הרב יהודה ליאון אשכנזי–מניטו | 1

הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) נולד באלג'יר, בשנת תרפ"ב-1922, לרבה הראשי של אלג'יר. את חייו אפשר לחלק לשלוש תקופות: בבית אביו הוא ספג חינוך תורני רחב, בהמשך הוא למד וחי בצרפת ואחרי מלחמת ששת הימים עלה לירושלים. היו אלה שלוש תחנות רוחניות: בשלב הראשון הוא ספג את הצד הרוחני והקבלי; בשלב השני הוא התמודד עם התרבות המערבית, הפילוסופיה והמשבר של קהילות צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה; בשלב השלישי, לאחר שעלה לארץ, הוא קשר את חייו עם הלאומיות העברית המתחדשת.

בהיותו בצרפת, מניטו עמד בראש מוסד יהודי שפעל בקרב הסטודנטים היהודיים באותה תקופה, אשר היו עמוק בתוך האוניברסיטאות הצרפתיות ונחשפו לפילוסופיה המודרנית, והפגיש אותם עם ההגות היהודית. עבור רבים הוא היה נקודת האור שחיברה אותם מחדש לזהותם היהודית. הוא חידש להם שיש ליהדות הגות משלה, שיכולה לשמש אבן בוחן לערכים ולמוסר של תרבויות אחרות, והיא אינה אמורה רק להתאים את עצמה לתרבויות הזרות ולהסתדר איתן. את זאת הוא עשה מכוח הכרה מעמיקה של הרוחות שבחוץ, ותוך שמירה על זהות עצמאית.

סוגיית התפילה היא אחת הסוגיות המשמעותיות במשנתו של מניטו. היא מרוכזת בעיקר בכרכי הספר "שערי דמעה" שיצא רק בשנים האחרונות. סוגיה זו היא דוגמה לאופי, לשיטתיות ולדרך הייחודית של מניטו.

 

בפתח דבריו על התפילה, מניטו מצטט את ההגדרה של המבי"ט לתפילה:

המבי"ט הגדיר את מהות התפילה בספרו "בית א-להים" באופן מדויק כ"בקשת האדם מהא-ל דבר צורך שאינו ברשותו".

                                     (שערי דמעה א, עמ' 22).

לכאורה זו ההגדרה הבסיסית של התפילה, בהנחה שעניינה היא בקשה. מה חידש בה המבי"ט, ומדוע מניטו שמח בה כמוצא שלל רב?

דברי המבי"ט אינם ניסוח מילולי של המובן מאליו, אלא זו קביעה הגותית וערכית, שממילא על פיה אפשר לשפוט איזו תפילה היא תפילה ראויה ואיזו לא. היא קובעת את הנורמות של התפילה.

נעבור על כל אחד מהמרכיבים שכלולים בהגדרה זו.

המרכיב הראשון הוא "דבר צורך". לפני שאדם מתפלל, עליו לחשוב אם מושא התפילה שלו הוא דבר צורך. הוא צריך לשאול את עצמו: למה אני מתפלל על הדבר? אם התשובה היא שכך "אני רוצה", עדיין אין זה אומר שהדבר נצרך. זו קביעה מחודשת: מה שאינו נצרך – לא אמורים להתפלל עליו.

המרכיב השני הוא "אינו ברשותו". מושא התפילה צריך להיות מעבר לרשותו של האדם, כלומר מחוץ לתחומי השגתו. זו שאלה נוספת שהאדם לשאול את עצמו לפני התפילה: גם אם מדובר בדבר צורך, האם אינני יכול להשיג אותו בעצמי? כדי לקבוע אם התפילה ראויה, יש לבחון תחילה אם אפשר להשיג את הצורך ללא תפילה. אין הכוונה רק לעשיית השתדלות בסיסית – האדם צריך קודם כל לעשות את המאמץ להשיג את הדבר בהשתדלותו שלו.

ההנחה המקובלת היא שאם אפשר להתפלל, הרי שהאדם יכול להתפלל על כל מה שהוא רוצה. על זאת חולק מניטו ואומר: התפילה איננה מובנת מאליה. הקדוש ברוך הוא איננו ארגון חסד שפתוח לכל אדם, ואפשר לפנות אליו בכל בקשה ללא תנאים. לקביעה הזו יש משמעות הגותית, שצריך לברר אותה – מדוע אי אפשר לפנות אל הקדוש ברוך הוא בכל בקשה שהיא? נוסף על זאת, יש לקביעה זו משמעות מעשית, היא דורשת לבחון כל תפילה אם היא עומדת בתנאים הללו.

