קווים לאישיותו של הגרי"ד סולוביצ'יק

קווים לאישיותו של הגרי"ד סולוביצ'יק*

יצא לאור בדף קשר גיליון 1216 | שבת פרשת ויקרא | ה' ניסן תש"ע

פתיחה

שיעור זה יעסוק בקווים מרכזיים באישיותו של הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, ובביטוייהם בכתיבתו ובמשנתו. נעמוד בעיקר על שתי נקודות מרכזיות:

א. אחת התכונות המרכזיות שפיעמו בגרי"ד סולוביצ'יק היתה העצמאות. לגרי"ד היתה דעה מוצקה בתחומים רבים, והוא עמד על דעתו אפילו כשידע שיאלץ לשלם על כך מחיר כבד. המחיר הכבד ביותר ששילם הגרי"ד בחייו היה ניתוקו הטוטאלי מהעולם החרדי: הוא נכדו של ר' חיים מבריסק, הוא תלמיד חכם בעל שיעור קומה, ואף על פי כן אין לומדים את ספריו, ולא היה לציבור החרדי כציבור קשר איתו. הגרי"ד התעקש שלא "לשחק" על פי הכללים שקבע לעצמו הציבור החרדי, והעדיף להיוותר נאמן לאמת הנראית לו.

אותה אמת של הגרי"ד היתה אמת דינמית. כלומר, הוא לא חשש לשנות את דעתו, וכאמור, אף כשידע שאותו שינוי עלול לפגוע בו ברמות שונות.

ב. כתביו של הגרי"ד סולוביצ'יק עוסקים בכל תחומיה ושלוחותיה של ההלכה והפילוסופיה. אחד החידושים המרכזיים בכתביו הוא החיבור בין שני העולמות, והתרגום של ההלכה למונחים מחשבתיים-פילוסופיים.

יושר אינטלקטואלי

תלמידי הגרי"ד מספרים, ששיעוריו לא היו קלים. הוא הציב בפני התלמידים דרישות רבות, ומי שלא עמד בהן, זכה לגערות בפני חבריו הכיתה. כמובן, הדברים לא נבעו מתוך כעס אישי או מתוך רצון להלבנת פנים, חלילה, אלא מתוך יושר אינטלקטואלי צרוף. הגרי"ד דרש הרבה מאוד מעצמו, ולכן היו לו דרישות כבדות גם מתלמידיו.

ישנו סיפור ידוע מאוד, שרבים היו עדים לו. באחד השיעורים, שאל תלמיד שאלה, והגרי"ד גער בו: דבריך אינם קשורים לעניין! בסוף השיעור, עזב התלמיד את הכיתה והלך לאכול בקפיטריה. לעומתו, נותר הגרי"ד במקומו וחשב. כעבור כמה דקות הוא קם ממקומו, ושאל: היכן אותו בחור? התלמידים אמרו שהלה הלך לאכול, והגרי"ד הלך אחריו עד לקפיטריה, שהיתה במרחק שני רחובות משם. הוא עבר בין השולחנות עד שאיתר את התלמיד, ואמר לו: גערתי בך בשיעור, אך חשבתי על דבריך, וכעת נראה לי שהם בהחלט קשורים לעניין. ובכן, שכח את כל מה שלימדתי היום, ובעז"ה מחר אכין שיעור חדש על הסוגיה, שיכלול גם את דבריך.

ישרות כנה ואמיתית כל כך היא תכונה מיוחדת במינה.

חשיבה עצמאית ללא מורא

אחד היסודות המרכזיים בבית סולוביצ'יק היה השמירה הבלתי מתפשרת על ערכים שנראו נכונים. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא ביחסו של הגרי"ד למדינת ישראל. כשר' חיים עוזר נפטר, היה זה הגרי"ד שהספיד אותו בפני יהודים חרדים בארצות הברית. בחלוף עשר שנים בלבד, מונה הגרי"ד לנשיא הכבוד של המזרחי בארצות הברית. הגרי"ד לא יכול היה להתעלם מיד ה' המתגלה בהיסטוריה, ולכן אף שגדל והתחנך בבית חרדי, שהתנגד בפירוש למזרחי ולציונות, לא פחד להסיק מסקנות חדשות ובלתי שגרתיות. כאמור, בולטות כאן שתי תכונות: החדשנות והכנות.

