מי שענה לחזקיהו הוא יעננו
שיחה זו הועברה בעשי"ת בשנת תשנ"ג, ומופיעה בדף קשר גיליון מס' 408 יום הכפורים י' בתשרי התשנ"ד. אנו מביאים כאן את חלקה הראשון. ההמשך נמצא כאן >>
***
מבקש אני להמשיך ולהשלים מהלך בו פתחתי בשיחתי בעשי"ת אשתקד.[1]
התעכבנו אז בעיקר על בעיית האדם הסובל מחוסר בטחון עצמי בכוחותיו, ביכולתו, וממילא בחובתו לעשות מעשים רבים וגדולים, ואף גם זאת - לבקש בגדלות.
קראנו לתעוזה באופן בקשתנו, לשאיפה, יצירתיות בהרחבת פינו כדי שימלאנו ד', להכנת כלים רבים רחבים ועמוקים לשפע האלוקי אליו מייחלים אנו. קראנו לתושיה, ליוזמה ולעשיה .
מתוך אמונה בכנות ובנכונות זו ההדרכה, לומדים אנו, מתפללים ומבקשים ברוב חכמה ודעת. בכל ימות השנה כך, ובמאמץ מיוחד בימים אלו של תשובה. הרבה סליחות ובקשות, תזכורות של זכות אבות וברית אבות ואמהות והשבטים, ומעשים טובים... והעיקר - הרבה מלל ודיבורים. בטחוננו העצמי - שכה חששנו לו - חוזר אט אט ומתעבה ומתקשח, ואמונה לנו גם בכוחנו ועוצם תבונתנו, ותקוה טובה לנו גם בעומק ובחוסן חכמתנו; תופשי תורה אנו - אשרינו!
וכך קרבים אנו ובאים אל השיא, אל הפסגה, אל היום הקרוש והנורא. דוקא כאן ודוקא עכשיו תנסר, תטריד ותציק השאלה - האמנם מוכנים אנו?! כלום יודעים אנו כבר להתפלל כיאות?!
יש ללמוד דרך תפילה מגדולי האומה, מאבותינו הקדושים, שהרי בהם אנו רואים מורי דרך לתפילה, שהרי כך אנו מבקשים:
"מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו; מי שענה ליצחק וגו' ..." (מתוך סליחות שבכל יום).
כל אחד ואחד מן האבות ומראשוני האומה המתפללים, טובע מטבע חדש במהות ובאופן התפילה, מניח יסוד לבחינה מיוחדת משלו בדרך בקשה.
הפעם נבקש ללמוד מתפילתו של חזקיהו המלך, נבקש, ש"מי שענה לחזקיהו מלך יהודה בחוליו הוא יעננו".
וכך אנו לומדים (במלכים ב', כ'; בישעיהו ל"ח, ובקצרה גם בדבהי"ב ל"ב): "בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ד' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. ויסב את פניו אל הקיר ויתפלל אל ד' לאמר: אנא ד', זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי. ויבך חזקיהו בכי גדול. ויהי ישעיהו לא יצא העיר התיכונה, ודבר ד' היה אליו לאמר: שוב ואמרת אל חזקיהו נגיד עמי, כה אמר ד' אלקי דוד אביך, שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך, הנני רפא לך, ביום השלישי תעלה בית ד'. והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, ומכף מלך אשור אצילך ואת העיר הזאת, וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי".
מה כח יש בה, בתפילה קצרה זו , שמקרעת היא גזר דין המיתה שנקנס על חזקיהו? ומה טעם מוסיף לו הקב"ה דוקא חמש עשרה שנה על שנותיו? [לא כך הייתי תמה, אילו מוסיף היה לו שנה, שלוש או עשר; אבל חמש עשרה - מנין?!].