הקביעה הזו מזכירה את עניין ה"מתיר" שפגשנו אצל הרב סולובייצ'יק, אך היא שונה ממנה. אצל הרב סולובייצ'יק, התשתית הייתה שיש פער בין האדם לאלוקיו, ולכן התפילה איננה מובנת מאליה. מכך נגזר שיש פעולות מסוימות שצריך לעשות לפני התפילה כדי לאפשר אותה. בהמשך נראה כי גם אצל מניטו הקביעה מבוססת על תשתית הגותית, אך זו תשתית אחרת, שקשורה לתפיסת עולמו השלמה של מניטו. זו תפיסה שבנויה באופן שיטתי, אריח על גבי לבנה, מסקנה נגזרת ממסקנה עד שמגיעים לנושא התפילה. התפילה היא פרק משנה בתוך סוגיה רחבה.

 

אם הרב סולובייצ'יק הקשה על קיומה של התפילה מצד אפסותו של האדם, כיצד האדם הקטן יכול לעמוד מול האלוקים, הקושיה של מניטו קשורה ליסוד ההשגחה. כשאדם בא אל הקדוש ברוך הוא ומבקש בקשה, למעשה הוא חולק על האופן שבו מנהל הקדוש ברוך הוא את עולמו. אם אדם מאמין שהקדוש ברוך הוא משגיח על העולם ומנהל אותו, לכאורה עליו לקבל את הניהול האלוקי ולא לנסות לשנות אותו. כדי להעמיק באמירה זו, עלינו לברר כיצד מנהל הקדוש ברוך הוא את העולם לפי מניטו.

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כך שיתפקד מעצמו. אם מבינים איך הוא בנוי ומתנהלים בו נכון, אין צורך בעזרה מבחוץ כדי להתקיים. הבורא כבר הניח בעולם את כל מה שנחוץ לקיומן של הבריות. לפי זה לא אמורה להיות תפילה, הרי כל מה שדרוש לנו בעולם ניתן להשגה. אכן, אומר מניטו, יש אסכולות שתופסות כך את העולם, בתור עולם מטריאליסטי שכל מה שנחוץ בו קיים בתוכו. אלא שמניטו מוסיף שאחרי ששת ימי הבריאה, הקדוש ברוך הוא הביא לעולם דבר נוסף – הברכה. את הברכה קיבל העולם ביום השביעי. הברכה היא מעבר לממד החומרי שבעולם, ובה כלול הממד הנפשי. כשהושם האדם בגן עדן, הציווי שניתן לו היה לעבדה ולשמרה. מה הוא צריך לעשות כדי לזכות לברכה שבמציאות? לעמול ולהצמיח את המציאות. הברכה האלוקית מצויה גם היא במציאות עצמה; האדם יכול להפיק מהמציאות לא רק את הדרוש לקיומו הפיזיולוגי, אלא גם את הדרוש לנפשו ולאישיותו. למשל, האדם עובד ומפתח את העולם, ונדמה לו שהוא עסוק בפיתוח פיזי, אך עיסוקו מסב לו סיפוק נפשי. "לעבדה ולשמרה" זו הדרך לקבלת הברכה האלוקית.

עם זאת, קורה שהאדם נתקל בחיסרון, ולמרות כל עשייתו אינו זוכה לברכה. במצב הזה נכנסת התפילה.

התפילה, לאור זאת, היא סעיף משנה בכל תפיסת העולם. אין היא הדרך המרכזית לפעולה בעולם, אלא מוצא אחרון במקרה שהפעולה אינה מספיקה. הדרך המרכזית היא לעבוד במציאות ולעשות כל מה שאפשר. רק אם האדם התאמץ כמיטב יכולתו, ובכל זאת גילה שאין בכוחו להשיג את הברכה לבד (וגם לא בעזרת הסובבים אותו שהוא יכול להיעזר בהם), הוא רשאי להתפלל. התפילה היא פנייה לקדוש ברוך הוא שיפתח שוב את אוצר הברכה שלו, ויעניק לאדם עזרה מעבר למציאות.