במאמר "ויחלום יוסף חלום"[1] עסק הגרי"ד בהצטרפותו למזרחי. הוא מתאר את היחס המיוחד לארץ ישראל בבית הוריו ובבית סבו[2], ומדגיש:

"כל השקפת העולם שלי נתגבשה באוירה של רמב"ם וראב"ד... ר' חיים היה הראשון שניתח באורח הלכתי, הגדיר וניסח ברמת מחשבה גבוהה את המושגים "קדושת הארץ", "קדשות מחיצות", "קדשה לשעתא וקדשה לעתיד לבוא"... וכן הלאה. המונחים ייצגו לא רק מושגים, מחשבה מופשטת וחידוש פורמאלי, אלא רגשות עמוקי-שורשים; אהבה, געגועים וחזון... ר' חיים היה אולי חובב ציון הגדול ביותר שחי בדור ההוא" (עמ' 24 בהוצאת "טל אורות")

כפי שמצאנו במקומות אחרים, גם כאן מנסח הגרי"ד את השקפתו המחשבתית במונחים הלכתיים, ואת השקפתו ההלכתית במונחים מחשבתיים. אני יכולה להעיד, שהמונח "קדשה לשעתא וקדשה לעתיד לבוא" הוזכר פעמים רבות בבית, ועמד במוקד הכמיהה לארץ ישראל[3]. בתוך דבריו שם כתב הגרי"ד:

"בניתי מזבח, עליו הקרבתי לילות נידודי שינה, ספיקות ופקפוקים"

לא רק לילות של שינה הוקרבו על המזבח, אלא גם נתק חברתי מהעולם החרדי. גדולי תורה כר' אהרן קוטלר ור' משה פיינשטיין ידעו להעריך את גדלותו של הגרי"ד ואת המורכבות שבאישיותו, אך המון העם לא ידע להכיל את המורכבות, ולכן פסל את מחשבתו של הגרי"ד. אך כאמור, על אף אותו נידוי חברתי מהעולם החרדי, הגרי"ד עמד על דעותיו, מתוך חתירה עמוקה ומתמדת לאמת.

הגרי"ד בדבריו מדגיש שהציונות שלו איננה הציונות של חיים ויצמן. למרבה הפלא, הוא עיין בכל הספר "מסה ומעש" של ויצמן (כפי שנוהג היה לעיין בכל ספר שהגיע לידו; זו היתה תכונה מיוחדת במינה), והסביר במה הוא חולק עליו. בדומה לשאר חיבוריו של הגרי"ד, "קול דודי דופק" הוא חיבור דתי ותורני, ולא חיבור ציוני.

מיזוג הלכה ומחשבה בהשקפה התורנית

ביטוי נוסף למרכזיות השילוב שבין ההלכה ובין המונחים הפילוסופיים המודרניים מצאנו במכתב מעניין שכתב הגרי"ד לנשיא ישיבה-אוניברסיטה בשנת 1955. המכתב עוסק בהצעה לשינוי תוכנית הלימודים בישיבה[4], ובתוכו נכתב:

"מכל מקום, אט אט ולמרבה הצער למדנו כי חסרונה של תורה פילוסופית המנוסחת במונחים דיסקורסיביים עלול להיות מצער מאוד בזמנים של משבר ושל שינויים היסטוריים. לוּ, דרך משל, היתה היהדות של תקופת הבית השני מנסחת את תורותיה המוסריות הנפלאות בלשון פילוסופית, שהיתה מובנת ליהודים וללא-יהודים של אותה תקופה, אזי לא היתה הנצרות יכולה להתגאות בכל הדורות שהיא היא אשר גילתה אופקים מוסריים חדשים, ולא היו זוקפים לזכותה את עובדת היותה דת מתקדמת... השבח לא-ל על שכמה מגדולינו, כגון הרמב"ם ואחרים, הבחינו בצורך של הפילוסופיה להתגלוּת ברבים ולהבעה עצמית, ופנו למטאפיסיקה ולפילוסופיה כדי לקדם את פני האתגר שבתקופות קשות ועוינות. אם הנבוכים זועקים אלינו בבקשת הדרכה, עלינו להשביע את צרכיהם ולהציע להם עצה והדרכה פילוסופית. עלינו ליטול חלק במאבק ההרואי למען היהדות המסורתית בכל החזיתות, וזאת הפילוסופית בכלל אלה"

טענתו של הגרי"ד קשה למשמע אוזניים; הוא קובע, למעשה, שייתכן שאם הרבנים בכל הדורות היו מצויים בשפה הפילוסופית, הנצרות לא היתה צוברת כוח! הגרי"ד הרגיש, שבתרגום ההלכה למונחים פילוסופיים מודרניים ישנו מימד מסוים של הצלת היהדות כולה[5].

עמידה על עקרונות

נעיין בקטע ממכתב אחר של הגרי"ד, שנכתב ב-1953. באותם ימים, בלטה הסתירה שבין היותו של אדם יהודי ובין היותו אמריקאי. ארה"ב היא מדינה נוצרית, ולא היה פשוט לחבוש כיפה ברחוב, ולשמור על אורח חיים דתי.

