'זמרת אנוש' | על האדם מול האין־סופיות

עמידת האדם מול הקב"ה וצורת הפנייה שלו אל אלוקיו משתנה כל הזמן. במעגל חייו של אדם תהיה הפנייה מעמדה של ילד שונה מעמדה של נער מתבגר ושל אדם מבוגר, וגם שינויים היסטוריים המשנים את המצב האנושי ואת עמידת האדם מול העולם ומול עצמו ישפיעו על הפנייה אל הקב"ה. דוגמה אחת לשינוי כזה הייתה חורבן בית המקדש, שחז"ל אומרים שבו בזמן גם פסקה הנבואה – נראה שעולם שיש בו בית מקדש יש בו גילוי שכינה רב בכלל, והיא משפיעה על העמידה של כל אדם מול הקב"ה. ואולם למרות השינויים האלה יש משהו בסיסי בעמידת האדם מול הקב"ה שאינו משתנה, ומהתבוננות באופן העמידה של גדולי הנביאים בתקופות אחרות לגמרי נוכל ללמוד גם על מציאות החיים שלנו ועל העמידה שלנו מול הקב"ה.

 

א.     בין אדם למקום

המדרש בפרשת בהעלותך מתמקד אמנם בהדלקת הנרות במנורת המשכן, אבל במשל המובא בו יש אמירה כללית ורחבה:

דבר אחר, 'בהעלותך' – זהו שאמר הכתוב (תהלים קלט) "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה", ולנו אומר בהעלותך. למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך באו עמו שמשין, סיבבו מיכן ומיכן מנורה של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות. אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד?! למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. וכן הקדוש ברוך הוא כולו אורה, שנא' (דניאל ב) "ונהורא עמיה שרא", והוא אמר לישראל התקינו לי מנורה ונרות. מה כתיב שם (שמות כה) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם /שמות כ"ה/) "ועשית מנורת זהב טהור". כיון שעשו באת שכינה. מה כתיב שם (שם /שמות/ מ) "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד", מיד קרא למשה, ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו "וישמע את הקול מדבר". מה דבר אליו? בהעלותך את הנרות [במדבר רבה (וילנא) פרשת בהעלותך, פרשה ט, ח].

 

המשל מורכב משלושה שלבים המציגים את היחס בין המלך לאוהבו: בשלב הראשון המלך מודיע לאוהבו שהוא אוכל אצלו, והאוהב מתכונן לביקור המלך. במדרש מבוטא החידוש שיש בסיטואציה בביטוי "תדע שאצלך אני סועד"; בחירת המלך לסעוד אצל אוהבו איננה בחירה פשוטה בגלל הפער שמונח בעצם האמירה שהמלך מתארח אצל אחד מבני עמו (אפשר לומר שהחידוש נמצא כבר באמירה "משל למלך שהיה לו אוהב", כי לכל מלך יש עבדים, אבל יש כאן חידוש שיש מלך שיש לו אוהב), אבל בשלב הראשון החידוש הזה נראה אפשרי להכלה. אוהבו של המלך מנסה לעמוד בסטנדרטים של המלך בכלים העומדים לרשותו ומתקין מיטה, מנורה ושולחן של הדיוט.

בשלב השני עומד האוהב בביתו ומשקיף על המלך המתקרב. בשלב הזה אוהבו של המלך עובר את השינוי הראשון – הוא מתבייש ומבין שכל מה שהכין איננו ראוי לעמוד לפני המלך, ששמשין מסובבים אותו ויש לו מנורה של זהב; לכן הוא מטמין את כל מה שהתקין. משהו משתנה אצל האוהב ביחסו אל המלך דווקא במפגש המרוחק שבו הוא רואה את המלך ופמלייתו, מקבל פרופורציה ומבין שבלתי אפשרי לגשר על הפער.

השלב השלישי הוא השלב שבו המלך נכנס אל הבית ורואה שדבר לא הוכן לקראתו, וכאשר הוא שומע את הסיבה הוא פוסל את כליו שלו, ואומר שלמרות פשטות כלי האוהב הוא מבכר אותם על כליו בשל האהבה המתבטאת בהם. בשלב הזה המלך גוער באוהבו, אבל הגערה הזאת מאפשרת בסופו של דבר מפגש משמעותי יותר בין המלך לאוהבו.

