חובות הלבבות (א)

ספר חובות הלבבות הוא ספרו העיקרי של רבנו בחיי אבן פקודה. זהו ספר ייחודי מסוגו; מצד העולם ההגותי שלו, רבנו בחיי שייך באופן מלא לעולם הפילוסופיה היהודית (רס"ג, רמב"ם וכדומה), ואף עוסק בהרחבה בראיות למציאות ה' וייחודו ובסוגיות נוספות שהעסיקו את הפילוסופים היהודיים. אולם מצד שני, הלב של ספרו של רבנו בחיי הוא המוסר. זהו ספר מוסר לכל דבר, כמו ספרים רבים פנים-יהודיים שייכתבו אחריו. לכן בשונה משאר הספרים הפילוסופיים, חובות הלבבות נכח גם בבתי מדרש שהתרחקו מההגות הפילוסופית. עד כדי כך שמפורסמת הדרכת הגר"א ללמוד את ספר חובות הלבבות חוץ מהשער הראשון (שעוסק באופן פילוסופי במציאות הבורא וייחודו), ובמקום השער הראשון ללמוד את מאמר ראשון בספר הכוזרי.

בתור ספר מוסר, שלמעשה סלל את הדרך לספרות המוסר הענפה שתבוא בעקבותיו, מצופה היה שנמצא בו עיסוק נרחב במושג המוסר והגדרתו. אף על פי כן, איננו מוצאים בספר דיון מסודר ושיטתי בעניינו של המוסר. כדי לנסות בכל זאת לחלץ מה התפיסות שלו בסוגיה, נצטרך סוג אחר של קריאה. בשונה מעיוננו בספר אמונות ודעות לרס"ג, שם למדנו את התייחסותו הישירה של רס"ג לנושא המוסר, בחובות הלבבות נצטרך להתבונן היטב ולזהות מהי הגישה הטמונה בו.

מוסר של עבודת ה'

עדיין צריך להסביר – מדוע נושא המוסר אינו נוכח בספר חובות הלבבות? הסיבה היא שחובות הלבבות אינו ספר שעוסק בערכים ומקורם. הוא אינו מברר עקרונות כגון אמת וצדק, כמו רס"ג. תפקידו כספר מוסר הוא להתוות דרך בעבודת ה'.

הספר פותח בהכרת ה' –בשער ייחוד ה', ממשיך אל שער הבחינה שעוסק בהתבוננות במעשי ה' בבריאה, ומשם הוא מגיע לתכליתם של ההכרה וההתבוננות – שער עבודת האלוקים. אחריהם באים שער הביטחון, שער ייחוד המעשה, שער הכניעה לאלוקים, שער התשובה וחשבון הנפש (השם המקורי של השער הוא חשבון הנפש לאלוקים), ושער הפרישות – שעניינו עזיבת העולם הזה והתקרבות לה'. שיאו של הספר הוא שער אהבת ה', שהיא תכליתה ופסגתה של העבודה הדתית.

לעומת ספרי מוסר רבים בהם כל פרק עוסק במידה אחרת המצויות זו לצד זו, ספר חובות הלבבות בנוי כסולם, שלוקח את האדם שלב אחרי שלב 'מלמטה למעלה', והשלב הגבוה ביותר בו הוא אהבת האלוקים. משמעותה של אהבת ה' אצל רבנו בחיי היא אהבת העבד לאדונו, שנובעת דוקא מהפער המוחלט שביניהם.

ה'מוסר' בספר אינו מרוכז בעבודת מידות הנפש שבין אדם לעצמו, וגם לא בערכי הצדק והמוסר, אלא במידות ובערכים של עבודת ה' – שבין אדם למקום. לכן גם הרכיב של המצוות בין אדם לחברו הרבה פחות בולט בספר, בהשוואה למישור שבין אדם למקום שנוכח בו כל הזמן.

למעשה, כבר בתורה אפשר לראות שני סוגים של מוסר. המוסר של ספר בראשית עוסק בערכים המוסריים שקשורים לעולם של בין אדם לחבירו - מוסר של חסד, צדקה ומשפט, שאותו פגשנו בפרקים שעסקו בדברי רבי סעדיה גאון בספר אמונות ודעות. גם בספר דברים יש עיסוק בעולם המוסרי, אבל המוסר של ספר דברים, עוסק בקב"ה, באהבת ה', ביראתו ובדבקות בו. האהבה והדבקות בקב"ה אף לא נזכרו כלל בתורה עד ספר דברים. למוסר הזה שייך ספר חובות הלבבות.

