רמח"ל

מהמהר"ל אנו עוברים אל הרמח"ל, ולספרו מסילת ישרים. במידה מסוימת, ספר מסילת ישרים יכול לשמש עבורנו אבטיפוס לספרי המוסר. עד כה עסקנו בסוגיית המוסר, אך לא בספרי המוסר של הראשונים, כגון מעלות המידות, שערי תשובה ועוד. אם כן, ניקח את מסילת ישרים, שהוא אולי ספר המוסר המקובל ביותר בעולם היהודי, בתור דוגמה לספרות המוסר באופן כללי.

ניזכר באופי עיסוקו של המהר"ל במוסר, ועל רקע זה נאפיין את הקווים הייחודיים לספר מסילת ישרים. המהר"ל ביאר את עולם הערכים המוסרי בעיקר בספר נתיבות עולם. הוא עסק בעיקר בהגדרות עיוניות עמוקות לכל אחד מהערכים והמידות, והוא כמעט אינו עוסק בהדרכות מעשיות לעבודת ה'.

בחלק הראשון של נתיבות עולם, אנו מוצאים את הערכים המוסריים הבולטים ביותר כמו גמילות חסדים, צדקה, דין, אמת ושלום, אך אולי באופן מפתיע לכל אלו לא מוקדשים פרקים במסילת ישרים. הוא אמנם נוגע בהם אגב הדברים, אך אף אחד מהם אינו מידה מוסרית בפני עצמה שמתבררת בספר (יוצאת דופן היא אולי מידת החסד, שקרובה למידת ה'חסידות'). גם מידות רבות אחרות, שמופיעות בספרי מידות אחרים, כגון הלכות דעות לרמב"ם או אורחות צדיקים (לדוגמה- "מהולל ואונן וכלי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב" (רמב"ם הלכות דעות א,א)), אינן מופיעות כמידות במסילת ישרים. ספר מסילת ישרים מציב סדר יום אחר לעבודה המוסרית.

סדר היום של מסילת ישרים מבוסס על הברייתא של רבי פנחס בן יאיר:

תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. (עבודה זרה כ, ב)

מה מאפיין את המידות הללו? המידות שמציב הרמח"ל, על פי הברייתא, הן מידות של עבודת ה'. השאלה המרכזית שלו אינה אילו מידות מעצבות את האישיות, מהם ערכי המוסר היסודיים, ומהו האופי המתוקן בין אדם לזולת, אלא מהן המידות הבונות את עבודת ה'. הזהירות היא זהירות מלחטוא, הזריזות היא לקיים מצוות, הנקיות מיועדת למנוע כל החמצה קלה ובלתי מורגשת בעבודת ה'. כך גם הפרישות והטהרה. אפילו החסידות עוסקת קודם כל בעבודת ה' של לפנים משורת הדין ושל עשיית נחת רוח ליוצרו, ורק בתוך זה נכללים החסדים לזולת. המידות כולן מכוונות לדרך עבודת ה'.

מתברר כי המושג 'מוסר' יכול להתקשר לשלושה תחומים שונים: ערכים כלפי חבירו, בניין האישיות העצמית, ועבודת ה'. ספר מסילת ישרים עוסק במובהק בתחום השלישי.

נציין כי שלושת התחומים הללו מופיעים כבר בתורה. ספר בראשית מפגיש אותנו עם האבות, ועם האישיות הייחודית שלהם. אברהם אבינו הופך לדמות מופת בעיני העמים בזכות המידות המרוממות שלו. גם הערכים המוסריים מופיעים בספר בראשית – אברהם מצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט, ולאורך הספר אנו רואים את האבות הולכים על פי ערכים אלה. מסתבר שיש קשר בין ערכים מוסריים ובין בניין ערכי של האישיות. לעומת זאת, מידות עבודת ה' אינן מופיעות במפורש בספר בראשית אלא בספר דברים, שם משה רבנו מדריך את בני ישראל לאהבת ה', יראת ה' ועוד. המסילת ישרים אכן מתבסס על דברי משה בספר דברים:

ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקתיו. (דברים י, יב)

לאור הפסוק בספר דברים, הרמח"ל מונה את חמשת חלקי עבודת ה':

כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות.  (מסילת ישרים, הקדמה)

מה היחס בין ה'מוסר' של מסילת ישרים, ובין כל המרחב המוסרי שבו עסקנו עד עכשיו? האם שני המושגים מדברים בכלל על אותו מוסר, או שזו מילה אחת שמשמשת בשני מובנים שונים לחלוטין? אם האפשרות השנייה היא הנכונה, ורק במקרה קוראים לשני התחומים בשם 'מוסר', אין צורך למעשה לברר מה היחס בין דברי הרמח"ל לדברי קודמיו, כי כלל לא מדובר באותה הסוגיה.

קשה להכריע באופן חותך בין שתי האפשרויות הללו, אך נראה כי אין זה מקרה ששני התחומים מכונים באותו שם. אפילו אם הם נפרדים זה מזה, אפשר לזהות את הזיקה ביניהם. גם אם הרמח"ל בוחר בענף אחר של המוסר, נראה כי הענפים השונים הם חלקים מאותו עץ, משתייכים לאותה משפחה.

מכל מקום, לאחר שהבחנו כי הרמח"ל מדבר על סוג אחר של מוסר, עלינו לשאול – מה בכל זאת מצוי במסילת ישרים מתוך המובן המוכר של המוסר?היכן הערכים המוסריים באים לידי ביטוי אצל הרמח"ל, אם בכלל?

ההליכה בדרכיו

אחד מחמשת חלקי עבודת ה', שראינו לעיל, הוא ההליכה בדרכי ה'. כמו ארבעת החלקים האחרים, גם בחלק הזה המוקד הוא הקב"ה. כשם שצריך לאהוב את ה' ולירא אותו, צריך ללכת בדרכים שלו. אולם ההליכה בדרכי ה' נוגעת גם ליחסים שבין אדם לחברו:

ההליכה בדרכיו כולל כל ענין יושר המדות ותקונם. והוא מה שביארו זכרונם לברכה: מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' (שבת קלג, ב). וכלל כל זה שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר. (שם)

כאן ה"מוסר" הוא במובן המוכר לנו, של עולם הערכים ותיקון המידות. מקומו של מוסר זה הוא בענף ההליכה בדרכי ה'. זו חובה שבין אדם למקום, שמחייבת יחס מסוים לזולת. כיוון שהקב"ה טוב וישר, אנחנו צריכים להיות טובים וישרים כלפי הסובבים אותנו. הרמח"ל הולך צעד נוסף קדימה:

וכללו חכמינו זכרונם לברכה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות ב, א), דהיינו: כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו, שתולדתה חזוק התורה ותקון אחוות המדינות. האהבה, שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה.

במוסר וביושר יש בחינה של "תפארת לו מן האדם". זה מרחב ששייך לעולם הערכים שהאדם מבין. השאלה אילו ערכים יש לאמץ ואיך תלויה גם בהבנה המוסרית של בני האדם. אילו היינו אמורים להתבונן רק בפעולות המיוחסות לקב"ה ואותן לאמץ, יכולנו גם להגיד: 'מה הוא חורה אפו, אף אתה יחרה אפך. מה הוא זועם בכל יום, אף אתה היה זועם'. אולם ברור לנו שהמידות הראויות לאימוץ הן חסד, רחמים, אמת וכדומה, וזאת מתוך העולם המוסרי המובן בקרב בני האדם. הרמח"ל מגדיר גם את מטרת המוסר והיושר, להגיע אל המציאות השלמה והמתוקנת.

אם כן, המוסר מופיע כבר בפתיחת הספר. גם הוא חלק מעבודת ה', ללכת בדרכיו, אך זו עבודת ה' שתובעת מאיתנו התנהגות ישרה.