המדרש עוסק במישרין בשאלת המנורה, מאחר שכפי שלומד המדרש מהפסוק בדניאל, הביטוי הישיר לגילוי אלוקי הוא אור, והמשכן היה מקום הגילוי האלוקי. לכן הציווי להדליק מנורה מבטא בחדות רבה ביותר את הפער בין המאמץ האנושי וקטנותו ובין האין-סופיות האלוקית. האדם שבידיו אור נרות יאיר את המשכן, ששורה בו האור האלוקי?! זאת פעולה שנראית חסרת טעם.

המדרש מציע פתרון לגישור על הפער הזה: הוא מצייר במשל את מסלול השינוי שעובר אוהבו של המלך כדי שנעבור אותו אנחנו. אבל מהו השינוי? לכאורה אין שום הבדל בין המצב הראשוני, שבו האוהב עורך את השולחן בכלי הדיוטות, למצב הסופי, שגם בו האוהב עורך את השולחן בכלי הדיוטות. אלא שהפתרון נמצא בתהליך ובמודעות שממנה הפעולה נעשית: כלי ההדיוטות שבתחילת התהליך הם ביטוי לחוסר הבנה של גדלות המלך, ולכן הם מסולקים ברגע שהמלך מגיע. לעומתם כלי ההדיוטות שבסוף התהליך נערכים מידיעה שאינם ראויים, אבל הם רצון המלך, ולכן הם מתקבלים. אילולא השקיף האוהב על המלך והבחין בגדלות המלך ובקטנותו העצמית אל מול הגדלות הזאת, הוא היה משאיר את כלי ההדיוטות, ובאמת היה בזה זלזול במלך ופגיעה בכבודו. מנגד, אילו לא הכין כלום מראש כי הוא מכיר בגדלות המלך ובאפסותו אל מול הגדלות הזאת, גם אז הייתה בזה פגיעה בכבוד המלך. כבוד המלך מתגלה דרך שלושת השלבים: השימוש בכלי האוהב, סילוקם והחזרתם.

בחלוקה סכמטית אפשר לראות את השינוי המתרחש בשלבים, אבל באופן עמוק יותר השלבים האלה מעורבים זה בזה ואינם חייבים להיות מסודרים על הציר הכרונולוגי. בפעם הבאה שהמלך יודיע לאוהבו שהוא בא להתארח אצלו,^[1] כבר בהכנת הכלים מראש ידע אוהבו של המלך שאינם ראויים למלך ושאין ביכולתו לערוך שולחן בעריכה הראויה למלך, ועם זאת הוא יתאמץ לערוך בכלים המכובדים ביותר, כי עם המאמץ הפשוט לכבד את המלך והידיעה שאין ביכולתו לכבד את המלך עומדת גם הידיעה שהוא אהובו של המלך, ולכן המלך אוהב את המאמץ שלו.

ה'שפת אמת' בדרשותיו לפרשת בהעלותך מזכיר פעמים מספר את המדרש הזה, ומוסיף: "וגם בכל מצוה אחר כל פעילת האדם בבוא לידי גמר המעשה או התפלה צריך לחול על האדם בושה ואז מעשיו מקובלים כנ"ל" (שפת אמת במדבר, פרשת בהעלותך תשל"ח), כלומר התהליך המתואר במדרש באשר לעשיית המנורה הוא תהליך שצריך ללוות אותנו בכל עמידה מול הקב"ה, בתפילה או במצוות. כי הפער בין אור הנרות שבמנורה מעשי ידי אדם ובין האור האלוקי מקביל לפער שבין כוונת הלב האנושי בתפילה ובין המכוונות הנדרשת בעמידה מול לב העולם, וכן מקביל לפער בין ההבנה האנושית בלימוד תורה, עמוקה ככל שתהיה, ובין העומק של התורה כפי שניתנה משמים.

בניסוח כללי אפשר לומר שחיי האדם הם סופיים, וכך כל מעשיו, חכמתו וכוונת לבו; מהסופיות הזאת אי-אפשר לחמוק, אבל הסופיות הזאת עומדת מול האין-סוף, ולכן היא יכולה לקבל משמעות אין-סופית. הייחוד של הפעולה האנושית בלימוד תורה הוא ללמוד טקסט שאני עומד מולו בתודעה שתמיד יש בו הרבה מעבר למה שאגלה, ולכן הוא תובע ממני להתאמץ ולמתוח את קצה גבול היכולת ההבנה שלי, ולזכור אגב המאמץ שכל יכולת ההבנה האנושית בתורה תישאר תמיד חלקית מאוד ולא תיגע במלוא העומק הטמון בתורה. כך גם בעמידה בתפילה, שבזמן שאני אומר תודה לקב"ה אני משתדל לעמוד כולי במקום המרבי של הכרת הטוב שבי, ואגב כך זוכר ש"אילו פינו מלא שירה קיים... אין אנחנו מספיקים להודות לך".