הלכתי אצל חז"ל ולא מצאתי מבוקשי.[2] בצר לי פניתי לעולם הרמז והסמליות. אם אמצא, הרהרתי, כי מספר מלות התפילה אותה נושא חזקיה, הוא חמש עשרה, שמחה גדולה אשמח, כי גילוי מרגש אגלה. על פיו, כל מלה כנגד שנה היא, לכל מלה בחינה מיוחדת משלה ועוצמה גדולה. והנה לגודל האכזבה, מכל כוון ובכל אופן, רק ארבע עשרה מלים בתפילה... ואז, כשכבר אמרתי למשוך ידי - גיליתי! עוד מלה יש לצרף לתפילת הארבע עשרה - "ויבך"! הבכי - יסוד, כלי ועולם בפני עצמו. הנה כי כן, בדברי תגובתו של הקב"ה נמצא:
1) "שמעתי את תפילתך" 2) "ראיתי את דמעתך".
התפילה לחוד והדמעה לחוד. זו האחרונה היא המכרעת, היא שמעניקה משמעות וחשיבות לכל המלל שלפניה.
לא רגיל הוא בכיו של חזקיה המלך; "בכי גדול" הוא בוכה. כאמור, יסוד הוא הבכי, אך גם סוד גדול. לא הכל יודעים זה הסוד. וחזקיהו, מי גילה רז זה לחזקיהו?
בדיקה מגלה, כי היה עוד רק מלך אחד מכל מלכי ישראל ויהודה שידע הסוד אף נשתמש בו - דוד המלך ע"ה.[3] עם הוודע דבר מות אמנון בידי אבשלום - "ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה, וכל עבדיו נצבים קרועי בגדים... וישאו קולם ויבכו וגם המלך וכל עבדיו בכו בכי גדול מאד" (שמואל ב' , י"ג) .
מן האב הגדול לומד חזקיהו, ובדרכו נוקט. עובדת קשר הבכי הגדול שבין דוד לחזקיהו ומשמעותו, בולטת גם בדברי תגובתו של ד' לתפילת חזקיהו: "... כה אמר ד' אלקי דוד אביך, שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך, הנני רפא לך... וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי".[4]
מה טיבו של בכי, מה מקומו, מה כוחו?
דכדוכה של נפש הוא הבכי, דיבור הנשמה, ביטוי עשיר ועז מבע, ללא מלים. בסוף כל הדרכים בא הבכי, בתום כל המלים והתפילות. גם אם תמו כל אופני הביטוי ואין עוד כח אף למזכרת זכויות ומעשים טובים, או גם זכות אבות אין עוד - בכי יש[5]. שהרי, כך נוהג חזקיהו - מבקש הוא: "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי"; ורק אחר כל המלים - מחשש פן ננעלו שערי תפילה - מופיעה דמעה זבה. שכך לימדנו ר' אלעזר: "מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (תהלים ל"ט) "שמעה תפלתי ד' ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש" (בבא מציעא נ"ט.)[6].
אם קודם התפילה ניצב חזקיהו כשפניו אל הקיר - "ויסב את פניו אל הקיר", הרי שעם תום התפילה חש הוא כמי שנדחק וניצג כשגבו אל הקיר, ותחושת אין האונים וחוסר הברירה מעניקה לו את עוצמת ואומץ הלב, ומקירות ליבו בוקע הבכי הגדול.
"אמר רב חנן, אפילו בעל החלומות אמר לו לאדם למחר הוא מת, אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר (קהלת ה', ו') 'כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי אם האלקים יראי, מיד - 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. מאי קיר? אמר רשב"ל - מקירות ליבו שנאמר (ירמיהו ד!, י"ט) "מעי מעי אוחילה קירות ליבי המה לי לבי לא אחרש" (ברכות י' ע"ב).
אמנם כן, עבודת הלב היתה זו, לב גדול ושלם, כדרך שמעיד אף הכתוב עצמו על חזקיהו "בכל לבבו הכין לדרוש האלקים ד' אלקי אבותיו" (דבהי"ב ל' י"ט). את אלקי אבותיו דורש הוא, ובמידת אבותיו הוא דבק, כאמור.
