר לגמול הא-להים יתעלה על רוב טובותיו אצלו. (שער עבודת האלוקים ה)

גם כאן החובות המוסריות מובאות כדי ללמוד מהן על היחס הנכון כלפי הקב"ה, אבל החובות המוסריות עצמן מתוארות כנטועות בשכלנו בידי הקב"ה. משמע שגם הכלל המוסרי השלישי של רס"ג, לא לפגוע זה בזה, מחייב לפי רבנו בחיי.

נראה מקור נוסף בחובות הלבבות:

העוונות שני מינים: אחד מהם עוונות שבין אדם למקום בלבד ככחש בא-להים והמחשבות הרעות והמצפונים הרעים, ולאוין שבחובות הלבבות, והרבה מחובות האברים, אשר לא יחמס החוטא בהם כי אם נפשו בלבד, ואין אשמה עליו אלא להמרותו מצות א-להיו. והמין השני עוונות שבין אדם לחברו, והם שיש בהם ענין מעניני הרעה והחמס לבני אדם אם בגופם אם בממונם או בזכרם, ומקבץ החוטא חמסו בנפשו בהמרותו את א-להיו עם חמסו בני אדם. ומה שיהיה מן העונות והחטאים בין האדם לא-להיו בלבד, תתכן לו התשובה מהם בעודנו בחיים, כשיתעורר לקצורו וישתדל לשוב מעונו אצל בוראו. (שער התשובה ט)

כאן מדבר רבנו בחיי על התחום שבין אדם לחברו. בהתחלה הצענו שאולי הוא בכלל מכוון כלפי הקב"ה, לפי שער עבודת האלוקים נראה היה שהוא מחייב מצד עצמו כלפי הזולת, וכאן נראה ששני הדברים הנכונים. החטא שבין אדם לחברו הוא כפול, גם כלפי שמים וגם כלפי אדם. זה מה שמייחד את התחום שבין אדם לחברו, כיוון שבתחום שבין אדם למקום העברה היא רק מול הקב"ה, ואילו בתחום בין אדם לחברו יש גם הפרה של החיוב המוסרי.

עוד כותב רבנו בחיי בשער התשובה, בנוגע לעברות שלכאורה אי אפשר לתקן:

כי מי שעבר עברה מן העברות, שיקשה לתקנה באופן התשובה המיוחדת בה, אינה נמלטת מאחד משני דברים: או שתהיה מן העברות שבינו ובין בוראו או שתהיה מן העברות שבינו ובין בני אדם, כמו האונאה והגנבה ומיני הגזלות והחמס והעול... ואם ימות העשוק, ישיב הממון ליורשיו, ואם הזיק לו בגופו או שספר בגנותו, יתודה על קברו בזה במעמד עשרה בני אדם וימחל לו עונו, כמו שאמרו חז"ל בענין הזה: מוליך עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לה' א-להי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו. (שם י)

כשהחוטא בין אדם לחברו עושה תשובה, עליו לבקש סליחה גם מהקב"ה וגם מהאדם שכלפיו חטא, "חטאתי לה' א-להי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו". שוב אנו רואים שהחובה בין אדם לחברו היא גם כלפי הקב"ה וגם כלפי הזולת.

בהמשך הפרק נאמר:

אם הרע לחבירו בגופו או בממונו יכניס לו הבורא יתברך בלבו רצון ואהבה עד שימחול לו במה שהיה מחטאו עליו, כמו שאמר (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואם ירחק ממנו העשוק יזמין הבורא התקבצם עד שיכנע לפניו העושק וימחול לו.

כאן מתברר כי עולם המושגים של חובות הלבבות קיים גם ביחסים שבין אדם לחברו. גם שם שייכים מושגי הרצון, האהבה וההכנעה. כך גם בשער חשבון הנפש:

על כן השתדל, אחי, לקנות רעים נאמנים ואוהבים זכים, יהיו לך לעזר על תורתך ועל עולמך בהיות לבך שלם עמהם ומצפונך זך להם, ושיהיו חביבין עליך כנפשך, כשתמצא ידך מי שהוא ראוי לזה מהם. (שער חשבון הנפש ג)

הביטויים "בהיות לבך שלם עמהם ומצפונך זך להם" הם ביטויים יסודיים בחובות הלב כלפי הקב"ה. רבנו בחיי מציב את הדרישה מהאדם שליבו יהיה מכוון אך ורק כלפי הקב"ה, וכאן מופיעה דרישה דומה גם כלפי הזולת. גם ביחסים בין אדם לחבריו, מוטלות עליו חובות פנימיות כלפיהם, הדומות לחובות הלבבות שבין אדם למקום, כגון זוך הלב ושלמותו.

על אחת כמה וכמה

ממקורות אלה אפשר להבין שרבנו בחיי ורס"ג מסכימים בגישתם היסודית כלפי המוסר, והמרחק ביניהם הוא רק רושם ראשוני למראית עין. הרי בסופו של דבר, רבנו בחיי מקבל גם הוא את כללי המוסר כמחייבים. אם כן, אפשר היה לחשוב שהוא רק משלים את העיסוק בתחום חובות הלב, שרס"ג לא עסק בו. אולם רבנו בחיי לא רק משלים חלק חסר, אלא אף רואה את העיקר באותו חלק. ערכן של החובות כלפי הקב"ה גדול באופן מהותי מהחובה המוסרית. כאשר הוא מציין את החובות המוסריות בשער עבודת האלוקים, המטרה היא שנלמד קל וחומר מההטבה האנושית המצומצמת והדלה, למישור הגבוה והנשגב שבין אדם למקום. האדם מחויב גם לשכל ולמוסר האנושי, אבל מתוכם ועל גבם נבנית חובה גדולה לאין שיעור בין אדם לאלוקיו. 

[ערוך: חיים אקשטיין]