התחושות האלה מובילות לעתים לתסכול, מאחר שבאופן קבוע יישאר פער בין מה שנתבע ממני לעשות ובין מה שאני עושה. יש מי שינסו להתמודד עם הפער על ידי הנמכת התביעה, באמירות מהסוג שמסביר איך אפשר לצאת ידי חובת לימוד תורה גם בלימוד מועט ללא הבנה מעמיקה מאוד ואיך אפשר לצאת ידי חובת תפילה גם בתפילה שהכוונה בה חלקית ומעורבבת. אבל כאשר מנמיכים את התביעה, התורה והתפילה מאבדות את האין-סופיות שבהן וממילא אובד הרצון ללמוד תורה ולהתפלל. העצמה של התפילה היא מפני שיש בה פתח לפתיחת לב עמוקה הרבה יותר מכל מה שנפתח עד עכשיו, והעצמה של התורה היא מפני שיש בה פתח להבנות שהן מעבר ליכולת ההשגה הנוכחית שלי, וזה מה שמעורר בי את הרצון להתפלל וללמוד תורה; דווקא הגבהת התביעה מעוררת את הרצון.

הדרך להתמודד עם התסכול היא על ידי ההכרה שהמאמץ האנושי והמכוונות להתקדם הם מה שהקב"ה מבקש, כי יישום התביעה במלואה הוא תמיד מעבר להשגה. אם כן, הפתרון איננו למנוע את התסכול על ידי צמצום הפער אלא להגביר את המודעות לפער ולהעמיק את היכולת להתבונן בעומק ובמשמעות שהפער הזה מצמיח בנו.

השנה התחדשה לי הבנה דרך המשל הזה גם בהכנות לפסח. בהלכות הפסח במיוחד יש ממד של אין-סופיות: ההלכות הדקדקניות של ניקיון הבית, הכשרת הכלים, קניית המצרכים וההכנות למיניהן עם החומרות המתווספות עליהן נותנות את התחושה של משהו אין-סופי שאין לנו יכולת לעמוד בו. נראה לי שגם כאן אפשר ליישם את ההבנה מהמשל שבמדרש, שליל הסדר הוא הזדמנות של פעם בשנה שביתו של כל יהודי נעשה חלק מהמקדש ומקום שנעשית בו עבודת הקרבנות, וממילא זהו יום שכביכול המלך בא להתארח אצלנו בבית.

כאשר המלך בא להתארח אצלנו בבית ההכנות הן אין-סופיות. ניקוי הבית מהחמץ איננו רק ציווי נורמטיבי שברגע שעמדתי בהגדרות של החוק מילאתי את חובתי אלא הוא הכנה לנוכחות אלוקית, וממילא כמה שאנקה את הבית מהחמץ ואכין את הכול לליל הסדר עדיין העמידה מול הנוכחית האלוקית תזכיר לי שהניקיון שלי אינו מספיק ואני צריך להתאמץ עוד ולחפש כל פֵּרור. צריך להוסיף על התודעה הזאת את הידיעה שאין לנו יכולת לעמוד באין-סופיות הזאת, והקב"ה בוחר לבוא להתארח אצלנו בבית דווקא עם האנושיות שבו ועם חוסר היכולת לעמוד בציפייה המושלמת.

העמידה מול הקב"ה המתוארת במדרש מאפשרת שילוב מכוון בין האהבה ליראה; האדם במדרש הוא אוהבו של המלך, תואר שכבר הערנו עליו שיש בו מורכבות. בדרך כלל יובאו במשלים יחסי מלך–עבד, אב–בן ולעתים דוד–רעיה, אבל יחסי מלך ואהובו הם שילוב של שתי שפות שונות. בשלב הראשון, כאשר המלך אומר לאוהב שהוא בא אליו, האוהב מתקין לו את הכלים מתוך אהבה וקרבה של אוהב שאפשר לראות בה משהו שוויוני, המתעלם מהמלכות של המלך, אבל כאשר המלך מתקרב התודעה משתנה והאוהב של המלך עומד לפתע מול הנוכחות של המלוכה, מאבד את צד האהבה ומתמסר ליראה – ומטמין את כל מה שהכין. האהבה חוזרת לתפוס את מקומה דווקא מכוח היותו אהובו של המלך ולא רק אוהבו; האהבה המתגלה מהמלך אל האדם היא שמייצרת את אפשרות האהבה למרות הפער שבין המלך להדיוט. במטוטלת שבין אהבה ליראה האהבה לבדה עלולה להשטיח את הקשר ולאבד את העצמה שיש בו, והיראה לבדה עלולה שלא לאפשר חיבור ממשי בין ההדיוט למלך. הצדדים השונים המתוארים במדרש גורמים את יכולת ההכלה של האהבה והיראה יחד.