לאור זאת מתברר גם התנאי הראשון לתפילה, "דבר צורך". התפילה משמשת לצורך הקיומי של האדם. לא הקיום הגופני דווקא, אלא הקיום הנפשי, מילוי הייעוד של האדם בעולם. בתפיסה הרגילה של התפילה, כשאדם אומר למשל את ברכת "חונן הדעת", הוא אומר לקדוש ברוך הוא: אני אשמח לקבל עוד דעת. יש לי דעת, אבל אני רוצה עוד. לפי מניטו, כשאדם מבקש בתפילה דעת, הוא עושה זאת כדי למלא את תפקידו. הוא כבר למד והשקיע, אבל נוכח לראות שזה לא מספיק כדי לממש את התפקיד שלו. הוא פונה לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כדי למלא את השליחות שנתת לי אני זקוק לעוד דעת.

זו תפילה מסוג אחר לגמרי. כשהתפילה באה כדי לממש את השליחות האלוקית המוטלת על האדם, יש בה עוצמה מיוחדת.

מניטו מביא לדוגמה את תפילתה של חנה. זו התפילה שממנה למדו חכמים דיני תפילה רבים. חנה הייתה עקרה, אם בלי ילדים. היא הרגישה שאין ביכולתה לממש את הייעוד שלה, להיות מי שהיא אמורה להיות באמת - אם. היא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי ללדת, אך ראתה שזה מעבר ליכולותיה. בנקודה זו היא נזקקה לקדוש ברוך הוא, ופנתה אליו כדי שתוכל לממש את ייעודה בעולם.

 

כדי להבין טוב יותר את עניין הייעוד, נלך צעד נוסף לעומק בתפיסת העולם של מניטו (הרחבנו בעניין זה בסדרת "טעם הבריאה", בשיעורים על טעם הבריאה במשנתו של מניטו).

תכלית הבריאה, לפי מניטו, היא נתינת מקום לזולת. הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו כביכול כדי לתת מקום לברואים, וגם כל אחד מהברואים נדרש לתת מעצמו מקום לזולת. כך, למשל, מסביר מניטו את החטא של קין והבל, בתור הסיפור המכונן של האנושות: קין בתור הבן הבכור היה אדם שאינו מסוגל לתת מקום לאחר, והבל היה אדם שאינו מסוגל להילחם על מקומו לצד הזולת. כדי לתת לאדם זכות קיום, הקדוש ברוך הוא העניק לאדם את היכולת לקנות בעצמו את זכות קיומו. בשביל זה הוא יצר פער מובנה בין העולם האידיאלי למציאות הממשית כפי שנבראה, בין מחשבת הבריאה ובין המציאות החסרה, והאדם נדרש להשלים את הפער. המציאות צריכה להשלים את הפער הזה בכוחות עצמה. כל אדם פרטי נולד עם פער כזה, בין מצבו החסר ובין מה שהוא יכול להיות, ועליו להשלים את הפער בכוחות עצמו. כך הוא יקנה את זכות קיומו.

במצב שבו האדם אינו מצליח להשלים את עצמו בעצמו, עליו להתפלל. יש מקום לדון למה זה קורה, למה בכלל נוצרים מצבים שבהם אי אפשר להשלים את הפער לבד, אך לא ניכנס כרגע לשאלה זו. העיקרון הוא שהאדם צריך לפעול בעצמו, והתפילה מיועדת למצבים שבהם פעולתו איננה מספיקה.

נסגור כעת את המעגל: האדם מבקש על צורך קיומי שלו, שאין ביכולתו להשיגו בכוחות עצמו. העולם נברא בכוונה חסר כדי שהאדם ישלים את עצמו ואת המציאות, ויביא את המציאות למצב שבו היא אמורה להיות, כלומר להתאמה למחשבת הבריאה. כשהאדם מרגיש שמשהו חוסם אותו מלעשות זאת, הוא יכול לבקש מהקדוש ברוך הוא תוספת ברכה, כדי שיוכל להמשיך לחתור לייעודו. במצב זה הוא אומר: ברוך אתה ה', אתה מקור הברכה שבטבע, אתה הוא שנתת את הברכה למציאות. עשיתי כל מה שיכולתי באמצעות הברכה שנתת בידי, ועכשיו אני זקוק לתוספת ברכה, כדי להשלים את הייעוד שנתת לי.