והנה, קם גוף כלשהו שעסק בתרגום התנ"ך לאנגלית. אותו גוף הציע לשתף גם את היהדות האורתודוכסית, אף שהיה ברור שהתרגום יתבצע ברוח מודרנית מאוד. הגרי"ד התנגד לכך, והסביר:

"רק אם יסכים בית ההוצאה להעניק להסתדרות הרבנים דאמריקה את הזכות להטיל וטו על כל דבר שנראה אותו כעומד בסתירה למסורת שלנו, נוכל לקחת חלק במפעל. אך הסדר שכזה נראה מאוד בלתי סביר. אנא הבהר נקודת מבט זו במכתבך לד"ר גרייזל, ואל תמציא תירוצים אחרים להימנעותנו מהשתתפות במפעל זה. הבחנתי במכתבך שאתה מודאג במקצת מן האפשרות שניוותר מחוץ לתמונה. הרשה לי לומר לך, כי גישה זו של חשש היא האחראית להרבה מעשים ומחדלים, פשרות וטעויות, אשר תרמו רבות למבוכה הנפוצה בקהילה היהודית ואף לאובדן ההערכה העצמית שלנו..."

בולטת כאן עמידתו האיתנה על עקרונותיו. הוא מגנה "תירוצים" שונים, וקובע שיש לומר את האמת כפי שהיא ולא להתבייש בה. מדבריו של הגרי"ד ניכר שאותו נמען שאליו פנה היה בעל חששות, והגרי"ד הצטיין בכך שפעל, חשב וכתב ללא מורא.

בהמשך אותו מכתב עוסק הגרי"ד בקביעת טקסים שונים לציון 300 שנים לישיבת היהודים בארצות הברית. גם כאן, הגרי"ד לא התנגד לזהות האמריקאית, אולם הוא התעקש שלא לערבב את אותה זהות עם עולם הרוח, שנקבע אך ורק על פי ההלכה המקובלת בידינו מאבותינו.

סיום

עסקנו בשלושה קווים מרכזיים לאישיותו של הגרי"ד:

א. בחינה כנה ושקולה של המציאות המודרנית.

ב. עמידה גאה על העקרונות. הגרי"ד היה יהודי דתי-תורני גאה; זו היתה משימה בלתי פשוטה בארה"ב בימיו, אך גם במדינת ישראל בימינו לא תמיד קל לעמוד במשימה זו ולהכריז בריש גלי על עקרונותינו, ועל ההבדלים שביניהם ובין נורמות חברתיות אחרות המקובלות במדינה.

ג. הדחף לתרגם את ההלכה למונחים הרווחים בפילוסופיה המודרנית.

שלושת הקווים הללו אמורים להנחות אותנו בלימוד כתביו הרבים, ובהבנתם לאשורם.

 

*סיכום הרצאה שניתנה כפתיחה ללימוד "איש האמונה" ו"קול דודי דופק" במסגרת תוכנית המחשבה, ביום שלישי ב' אדר. ההרצאה סוכמה על ידי אביהוד שורץ, ולא עברה את ביקורת המרצה. ההרצאה המקורית כללה סקירה ביוגרפית של הגרי"ד, אך היא הושמטה כאן משיקולי עריכה.

[1] המאמר הראשון בקובץ "חמש דרשות".

[2] הוא מתאר שם את ר' חיים כמי שחלם שיהיה לו פרדס בארץ ישראל. אין ספק שחלום זה קצת מוגזם...

[3] במאמר מוסגר יש להעיר, שיסוד זה חורז את כל כתביו המחשבתיים של הגרי"ד. בצעירותי נהגתי להתלוות לאבא כשמסר שיחות בשבתות המיוחדות של השנה בבוסטון (שבת תשובה, שבת הגדול ועוד). אחד ההיגדים שחזרו על עצמם בשיחות הם: "איך אני יודע שהרעיון שמסרתי נכון? הוא כתוב בפירוש ברמב"ם!". הרמב"ם היה נקודת המוצא הקבועה לדיון המחשבתי, שנבע באופן ישיר מההלכה.

[4] הגרי"ד מתאר שם את דפוסי הלימוד בישיבות ליטא, ומסביר שיש לערוך שינויים אחדים בדפוסים אלה. בתוך דבריו כתב הגרי"ד: "הקדשת שנת לימודים שלמה ללימוד חמישה עשר דפי גמרא, תוך ויתור על מסכתא שלמה, למען ויכוחים למדניים שנונים, היא עניין העומד, אם לדבר בעדינות, על גבול המגוחך". כידוע, הספק של חמישה עשר דפי גמרא לזמן הוא ההספק הרווח גם בישיבה-אוניברסיטה ובישיבת הר עציון, ואף על פי כן, ניכר כאן שהגרי"ד סבור היה שהוא בלתי מספיק!

[5] הגרי"ד הצליח במשימה זו, עד כדי כך שבימי השבעה נתקבל מכתב מאיש דת נוצרי בכיר בבוסטון, שסיפר על החוויה המרוממת שחש כשקרא את "איש האמונה הבודד".