המבנה הזה של עמידת האדם מול הקב"ה מתואר באופן דומה בפיוט של רבי שלמה אבן גבירול:

שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי

אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי

לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל

כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי

מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן

לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי

הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן

אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי

 

הפיוט פותח בבית הראשון במציאות של התפילה כדבר פשוט וקיים, ואחריו הבית השני והשלישי מביעים את חוסר היכולת להתפלל בגלל המודעות לגדלות האלוקית, וממילא את הנסיגה כביכול מהרצון להתפלל. בבית הרביעי חוזרת ההצדקה לתפילה מצד רצונו של הקב"ה, הבוחר ב'זמרת אנוש' למרות גדלותו הנשגבת.

 

ב.     בין אדם לחברו

מזווית אחרת נראה שהמבנה הזה מתקיים גם ביחסים שבין אדם לאדם. כשעני עומד מולנו ומקבץ נדבות, מבקש מאתנו צדקה, בפשטות יש כאן אדם המבקש כסף, וברגע שאכניס את ידי לכיס ואתן לו מטבע – אמלא את מבוקשו. אבל בראייה עמוקה יותר מולי עומד אדם עם כל הכאב והחוסר שלו, והבקשה שלו במלואה היא להיות קשוב ולראות את הצורך שלו ואת מה שראוי היה להיות בעבורו בעולם. מצד האין-סופיות שבו, כל כמה שאתאמץ אכן לא אענה באופן מלא על מה שראוי שאעשה בעבורו, כי בדומה לעמידה מול הקב"ה גם העמידה מול האדם שנברא בצלם אלוקים היא עמידה מול האין-סוף. גם כאן התביעה האין-סופית יכולה להוביל אותנו לשיתוק שאין בו אפשרות לעזור לעני, אבל על פי מה שנלמד מהמדרש, המסקנה היא שלא אתייאש מהיכולת לתת אלא אתן מתוך מודעות לכך שאין בי יכולת לתת את מה שראוי שאתן.

 כך כתוב בגמרא על נחום איש גמזו:

אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע] בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואח"כ לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך? אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי, פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך. אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך (תענית כא ע"א).

 

תלמידיו של נחום איש גמזו רואים סתירה בין הצדיקות הגדולה שלו ובין הסבל שהוא נתון בו, ונחום איש גמזו מסביר להם שהוא גרם לעצמו, כלומר הוא בחר בסבל הזה, והסבל לא הגיע אליו במקרה או בטעות. הוא מספר לתלמידיו מהו המעשה שבגללו 'מגיע לו' לקבל את העונש הזה, אך המעשה שסיפר נחום איש גמזו עדיין מצריך הסבר – למה הוא מקבל עליו את כל האשמה להתרחשות? נחום איש גמזו חטא לכאורה בכך שהתנהל במתינות ולא הזדרז לעזור לעני. מבחינת שורת הדין נראה שהוא היה בסדר גמור; הוא נענה לבקשת העני – ומניין לו לדעת שהעני נמצא בחרפת רעב כזאת שימות בעוד רגע אם לא יינתן לו אוכל? ובכל זאת נחום איש גמזו מקבל את האחריות למותו של העני ואת האשמה עליו, כי התברר לו עד כמה לא די בהיענות הנורמטיבית ועד כמה ההיענות צריכה להיות מוחלטת כאשר עני עומד מולו ומבקש צדקה.

