ד"ש מבית המדרש, שבט תשפ"ה

 
שלום ורוב טוב ואור

ימים רגישים מאד, ימים גדולים, ימים קשים, ימים של דמעות קרובות לבוא בכל רגע – דמעות של התרגשות ושמחה ודמעות של צער וקושי, דמעות של תפילה ודמעות של מותשות וחוסר אונים, ומעל הכול דמעות של רגישות.
קשה לכתוב, כבר כמה ימים מתהלכת עם המילים "כולנו זקוקים לחסד" ומתפללת כחברה שנצליח להיות רגישים לכל הסובבים אותנו ולכל מי שמאותגר סביבנו – משפחות חטופים, משפחות שכולות, פצועים, ומי שמרגיש שקולו ודעתו אינם נשמעים. מרגישה שהחובה המוסרית שלנו בימים אלו היא רגישות ואחדות. הלוואי שנצליח.

כותבת בערב שבת שירה ורוצה לשתף במעט מחשבות שלי מפרשת בשלח.
רגע לפני קריעת ים סוף.
כל כך הרבה מחשבות מהימים הרגישים שלנו נודדים אל בני ישראל שעומדים על הים, צועקים, מתפללים, יראים וקצת חסרי אונים. ארבע כיתות עמדו על הים וכל כיתה והפתרון שלה למצב, כל כיתה ותפיסת עולמה, כל כיתה והפחד שלה והתפילה שלה.
כל כך הרבה פעמים למדתי ואף לימדתי את המדרש הזה ותמהתי לעצמי מה אני הייתי עושה, כיצד הרגישו בני ישראל וכמה קשה היה להיות שם על שפת הים. מנסה לרגע להיות בני ישראל כשמשה אומר להם "דבר אל בני ישראל וייסעו" ויחד עם המטה שהוא מרים הם מתבוננים על הים הסוער ומתלבטים או חוששים להיכנס לתוכו, מתלבטים האם לתת אמון בנצח ישראל ובמשה שליחו ולהתחיל ללכת בתוך הגלים עד שייבקע הים? או שמא לא?
האם עלה על דעתם שהים ייבקע?  האם הבינו שברגע זה הם עומדים בתוך נס? ומיד לנגד עיני דבריו הנפלאים של יהודה עמיחי:
"מרחוק כל דבר נראה נס,
אבל מקרוב אפילו נס לא נראה כך"
ונזכרת במדרש שהרב עמיטל היה מרבה לצטט על הפסוק "וימרו על ים בים סוף", מדרש המספר על ראובן שאומר לשמעון באמצע קריעת ים סוף "במצרים טיט ובים טיט", ותמיד היה בי רצון להיות שם - על שפת הים  - לראות אם אני נותנת אמון או שמא מתלוננת? או גם וגם? האם אני קופצת למים או צועקת? רציתי לראות מתי אני אבין שאני בתוך נס, ומתי והאם אומר שירה?
כל שנה מחדש פרשת בשלח מרתקת אותי ואת דמיוני, ושוב בשביעי של פסח, והשנה הרגשתי כמה הזדהות יש לי עם בני ישראל ועם הדילמות שלהם, עם הדמעות וההתרגשות שלהם.
מרגישה שאנחנו בימים היסטוריים מחד, ומאד מאד רגישים ואנושיים מאידך. חווה בכל יום מחדש (ויותר מתמיד) עד כמה אנחנו תלויים בבורא עולם,
"ברצותו מיישר וברצותו מעקם
כן אנחנו בידך אל קנא ונוקם
לברית הבט ואל תפן ליצר"
מרגישה בכל רגע את האיזון העדין בין הצורך והחובה האנושית לקחת אחריות ולפעול במציאות לבין הציפייה וההכרח לנס ולישועה משמיים. בהמשך הפרשה בני ישראל צמאים למים ולאוכל ומתלוננים ומסתבר שגם בתוך נס אנחנו זקוקים לאוכל ולפעמים מתלוננים גם על מותרות וזוטות החיים. נצרך ומאכזב כאחד.
הפרשה מסתיימת עם מלחמת עמלק – עם התובנה שידיו של משה עושות מלחמה ומנצחות רק כשישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבן לאביהם שבשמיים, ועם עוד תובנה קשה "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".
ימים לא פשוטים
"בימים ההם בזמן הזה".
מתפללת שגם לנו ייקרע הים בקרוב ממש, שבורא עולם יראה באומץ לבנו, יראה שאנחנו ממש בימים סוערים, שאנחנו ממש משתדלים לתת אמון ולשעבד את לבנו לאבינו שבשמיים, מתפללים , מתאמצים והכל ברגישות ואהבה.

בתפילה לגאולה שלמה וגילוי שכינה בקרוב בימינו
לרפואה שלמה לפצועים ולחטופים שחזרו
לחזרת כל החטופים בקרוב
לכוחות למשפחות השכולות ולמשפחות החטופים
לשלום שלווה ואהבה בעם ישראל.

כתמיד אשמח לשמוע מכל אחת מכן
באהבה גדולה
אסתי.

חרבות ברזל | יום 492