אופיו של חובות הלבבות, דומה לספר שנכתב מאות שנים אחריו – מסילת ישרים. גם ספר מסילת ישרים עוסק פחות במידות שבין אדם לחברו, ועיקר עיסוקו הוא במידות של עבודת ה'. גם הוא בנוי באופן דומה לחובות הלבבות, בצורה של סולם הדרגתי, שמוביל את האדם שלב אחרי שלב מהראשית ועד הפסגה. ואכן בלימוד מעמיק של מסילת ישרים אפשר לראות השפעות רבות של ספר חובות הלבבות עליו, למרות שבהרבה דברים הוא גם הלך בדרכים אחרות. מי שהלך בדרך שונה הוא רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, שאחד הרכיבים המרכזיים בשיטתו היה להחזיר את המישור שבין אדם לחברו למקום מרכזי.

האם יש קשר בין שני תומי המוסר – בין המוסר הערכי, ובין המוסר כעבודה פנימית כלפי שמים? האם השימוש באותה מילה לשני התחומים הוא מקרי? אפשר אולי לחשוב כך, אבל אפשר לזהות קשרים ביניהם. שניהם נוגעים לעולם הפנימי. בשניהם האדם צריך ליישר ולייסר את עצמו, לשים על עצמו 'מוסרות', לחשוב על גורם אחר ולא רק על עצמו. שניהם דורשים מהאדם לפעול אחרת מכפי שהיה פועל אילו היה חושב על טובת עצמו בלבד, או פועל על פי הדחפים הטבעיים והספונטניים שלו. נקודות אלו מצביעות על תהליכים דומים בשני המרחבים שנקראים מוסר, אך יש גם הבדלים עמוקים בין המרחבים הללו, בייחוד בסיבה שמאחורי החובה המוסרית וביסוד שמחייב אותה. אצל רס"ג לא עסקנו בהבדלים האלה, כיוון שהוא לימד שהשכל מחייב הן את הערכים המוסריים והן את המצוות, וכל המצוות נשענות על העיקרון המוסרי של ההטבה; אבל אצל רבנו בחיי היסוד הוא המוסר כלפי שמים דווקא, ונצטרך לעיין ביחס בינו ובין ערכי הצדק והמוסר.

נברר בהמשך דרכנו האם יש מכנה משותף עמוק יותר, שקושר מהותית בין המוסר כלפי שמים ובין המוסר האישי והחברתי.

עבודת ה' במרכז

ההבדל בין רבנו בחיי לרס"ג שייך לפרספקטיבה רחבה יותר, ונראה כי הוא נוגע להבדל העקרוני בין תפיסות העולם שלהם.

כוונת הלב היא מהיסודות הבולטים ביותר אצל רבנו בחיי. מובן שהאדם מחויב במעשה, אבל אין משמעות למעשה בלי כוונה. חובות הלבבות הוא ספר שנושא בקרבו תביעה לחיים של עבודת ה', לעולם פנימי של עבודת ה'. הוא מקדיש את הספר למצוות שבלב לא רק מפני שאחרים לא עסקו בהן מספיק, כפי שהוא מרחיב בהקדמתו, אלא גם מפני שהן החשובות ביותר בעיניו. החובות שבלב, הנוהגות בכל רגע ורגע, הן מרכז עבודת ה'.

כחלק מחובות הלבבות מדגיש רבנו בחיי את העבודה לשמה. אצל רס"ג לא הופיע דגש על הכוונה לשם שמים, כי תכלית הבריאה לדעתו היא להיטיב לאדם. המטרה הראשית של כל המצוות והפעולות היא לזכות בטוב, והכוונה הנלווית אליהן לא עומדת במרכז. רס"ג אמנם מציין שיש לעבוד לשם ה' ולא לשם קבלת השכר, אך הוא אינו מאריך בו וחוזר עליו הרבה, כי סוף כל סוף מטרת הבריאה היא אכן נתינת השכר לטובת האדם. רבנו בחיי, לעומת זאת, מקדיש שער שלם לעניין ייחוד העבודה לשם ה' בלבד. יתרה מזאת: אצל רס"ג תכלית הבריאה מכוונת אלינו, העולם הוא שאמור לקבל את הטוב, ואצל רבנו בחיי התכלית קשורה לקב"ה, הבריאה נועדה כדי לגלות את שמו. הקב"ה הוא המוקד הבלעדי.

ההבדל משתקף גם בשער הפרישות. השביל לעבודת ה' השלמה עובר דרך פרישות מהעולם הזה, ועובד ה' צריך לראות את ענייני העולם הזה כ'אויבים' המפריעים לו להתקרב אל הקב"ה. רס"ג, לעומתו, עוסק בשער האחרון בשאלה מה צריך לעמוד במרכז החיים, ומביא שלוש עשרה גישות, שכולן לוקחות תחום מסוים בחיים כמטרה המרכזית שלהם (הנאה, כסף, אוכל ועוד). הוא דוחה את לן, כולל את הגישה שקוראת לפרישות קיצונית מהעולם הזה, ומציב בפסגה את האיזון ההרמוני בין כל הכוחות והמטרות. זו תמונה שונה לחלוטין מהדגשת הפרישות מהעולם של רבנו בחיי.