מידת הנקיות

שלושת המידות הראשונות בספר – זהירות זריזות ונקיות נועדו להביא למצב שאדם מקיים קיום שלם את תרי"ג המצוות (העשה והלא תעשה) שמוטלות עליו. המקום העיקרי שבו הרמח"ל עוסק במידות המוסריות הוא במסגרת מידת הנקיות. שם מתברר לנו שכדי להגיע אל המטרה של קיום מלא של מצוות התורה, לא די בזהירות מן החטא המעשי בלבד, וצריך לנקות גם את מידות האישיות.

במידת הנקיות, הרמח"ל מסביר מדוע המצב הזה, שבו האדם תיקן את מידותיו ומעשיו, נקרא נקיות:

מדת הנקיות היא היות האדם נקי לגמרי מכל מדה רעה ומכל חטא. לא די ממה שהחטא בו מפורסם וגלוי, אלא גם כן ממה שהלב נפתה בו להורות היתר בדבר, שכאשר נחקור עליו באמת נמצא שלא היה ההיתר ההוא נראה לו, אלא מפני היות הלב עדיין נגוע קצת מן התאוה, כי לא טהר ממנה מכל וכל, על כן תמשכהו להקל לו. אך האדם אשר טהר מזה הנגע לגמרי ונקי מכל רושם רע שמשארת התאוה אחריה, הנה ראייתו תהיה ברורה לגמרי והבחנתו זכה ולא תטהו החמדה לשום דבר, אלא כל מה שהוא חטא, אפילו שיהיה קל שבקלי החטאים, תכירהו שהוא רע ותרחיקהו ממנו. וכלשון הזה אמרו חכמים על השלמים המטהרים מעשיהם טהרה רבה שלא יהיה בהם אפילו נדנוד דבר רע: נקיי הדעת שבירושלים (סנהדרין כג, א).

הנך רואה עתה ההפרש שבין הזהיר והנקי, אף על פי שקרובים הם זה לזה בענינם, הזהיר הוא הנזהר במעשיו ורואה שלא יחטא במה שכבר נודע לו ומפורסם אצל הכל היותו חטא, אמנם עדיין איננו אדון בעצמו שלא ימשוך לבו מן התאוה הטבעית, שלא תטהו להראות לו היתרים באיזה דברים שאין רעתם מפורסמת. וזה, כי אף על פי שהוא משתדל לכבוש את יצרו ולכפות את תאוותיו, לא מפני זה ישנה את טבעו ולא יוכל להסיר מלבו התאוה הגופנית, אלא שיכבוש אותה וילך אחר החכמה ולא אחריה, אך על כל פנים חשק החומריות עושה את שלו להסיתו ולפתותו. אמנם, אחר שיתרגל האדם הרגל גדול בזהירות הזה עד שינקה נקיון ראשון מן החטאים המפורסמים, וירגיל עצמו בעבודה ובזריזותה, ותגבר בו האהבה אל בוראו והחמדה אליו, הנה כח ההרגל הזה ירחיק אותו מעניני החומר וידביק דעתו אל השלימות הנפשיי עד שסוף סוף יכול להגיע אל הנקיון השלם, שכבר יכבה אש התאוה הגופנית מלבו בהתגבר בו החמדה הא-להית, ואז תשאר ראייתו זכה וברה, כמו שכתבתי למעלה, שלא יפתה ולא ישיגהו חשק חומריותו, וינקה במעשיו מכל וכל. (פרק י)

