יגעת, מצאת, תאמין

המאמר נכתב על ידי אלי פורת (מחזור ב') ופורסם בעלון שבות מס' 58

את עגלי החפש, השלום והאהבה, היוגה, הבודהיזם ושאר אלילי הזמן, הנוספים עליהם, את מרביתם, טחן בשכלו, בחן בלבבו, הגשים בידיו, וסופם שנשמטו ממנו כנאדות ריקים מידי הלך-מדבר המגלה זרם איתן. אמיתי. יהדות - כנגדם, או אם תרצו, מעליהם - התמידה, וזה שנים מספר מוצא בה את מבוקשו. דברים אלו וברוח זו, מצאתי רשומים בראיון עם בעל תשובה, מעל דפי ירחון - המחשבים, "מחשבות", וככל שהתשובות בו, נוגעות בבעיות העומדות ברומו של עולם - ברכת ישר-כוח נתתי לשואל, וליתר דיוק לשאלתו החותמת. אם ידיעת האלוקים והיהדות, - נשאל - היתה בבחינת גילוי האמת המוחלטת, אם היתה היא עוגן הצלה לתחושת מצוקה נפשית, ללא מוצא.

סניפי הבעיה, מוצגים בסוגית הטראומות הנפשיות ובפתרונן בפשר ובמשמעויות, של השיאן הקורן בשטח הרפואה היבשה, הוילנאי, ויקטור פרנקל. אין אדם עושה כן - דתיות, מוסריות - כדי לספק דחף דתי או מוסרי, מדייק הפסיכולוג במבוא לסוגיתו, הוא עושה כן, למען עינין שהוא מתחייב עליו, למען אלוהיו, למען המוסריות, למען דברים הנושאים - את - עצמם ללא כל תלות בדחפיו. סבור הוא - בהמשך - שאף הקדושים לא ביקשו אלא לשרת את אלוהיהם, ומסופק הוא, אם העלו פעם במחשבתם שעתידים הם להיעשות קדושים. אילו כך, כי עתה, - פוסק הוא -, היו לשואפי שלמות, ולאו דוקא לקדושים, לבעלי הרגשת חסרון תמידי, ולאו דוקא למקדשי שם שמים.

המפתגם הגרמני אמנם לימד כי "מצפון נקי הוא כר טוב", אך לעומתו, מיודענו הוילנאי, שהנו יהודי, - ולאו דוקא אגב אורחה -, עם הרבה חזון ושאר-רוח קבע, כי אמת מוחלטת הנה יותר מגלולת שינה או מסם מרגיע.

לוא ישבנו לשולחנו, במשרד היליניעה, היינו מגלים מתחת לזכוכיתו, במקום שאחרים מניחים, תמונות, תעודות, מזכרות, מילים פוסקות: "אין אנו ממציאים בעצמינו את פשר קיומנו, אלא בעצם מגלים אותו".

שני הפנים לבעיה, אפילו נוגעות בנו, גם אם איננו חוזרי בתשובה במובן המקובל, וגם אם מעולם לא נזקקנו לנאורולוג שיקנה לנו פשר-קיום. תפילה, למשל, - והדין דומה בשאר עבודות הקב"ה - מי מבינינו יצביע ודאית, כי היא אצלו עבודה כפשוטה, כקרבן, דבר שבחובה, חלול שם שמים, ברכת ה' בארץ, ולא ביטוי לרגשות פנימיים אנושיים, שלוחצים, וכלי נאה מצאו להם, תפילה, לשפך בה שיח. כאצל שדות זרים, כך אצלינו מצאנו מילים פוסקות מדיברי הרב קוק זצ"ל: "עיקרה, - של התפילה, - נעלה מכל רגשות נפש אדם, כי היא עבודת ה'."

תאמרו, מה לנו דקויות, מה לנו דיוקים. מה לנו אם באמת תקענו אנו שפוד, ניקינו מנוצות, הטעמנו בתבלין, עיצבנו בקערית, מה לנו נער-קיתון עשה כן, מאחורי הפרגוד, לפי מתכוני - ספרים מן המוכן. העיקר, תאמרו, אוחזים אנו בה בלהט, נוגסים להנאתנו, ואין לנו ממנה, בכל טרקליני-זרים, טובה יותר, מושלמת יותר. אדישות כזאת, גם אם היא נובעת בבעלי נפש גדולה, בדורשי שלום וטוב, מובילה, במרחק ארבעה - חמשה צעדים לשלט דהוי, סמוי מן העין: מה לי עבד את עצמי, מה לי את בוראי, עבד אני.

נקודת מוצא לתמונה הרמונית יותר של פני הדברים, לא נמצא במתודות העבודה של פרנקל, גם לא בניסוחים המהוקצעים של מראיין - בעל - התשובה, ולא אפילו אצלינו, מוקפי - ד' - אמות - של – הלכה, סתם כך, בראיה חפפנית. נמצא אותה בראיה מציאותית, כללית יותר, פנימית יותר, דיקנית יותר.

הצמאון, המצפון הנקי, הדחפים האישיים, השאיפה לשלמות, ויותר מכולם הרגשת החסרון התמידי, בם דיברנו, גם הם הנם חלק מן האמת המוחלט. אם כך מורכב העולם, הרי שכך הוא אמיתי, ולא אחרת. אם יש פסול בצמאון אישי, בשאיפה לשלמות, אישית לכאורה, הרי שיש פסול בחלק אלוק ממעל, הטבוע באדם, ועד כדי-כך, רחוקה הדרך. אין התקדמות והשתכללות באדם, בעולם, ללא צמאון אישי, ללא הרגשת החסרון, ואם הם אינם, הרי שיש דריכה על המקום, ובקר של אתמול הוא הבקר של היום, וערבית של אמש היא הערבית של הערב.

כיצד נתקן עולם במלכות שדי, שיעמוד איתן לאורך ימים, לנצח, שכל רוח מצויה אינה עוקרתו, אם לא מתן מקום לרגשות האדם הפשוטים, לדחפים האישיים הלוחצים, לדברים, שבזכותם אדם אוחז את קיניניו ולא מרפה, גם אם טרוף הוא במשברי-ים?

רק אחת שנן והדגש לעצמך. לכשגילית את האמת, והגעת אליה, אם בדרך - לא - דרך, אם בדרך המלך, הרי היא מנותקת מכל תנאי אנושי, בלתי תלויה מוחלטת. אין לך דריסת רגל בחכמתה ומעתה, אחר הוא הקובע לך מה אסור ומה מותר, והלא מובן נשאר לא מובן אך לא שרוי.

מה אנו מוצאים ברמב"ם, - "כל התורה כמו עבודה זרה", אם לא את הקריאה לשלול את הצורה הנראית לנו, לשכלנו, את הביטוי, אך לא את הדחף, לא את הצמאון.