גם בשער הביטחון משתקפת תפיסתו על הבלעדיות של הנוכחות האלוקית, והוא מציג תפיסה מיוחדת של הביטחון בקב"ה. לעומת רס"ג אומר שהביטחון בקב"ה כולל את חובת ההשתדלות של האדם להגיע לתוצאה הרצויה, וההשתדלות משפיעה על התוצאה, רבנו בחיי מציב עמדה אחרת. רבנו בחיי מסכים אמנם שצריך להשתדל ולפעול בעולם, אבל לא כדי להשיג את התוצאה הנחוצה, אלא רק כדי לקיים את גזרת ה' שהאדם יעבוד לפרנסתו. את תוצאות המעשים קובע רק הקב"ה, והוא המנהל את כל העולם באופן בלעדי.

יסוד גישה זו של רבנו בחיי נמצא כבר בהקדמה לספר:

ברוך ה' א-להי ישראל אשר לו יאות ענין האחד האמתי הקדמון במציאותו, המתמיד טובתו, אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו, ויצר יצירות לעד על גבורתו, והחל חדשות להעיד על חכמתו וגודל טובו.

העולם כולו נברא לשם ה' ולגילוי כבודו וחכמתו. אצל רס"ג העולם קיים לטובתו של העולם, וגם עבודת ה' מיועדת בסופו של דבר להיטיב לברואים בעולם. אצל רבנו בחיי, מגמת כל העולם היא לשם ה'. הקב"ה אינו רק מי שאנחנו חייבים לעבוד אותו, אלא מי שממלא את כל עולמנו, ואליו צריכים להיות מכוונים כל חיינו.

מתוך כך עולה השאלה: מה מקומו של המוסר אצל רבנו בחיי? האם יש אצלו ערכים מוסריים?

מקומה של הכרת הטוב בחובת הלבבות

מעניין לראות את דברי רבנו בחיי בהקדמה לשער עבודת האלוקים, שם הוא עוסק בשאלה שלא תמיד נשאלת - מכוח מה אנו חייבים לעבוד את ה':

מפני שבארנו במה שעבר (=בפרקים הקודמים) חיוב יחוד הא-להים בלב שלם ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכר אחר כך מה שאדם חייב לנהג בו, כשיתבררו אצלו, והוא קבול עבודת הא-להים, כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מה שהטיב לו.

הבסיס לעבודת ה' הוא ההטבה של ה' אלינו. כיוון שהוא מיטיב לנו, השכל מחייב שגם אנחנו נעשה את רצונו. דבריו של רבנו בחיי כאן דומים מאוד לכללי המוסר של רס"ג, שלפיהם הקב"ה מיטיב לאדם, וחובתנו להשיב לו טובה. מתברר אם כן, שגם ביסוד ספר חובות הלבבות עומד הערך המוסרי של חובת הכרת הטוב (שאצל רס"ג מוגדר כאמור כ'השבת טובה תחת טובה').

אולם נראה שבכל זאת רס"ג וחובות הלבבות נבדלים זה מזה. ראשית, נשים לב שרבנו בחיי מביא רק את כלל המוסר הראשון של רס"ג – הטבה תחת הטבה. רס"ג השתית את כל עולם המצוות השמעיות על כלל המוסר הרביעי, שאפשר לדרוש מהאדם עבודה עודפת כדי להיטיב לו בשכרה. רבנו בחיי אינו מזכיר את הכלל הזה, ולא את שאר הכללים, למעט הכלל הראשון. אין לדעת אם הוא מסכים איתם, אך מכל מקום הוא אינו מדבר עליהם, כי אין זה עניינו – מטרתו היא לברר את מקור החיוב בעבודת ה'. אצל רס"ג, הכלל המוסרי אינו עונה לשאלה מדוע אנו חייבים לעבוד את ה', אלא מדוע הקב"ה בחר לחייב אותנו. כיוון שהעולם נברא לטובתנו, צריך להסביר למה הקב"ה נתן לנו את המצוות השמעיות, ואיזו הטבה יש בהן.

גם אם יש קרבה מסוימת בין רס"ג לרבנו בחיי, בכך שגם רבנו בחיי מציב עיקרון מוסרי בתחילת דבריו, עדיין האווירה הכללית בספר חובות הלבבות היא התרכזות בלעדית בחובת עבודת ה'. יש אמנם ביסודה ערך מוסרי של הכרת הטוב, אך מרגע שהתחייבנו בעבודת ה', אנו מחויבים באופן טוטאלי להקדיש את עבודתנו לשם ה' בלבד.

השאלה שנצטרך לברר, לאור דברים אלה של רבנו בחיי על הכרת הטוב, היא מה יחסו לכלל העולם המוסרי. אם השכל מחייב להכיר טובה לה', האם גם שאר העקרונות המוסריים של השכל מחייבים?האם אנו מחויבים לכל מה שהמוסר האנושי מחייב, או רק לעבודת ה'?