היסוד העיקרי של הנקיות הוא הזדככות מיצר הרע. עבודה זו מסתעפת למידות ומעשים שדורשים תיקון, אבל שורש הכל הוא ההזדככות מהיצר. מידת הזהירות שומרת על האדם מן העבירות, ומדת הזריזות מביאה אותו לקיום של מצוות העשה. מדוע בכלל זקוקים אנו לעוד מידה  - מידת הנקיות לצורך הגעה לקיום מלא של המצוות? מידות הזהירות והזריזות מספיקות כדי שאדם לא יעשה את מה שברור לו שאסור, ויעשה את מה שברור לו שצריך, אבל עדיין יש בו יצר הרע, שמערער אצלו את יכולת ההבחנה והידיעה בין מותר לאסור. כך, גם כאשר האדם זהיר ואינו רוצה לעבור על האיסורים, היצר מטעה את ראייתו ומשכנע אותו שהאסור מותר – מה שנקרא 'מורה התר'. לכן יש צורך שהאדם ינקה את עצמו מכל השפעותיו של יצר הרע, ואז ראייתו תהיה זכה וברורה.

האדם שנטהר מנגיעות היצר זוכה לראייה ברורה מה רע ומה טוב. גם כשייתקל בסיטואציות שאפשר לטעון כל מיני טענות להצדיק התר, מבטו הבהיר יידע מה נכון. כך לדוגמה בדילמות סביב גזל:

והנה אנחנו רואים, שאף על פי שלא רוב בני האדם גנבים בגלוי הם, דהיינו שישלחו יד ממש בממון חבריהם לקחת ולשום בכליהם, אף על פי כן, רובם טועמים טעם גניבה במשאם ומתנם במה שיורו היתר לעצמם להשתכר איש בהפסידו של חבירו ויאמרו, להרויח שאני. ואולם לאוים הרבה נאמרו בגזל: לא תעשוק, לא תגזול, לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, לא תונו איש את אחיו, לא תשיג גבול רעך. הן כל אלה חילוקי דינים שבגזל, כוללים מעשים רבים מן המעשים הנעשים בכלל המשא והמתן המדיני, ובכולם איסורים רבים. כי לא המעשה הניכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור.

אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו, כבר הוא בכלל האיסור. ועל ענין זה אמרו ז"ל (סנהדרין פא): ואת אשת רעהו לא טימא (יחזקאל יח): שלא ירד לאומנות חבירו. וכבר היה רבי יהודה אוסר לחנוני, שלא יחלק קליות ואגוזים לתינוקות להרגילן שיבואו אצלו. ולא התירו חכמים, אלא מפני שגם חבירו יכול לעשות כן (בבא מציעא ס). ואמרו ז"ל (בבא בתרא פח): קשה גזל הדיוט מגזל גבוה, שזה הקדים חטא למעילה וכו'. וכבר פטרו את הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכת המוציא ומברכות אחרונות דברכת המזון. ואפילו בקריאת שמע, לא חייבום לבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד (ברכות טז). קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן שלא לבטל מלאכתו של בעל הבית. ואם עבר, הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה, אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא ליבטל ממלאכת רעהו (תענית כג). ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר (בראשית, לא): הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו.

כללו של דבר: השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו ז"ל (ב"מ נ"ו): שכירות מכירה ליומיה. וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה , אינו אלא גזל גמור. ואם לא מחלו, אינו מחול, שכבר אמרו רבותינו ז"ל (יומא פו): עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.

ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו, שאין עבירה מצוה... (פרק יא)

מקרי הגזל המתוארים כאן הם כאלה שלא מתנוסס מעליהם דגל שחור של איסור. העברה בהם אינה נובעת בהכרח מניתוח לא נכון של ההלכה הפורמלית, וההכרעה הנכונה בהם אינה נובעת תמיד מלימוד הלכה טוב יותר. הגורם המכריע במצבים אלה הוא ראייתו של האדם. ככל שהאדם מתנקה מהשפעת היצר, כך מתחדדת ראייתו, והוא מקבל יכולת הבחנה חדה בין צדק לעוול.

המוקד בדברים אלה אינו בין אדם לחברו, אלא בין אדם לעצמו. המטרה היא להתנקות מיצר הרע, מתאוות הממון המקננת בלב האדם, ומתוך כך האדם יהיה גם מוסרי בין אדם לחברו. כך גם בהמשך, בנוגע לעריות, הטיפול הוא ביצר. התנקות האדם מהשפעת היצר תביא אותו לעשות את המעשים הנכונים, ותציל אותו מן החטא.