הנפילה על פני העני היא סילוק כלי ההדיוטות בעמידה מול הקב"ה; הבנת האין-סופיות שבתביעה המאירה את העשייה אנושית, על כל חסרונותיה. המעשה על נחום איש גמזו אינו מספק את ה'פתרון' של העשייה המתאפשרת לנו ושל המודעות לחלקיות שבעשייה הזאת. אפשר לפרש זאת ולומר שהגמרא רוצה לחדד את חוסר התוחלת שבהיענות נורמטיבית לעני דווקא משום שמול אדם קל לנו הרבה יותר לחשוב שבהיענות לבקשתו המפורשת מילאנו את חובותינו, ולא לראות את האין-סופיות שנמצאת מאחורי הבקשה המסוימת. אפשר לומר גם שבעמידה מול האין-סופיות האלוקית קיים תמיד הצד האלוקי היכול לראות את ההתרחשות הפנימית, ולכן הפתרון של עשייה חלקית ורצון לעשות יותר ממנה הוא פתרון תקף, אבל מול בן אדם סופי נפילתו של נחום איש גמזו על פניו של העני כבר איננה מועילה לו. לכן לפי הגמרא בתענית, מול בן אדם קיימת רק המצוקה של חוסר היכולת לעמוד בתביעה האין-סופית, ואין פתרון.

התמונה של עני רעב ללחם העומד מול אדם ומבקש ממנו צדקה היא תמונה המבטאת את הפער בבירור, אבל גם את מערכת היחסים שבין הורים לילדיהם אפשר לייצג באותה צורה: האופן שבו מתוארת בגמרא מצוות כיבוד הורים כמצווה אין-סופית שבלתי אפשרי לעמוד בה בצורה מלאה הוא ביטוי נוסף לכך שגם ביחסים אנושיים יש תביעה שהיא גדולה הרבה יותר ממה שהאדם יכול למלא. גם במחויבות ההורים כלפי ילדיהם יש ממד אין-סופי כזה, ומערכת היחסים הזוגית מממשת מימוש עמוק והדדי של המבנה הזה.^[2] בכלל, בכל מערכת יחסים בין שני בני אדם מתקיים הצד הזה של הבקשה בנוכחותו של האחר עם האין-סופיות שבה, ולעומתה ההיענות החלקית שבעשייה האנושית.^[3]

 

ג.       נפש וגוף, רצון ועשייה

במדרש קהלת נאמר: "משל למה הדבר דומה: לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובין לה כלום, למה שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים" (קהלת רבה פרשה ו).  על פי המשל הזה, המבנה של הצורך להגיע לאין-סוף וחוסר היכולת למלא אותו הם חלק בסיסי מהקיום האנושי. עצם החיבור בין הנפש לגוף הוא שידוך בין רצונות, שאיפות וחלומות אין-סופיים ובין יכולת עשייה גשמית זמנית וחלקית. אבל השידוך הזה בין בת המלך לעירוני הוא שמאפשר את התחדשות הרוח והפריצה שלה לכיוונים חדשים דווקא מהעמדה האנושית החסרה.

האמונה בדורנו דורשת מהאדם המאמין למצוא דרכים להתמודד עם ספקות העלולים לערער לעתים על עצם חוויית העמידה נוכח פני ה' ומקשים על תחושת המפגש. הניסיון להגיע לוודאות מוחלטת בעמידה מול פני ה' ובדרכים בעבודת ה' מורכב יותר משהיה בדורות קודמים מכל מיני סיבות, ובהן גם חוסר האמון של האדם בכלים שלו עצמו, החוויה הקיומית שאמנם אני מאמין באמת מסוימת אבל אולי האמונה הזאת עצמה נובעת מסיבות פסיכולוגיות תרבותיות או אחרות גורמת לעתים להחלשת העצמה של האמונה, והאדם עלול לעמוד חסר אונים מול הספקנות וחוסר הוודאות של הכלים האנושיים.

אם נצליח להתבונן ברגעי הספק וחוסר הוודאות בעיניים של חסד, נוכל לומר לעצמנו שאמנם האמונה שלנו איננה ודאית ומדויקת, אבל בכלים החסרים שלנו היא האמונה שאליה אנחנו מצליחים להגיע, וזה הסיפור האנושי שבו הקב"ה חפץ, הסיפור על האדם החסר שאין לו ודאות, ובכל זאת הוא עומד מול הקב"ה בתפילה ובאמונה.

המילים הכתובות כאן הן ודאי כלים חסרים בהשוואה למדרש ולעומק המצוי בו, אבל יהי רצון שהקב"ה יסייע שהמילים יצליחו לגעת ולפתוח את לבנו לעמידה נוכח פני ה'.