ברקע עומדת התפיסה שאף שלפעמים הקדוש ברוך הוא מתערב במציאות, ההתערבויות הן חריגות. הבסיס הוא שהאדם מתנהל בכוחות עצמו ללא הקדוש ברוך הוא, ורק לאחר שימלא את תפקידו – הם ייפגשו מחדש. כמובן, אמירה זו פותחת שאלות רבות, כגון מה עניינה של השראת שכינה בעם ישראל, אבל אין כאן המקום להיכנס לכל עומקה של הסוגיה.

 

לשני התנאים שהוצבו בתחילה, דבר צורך ואינו ברשותו, מוסיף מניטו עוד תנאי: צדיקות. צריך להיות צדיק כדי שהתפילה תיענה. מניטו מראה שהמילה תפילה מתכתבת עם המושג "פלילים". אם היו חכמי ישראל (כגון בעל העיקרים ורבי חסדאי קרשקש) שאמרו שתפילה היא חסד, מניטו מדגיש יותר את התפילה כמשפט. כשאדם פונה בתפילה ומבקש דבר מה כדי להגשים את ייעודו, בודקים אם הוא אכן ראוי לקבל זאת. האם הוא אכן ראוי לקבל עזרה להשלמת ייעודו? האם עד עכשיו הוא עשה מה שצריך למען ייעודו, או שרק עכשיו הוא נזכר בזה בגלל בעיות בחייו? מניטו מנסח זאת באופן מעניין: האדם מקבל עבודה למשך מאה ועשרים שנה. יבדקו אותו רק אחרי שיסיים את עבודתו ויעלה לשמים. אם הוא רוצה לקבל תוספת באמצע העבודה – יצטרכו לבדוק אותו כבר עכשיו.

 

נסיים את החלק הזה בשני סיפורים שמספר מניטו. הסיפור הראשון ארע בילדותו: היה לו מבחן, והוא ביקש מאמא שלו ברכה. אמא הוציאה מהארון סוכריה ונתנה לו. הוא כמובן שאל: מה פתאום סוכריה, הרי ביקשתי ממך ברכה? השיבה לו אמו: בשביל להצליח במבחן צריך ללמוד. אם יהיה רופא שיצליח במבחני הרפואה בלי שלמד אליהם כי אמא שלו נתנה לו ברכה – המצב יהיה רע ומר. אם משום מה תרגיש במבחן מתח או הסחות דעת, ויהיה לך קשה לענות לפי מה שלמדת, הסוכריה תעזור לך להירגע; אבל המבחן עצמו הוא על בסיס מה שלמדת בלבד. בידך הדבר.

סיפור נוסף: תלמיד בא אל מניטו וביקש ברכה לזיווג. מניטו פתח את הארנק, הוציא שטר של עשרים שקל ואמר לו: לך למספרה.

אלו שתי דוגמאות למצבים שנמצאים ברשותנו. עם המצבים האלה אנחנו אמורים להתמודד בעצמנו, לא להם נועדה התפילה.

*

לפני סיום, יש לציין סיוג חשוב של מניטו: עם ישראל, בתור כלל, זקוק לתפילות יותר מהיחיד. הייעוד של עם ישראל, בהגדרתו, הוא מעל ומעבר למציאות הטבעית הנורמלית. לכן קיבלנו את היכולת לבקש בקשות כדי שנוכל לממש את ייעודנו. התפילה כוללת שני מרכיבים, כנגד אבות וכנגד קרבנות. האבות קיבלו את הזכות של תפילת הרשות, כי באורח קבע הם נזקקו לתוספת ברכה, כדי להצליח לממש את הייעוד שמעבר למציאות הרגילה. מכוח האבות, עם ישראל קיבל גם הוא את הזכות לבקש תוספת ברכה; מאה ועשרים חכמי כנסת הגדולה, שביניהם היו נביאים, ידעו מהם הצרכים של עם ישראל לשם השלמת ייעודו – וקבעו את הצרכים הללו בנוסח תפילת העמידה.

בתפילת החובה, שהיא כנגד קרבנות, נעסוק בשיעור הבא, ונראה כיצד היא משתלבת בתמונה.