ק"נ מזמורים יסד דוד המע"ה בתהלים, בהם שיקע כל עוצמת רוחו והגיגי נפשו. תפילות עשירות תוכן, דעה וטעם. ובכל זאת, בתום כל הדרכים, לאחר קנ' טעמים, ודוקא במזמור הקנ' האחרון, מוצאים אנו את שמבטא חזקיהו במלה ה-ט"ו.
כיצד ניתן עוד להודות ולהלל לד', שואל עצמו דוד בעת נעילה, ותשובתו בנסיונות רבים ומגוונים, בכל אמצעים והכלים. "....הללוהו בתקע שופר... בנבל וכנור... בתף ומחול... במנים ועגב... בצלצלי שמע... בצלצלי תרועה" (תהלים ק"נ). ובכל זאת לא נחה עוד דעתו של דוד המשורר - האוהב והחש. יודע הוא, שאחרי כל הכלים ומעבר לכל המלים - עוד עולם יש, עולם של כלות הנשמה, של שפתה המיוחדת של הנשמה, הדרגה הגבוהה ביותר: "כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה" (שם).
בהכירו את עוצמת הדיבור, וגבוה ממנה - כח השתיקה המקשבת, עושר האילמות, הניח כבר דוד את היסוד בהצהירו: "לך דומיה תהלה" (תהלים ס"ה, ב)[7].
על כן ישאל דוד את הרשעים דוברי הכזב הצבועים: "האמנם אלם צדק תדברון?! ... (תהלים נח, א'). חז"ל ירדו לעומק כוונתו, ואת המסקנה - בעקבות זו התביעה - מציג ברורות רבי יצחק: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם" (חולין פ"ט ע"א).[8] הוא אינו מדבר, האילם, אך שומע הוא[9].
כמוהו כתינוק שבכוחו להשיג כל מבוקשו בבכי, בצעקה. דרך מיוחדת לו, לעולל, להיות שוכב בעריסתו, ולהשיג כל מבוקשו באמצעות הברות קטועות, בכי ואפילו בשתיקה. סגולת לב התינוק היא אף סגולת לב האם ורגישות הקשבתה החרדה, האוהבת. "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה, ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב', ו').
נתלבט הזוה"ק בשאלה - מנין ירעה היא כי "מילדי העברים זה"? ותשובתו כלשונה:
"א"ר יהודה כל מלין דעלמא תליין בתשובה ובצלותא דצלי בר נש לקב"ה, וכל שכן מאן דאושיד דמעין בצלותיה, דלית לך תרעא דלא עאלין אינון דמעין... ותאמר מילדי העברים זה דאינון רכי לבא, ולא מילרי העכו"ם דאינון קשי קצל וקשי לבא. מילדי העברים, רכי לבא מאבהן ומאמהן לאתבא קמי מאריהון. ותקרא את אם הילד, שהיתה בוכה. הה"ד קול ברמה וגו' רחל מבכה על בניה; הוא בוכה, ואם הילד היא בוכה וכו'. ואמר ר' צחק, פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי... בבכיה דישראל יפקון מגלותיה, הה"ד - בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (זוהר שמות, שם).[10]
סוד זה בדיוק ידע חזקיהו המלך - לבכות כתינוק, ואפילו לשכב במיטתו ולשתוק כתינוק. בטחונו בד' בא לידי ביטוי בזה האופן רק פרק אחר לפני זה בו עסקנו לעיל, כאשר מתפלל הוא למפלת סנחריב (מלכים ב' י"ט).