מידת החסידות

ציר נוסף בעל הקשר מוסרי נמצא במידת החסידות. הרמח"ל מגדיר את החסידות:

שורש החסידות הוא משאמרו חז"ל (ברכות יז, א): אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואע"פ שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת.

והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת. והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו ג"כ אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים ותהיינה לו המצות אשר צוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו ית"ש, ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי עכ"פ, אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית"ש נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו. נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר... (פרק יח)

החסיד הוא מי שמתוך עבודת ה', עושה לא רק את מצוותיו של הקב"ה אלא גם את רצונו הלא מפורש. גם כאן הנושא הוא עבודת ה', בין אדם למקום, ולא התחום שבין אדם לחברו.

כשהרמח"ל עובר לפרט את ביטויי החסידות, בפרק שלאחר מכן, הוא מחלק אותם לשני ענפים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. בענף הראשון אין פירוט רב, מפני שהחסידות בין אדם למקום מתבטאת בקיום המצוות בכל פרטי דקדוקיהן וחומרותיהן. בענף השני, הרמח"ל פורס יריעה ארוכה של מעשים שעושה החסיד כלפי זולתו. למה יש כאן רשימה של מעשים בין אדם לחברו, אם הנקודה היא אהבת ה' ועבודתו?

נראה כיצד מגדיר הרמח"ל את העיקרון של דרכי החסידות שבין אדם לחברו:

החלק השני שבא' הוא במה שבין אדם לחבירו, וענינו גודל ההטבה שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם, וזה בגוף, בממון ובנפש.

בגוף, שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא מה ששנינו (אבות ו): "ונושא בעול עם חבירו". ואם מגיע לחבירו איזה נזק בגופו, והוא יוכל למנוע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו.

בממון, לסייעו באשר תשיג ידו, ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד אין היזקן מצוי כיון שיכול לבוא לידי כך יסירם ויעבירם, ואמרו ז"ל (אבות ב): "יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך".

בנפש, שישתדל לעשות לחבירו כל קורת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד, בין בכל שאר הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה באיזה אופן שיהיה.

וכלל כל זה הוא גמילות חסדים אשר הפליגו חז"ל בשבחה ובחובתינו בה, ובכלל זה רדיפת השלום שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחבירו. (פרק יט)

ההגדרה דומה מאוד להגדרת החסידות שבין אדם למקום. החסיד עושה כל דבר שגורם נחת רוח לקב"ה, וגם כל דבר שגורם נחת רוח לזולת. כיצד נחת רוח לזולת קשורה לחסידות?

הרמח"ל אינו מנמק זאת במפורש, אך נראה שהדברים קשורים לגישתו הכללית בנוגע לטעם הבריאה. העולם נברא כדי להיטיב לברואים, כפי שפותח הרמח"ל את ספר מסילת ישרים, וגם את דעת תבונות וקל"ח פתחי חכמה. אם הקב"ה רוצה להיטיב כמה שיותר ולכמה שיותר ברואים, אז נחת רוח לפניו היא שגם אנחנו נעשה זאת. אדם שרוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, הולך במידה הבסיסית המיוחסת ליוצרו, והיא ההטבה ככל האפשר.

עומק המוסר של החסידות, ההליכה מלפנים משורת הדין, מתחבר למגמת ההטבה האלוקית. זה מה שרצה הקב"ה כשברא את העולם. האדם נקרא להיות לא רק הגון וישר עם סביבותיו, אלא גם חסיד הרוצה להיטיב בכל דרך אפשרית, ובזה הוא הולך בדרכו השורשית ביותר של הקב"ה, שעומדת ביסוד הבריאה. 

[עורך: חיים אקשטיין]