פרשנית חז"ל מגלה, כי גדולת תפילתו - בשתיקה, בהשלכת יהבו על ד', בלי חכמות. "ארבע מלכים, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הם - דוד, ואסא, יהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים י"ח, ל"ח) וארדוף אויבי ואשיגם וגו'י, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן, שנאמר (שמואל א' ל', י"ז) 'ויכם דוד מהנשף ועד הערב. עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה. אמר הקב"ה אני עושה כך, שנאמר (דבהי"ב י"ד, י"ב) 'וירדפם אסא והעם אשר עמו גו'י; כי נשברו לפי אסא אין כתיב כאן, אלא כי נשברו לפני ד'. עמד יהושפט ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הרינו אומר שירה ואתה עושה. אמר ליה הקב"ה אני עושה כן, שנאמר (דבהי"כ ב', כ"ב) 'ובעת החלו ברינה ותהלה נתן ד' מארבים. עמד חזקיהו ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה. א"ל הקב"ה אני עושה כן, שנאמר (מלכים ב' י"ט, ל"ה) !...ויצא מלאך ד' ויך במחנה אשור" (ילקוט שמואל רמז קס"ג). עסקנו בדוד, בחזקיהו, והבאנו פסוקים ומאמרי חז"ל. ואנו?! כלום יודעים אנו הסוד הגדול?
בכל ימות השנה, אנו משתדלים להיות ערומים בדעת ככל שניתן. מתאמצים בתחבולות שונות להיות חכמים ומתוחכמים, להעביר מסר מורכב ככל שניתן, [וככל שמורכב הוא הרי זה משובח, וככל שמסובך הוא הרי זה מגושש]. טורחים אנו ויגעים בפיתוח יחס אמביולנטי, מבט אינטלקטואלי, גישה דיאלקטית ודרכי הבעה ופילוסופיות נפתלות ומשוכללות.
כך - בכל ימות השנה. ברם, בזמן הזה, שמא צורך יש בגישה שונה, בעורמה מסוג שונה.
"'אדם ובהמה הושיע ד'. ,(תהלים ל"ו, ז') אמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה" (חולין ה' ע"ב), ורש"י שם: "דכאי רוח", ובפירושו לתהלים (שם): "משימים עצמם כבהמה, בענווה, אותם תושיע ד'".
רק לפני ימים ספורים, בעמדנו ניצבים להמליך עלינו מלכו של עולם, עסקנו ב"פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה". מסובכים, מורכבים, חכמים ופקחים אפשר שנהיה בכל ימות השנה. לא כן בצמתי החיים והזמן; לפני ואחרי כל זה, בעת חניית חשבון הנפש וחפוש חדרי לבב, יש צורך בפשטות דוקא.
עכשיו הזמן ל"מסר פשוט" דוקא... בלי חכמות, בפקחות מסוג חדש-ישן, פקחות טבעית ופשוטה, פקחות של אכרים[11].
הנה סיפור[12] הממחיש יפה גוון זה בעבודת ד': מעשה באלשיך הקדוש, שדרש בבית הכנסת, כי הבוטח בד' אינו צריך להשתדל כלל לפרנסתו, אלא יעסוק בתורה בתפילה וד' יזמן לו פרנסתו כראוי. היה שם "בעל עגלה" אחד, שנכנסו דברי האלשיך הק' בלבו, עזב עבודתו, מכר חמורו וישב כל היום בבית הכנסת באמירת תהלים. מן השמים זמנו לו ארגז מלא מטבעות זהב ונתעשר עושר גדול. תלמידי האלשיך הק' שראו זאת, באו אליו בטענות, כי אף הם עוסקים בתורה (ואולי אף בפקחות ובפלפולים גדולים מאלו של בעל העגלה...), ולא עלתה בידם. אמר להם הרב: "אין הדברים מתקיימים אלא במי שמאמין בהם כפשוטם, בלא שום מחקר ופלפולים..."
עצה טובה הן כבר השיא לנו החכם מכל אדם:
" ואל תתחכם יותר, למה תשומם" (קהלת ז', ט"ז)[13].
[1] השיחה במלואה בדף הקשר גיליון מס' 357.
[2] במספר מקומות דנים חז"ל בסיפור המעשה, אך רק במס' יבמות מ"ט ע"ב-נ' ע"א יש התיחסות למנין 15 השנים; גם שם, רק בהקשר לשאלה אם תוספת של ממש היתה זו, או שמא "משלו הוסיפו לו" (את שבקשו לפחות קודם לכן).
[3] בכל התנ"ך כולו מופיע, למיטב ידיעתי, רק עוד פעם אחת הצירוף "בכי גדול", בשלהי טרגדיית "פילגש בגבעה". עם ישראל מזועזע, יושב בבית אל, ואז: "..וישאו קולם ויבכו בכי גדול" (שופטים כ"א, ב'). עוד יש להתעכב על תפילת עזרא, שאף בעקבותיה מבקשים אנו - "מי שענה לעזרא בגולה הוא יעננו". שם נמצא: "ובהתפלל עזרא ובהתודותו בוכה ומתנפל לפני בית האלקים, נקבצו אליו מישראל קהל רב מאר אנשים ונשים וילדים כי בכו העם הרבה בכה" (עזרא י!, א'). ובדוד מצאנו עוד: "וכל הארץ בוכים קול גדול..." (שמואל ב' ט"ו, כ"ג).
[4] מעניין במיוחד, בהקשר זה, הסברו של הגרי"מ חרל"פ למשמעות התואר "עבד ד'" בו משתבח דוד המלך ע"ה - "...דוד המלך שהקים עולה של תשובה להורות תשובה ליחיד, נקרא בשם עבד ד' והשליך עצמו על ד', וכן בעל תשובה יונק תשובתו מתשובתו של דוד המלך ונתכנה גם הוא בתואר עבד ד'" (אורי וישעי פר' מ"מ).
[5] כך היא דרכם של צדיקים, שמצד אחד "באים בזרוע" לפני הקב"ה (ברכות י"ז ע"ב) "בזכות שבידם" (רש"י שם), ומצד שני נשענים ובטוחים על רחמיו הרבים, ומבקשים - "...נפלה בא ביד ד' כי רבים רחמיו..." (שמואל ב' כ"ד, י"ד).
[6] ראה הסברו של הרב זצ"ל, אשר בסוף ימיו, בחלותו, הוסיפו לו את השם חזקיהו, בעולת הראי"ה חלק א' "עניני תפילה", פרק ז'. [עיקר הבכיה, מסביר ר' נחמן מברסלב, צריך להיות מתוך שמחה "בשמך יגילון כל היום" (תהלים פ"ט, י"ז) - ראשי תיבות: בכיה].
[7] כל מבקש ד', יצא נא בעקבי אליהו הנביא, המודרך מפי ד' כיצר ניתן למצאו: "...לא ברוח ד'... לא ברעש ד'... לא באש ד'", אלא - ב"קול דממה דקה" (מלכים א' י"ט, י"א-י"ב)
[8] ונראה, כי לא אמנות לבר היא זו, כי גם אומנות...
[9] עיין תהלים ל"ח, י"ד; חגיגה ב' ע"ב.
[10] ובספר "פלא יועץ" מובא: "...וכתבו גורי האר"י, שבתפילת שחרית יתפלל בשמחה ותפילת ערבית בבכיה, וסימן לדבר 'בערב ילין בכי ולבקר רינה'. אבל כגון אנן יתמי דיתמי, הלואי שנתפלל כל תפילותינו בבכי. ואעפ"י שצריך להיות עובד את ד' בשמחה ובטוב לב יותר מרוב כל, מ"מ צריך שיהיו מעורבים זה בזה עין במר בוכה ולב שמח מהאי גיסא, על אשר זכה להיות עומד ומשרת לפני מלך הכבוד ועשה נחת רוח לפניו".
[11] וכבר ביאר רבי מנחם מבדל מקוצק על דרשת חז"ל - "קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?" - לאיזו שטות? להיות פיקח...
[12] ומרובות המה המעשיות וההדרכות מסוג זה בספרות חז"ל והחסידות.
[13] כדאי לראות, בענין זה, דברי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל ב"אורי וישעי" פרק ע"ב: "התשובה למעלה מכל חכמה".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)