התחדשות התורה – חידושי תורה בתורתו של רבי נחמן מברסלב

מוקדש באהבה אין קץ
לרב דוב זינגר ולישיבת מקור חיים
שחידשו בי את התורה

[1]

פתיחה

אחד הנושאים המשמעותיים ביותר בחייו של לומד התורה הוא חידושי התורה. אלפי ספרי חידושים כבר יצאו לאור, ועדיין מסתבר שמעל השמש, בתורה שקדמה לעולם, יש חדש (ע"פ שבת ל, ב). מאמר זה יעסוק, אם כן, בחידושי התורה. ספציפית, בדרך המיוחדת בה תפס רבי נחמן מברסלב, מגדולי החסידות שלפני מאתיים שנה, נושא זה.

רבי נחמן מברסלב הרבה להתעסק בחידושי תורה, אולי מעצם היותו חדשן מופלג. התייחסויות מרכזיות לנושא זה נמצאות בליקוטי מוהר"ן ובשיחות הר"ן, ואליהם (בעיקר) אתייחס במאמר זה. אני תפילה כי אזכה לכוון לדעתו של רבי נחמן ולא אחדש דבר שאיננו מכוון. אבל, אפילו אם לא אזכה, יש מעלה בעצם החידוש. כך אמר רבי נחמן לאדם אותו הנחה לחדש חידושים בתורתו:

אם תזכה לכוון אל תוכן כוונתי בתורתי – מה טוב, ואפילו אם לא תוכל לכוון כוונתי, אף על פי כן טוב מאוד כשזוכין לחדש איזה דבר בתורה...

                                                                              (לקוטי מוהר"ן תנינא, קה')[2]

 

א. הבסיס – החדושים הם התגלות הקב"ה בעולם

אם כן, כבר זכינו לראות את היחס החיובי שמעניק רבי נחמן לחידושים, גם כשהם אינם קולעים אל מטרת הכותב. מדוע? מה תועלת יש בהסבר 'מיותר' לגמרא או בהדבקת פירוש לא מוצלח לפסוקים?!

ככלל, מספר מוקדים מעסיקים את רבי נחמן בנוגע לחידושי תורה. אמנם, ביסודו של דבר, המוקד העיקרי הוא שחידושי תורה הם התגלות א-לוהית, התנוצצות של אור, הורדת א-לוהות למוח השומע, דבר שמלמעלה מהטבע היורד לעולם. מי לנו גדול מרבי נתן, שכך הבין את דברי רבו המובהק, רבי נחמן:

והמובן מדבריו היה שבזה שזוכין לחדש, בזה רואין התגלות אלקותו יתברך שהוא יתברך ממציא מאין ליש

                                                                                          (שיחות הר"ן רמה')

על פי רבי נתן, כך היו דברי התורה של רבי נחמן עצמו:

...מלבד שאר ענינים וחדושים נפלאים שראינו בשעת אמירת תורתו הנוראה. שכל מי שהיה לו מח בקדקדו ראה שהם דברי א-לוהים חיים שנתגלו לו עתה מן השמים ממקור עליון קדוש ונורא ונשגב מאוד מאוד, כי היה חדושים חדשים שלא נשמעו בעולם...

                                                                                          (שיחות הר"ן ריא')[3]

יסוד זה מופיע במקומות נוספים בתורתו, ובניסוחים שונים. כך, בתורה ס' בלקוטי מוהר"ן תנינא, בה קובע רבי נחמן כי לימוד תורה לתלמידים שאינו מהוגנים הוא הגורר "תפיסה" (מאסר), מסביר זאת כך:

כי על ידי חדושי תורה שמגלין, על ידי זה נמשך אלקות, כביכול... ולהיכן נמשך האלקות – לתוך מח השומע... אבל כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, וממשיך אלקותו יתברך לתוך מח שלו, זהו תפיסה ממש, ועל כן ענשו תפיסה

                                                                                  (לקוטי מוהר"ן תנינא, ס')

ובצורה ציורית ביותר במקום אחר:

...כי כשמתחיל לחדש בתורה, אזי מתחיל לנבע מעין בבחינת ומעין מבית ה' יצא...     

                                                                               (לקוטי מוהר"ן קמא, רסב')

על פי רבי נחמן, אם כן, חדושי התורה הם בעצם התגלותו של הקב"ה בעולם, שפע שמתחדש כל זמן וזמן. אם במתן תורה הוענק השפע הא-לוהי בתצורה מסויימת, גם לאחר מכן כל אדם שמחדש חידושי תורה ממשיך להזרים שפע כזה לעולמנו[4].

נראה, כי יסוד עמוק זה במשנתו ביחס לחדושי תורה הוא היסוד לתובנות נוספות שמעלה רבי נחמן לגבי חדושי תורה, וכפי שנראה.

ב. חדושי תורה – הדבקות בקב"ה

על פי יסוד זה שראינו מובן כי על מנת להוציא תורה שהיא אכן התגלות הא-לוהים בעולם צריך להיות קשור לקב"ה, וכלשונו של רבי נחמן עת הוא מסביר מדוע קל מאוד (אע"פ שלא מומלץ) לחדש חדושי תורה בלי להקדיש לכך מחשבה לפני כן:

לענין חדושי תורה שיש גדולים שהיו משבחים אותם שאומרים תורה בלי מחשבה ועיון מקודם... כי בודאי יכולים לומר תורה בלי מחשבה ועיון, כי יכולין לקשר המחשבה והדבור להשם יתברך ולומר תורה...

                                                                              (לקוטי מוהר"ן תנינא קיח')[5]

בדברים אלו אנו עולים קומה נוספת בחדושי התורה – מחדש החידושים אינו רק צינור שמעביר את התגלות הקב"ה לעולם, אלא הוא עצמו דבוק בקב"ה, מקושר בבורא העולם[6].  בכך, יש את עצם התגלות של השגחת הקב"ה על העולם, וכפי שנכתב בספר המידות:

על ידי חדושין דאורייתא נתגלה השגחת השם יתברך יותר לבני אדם

                                                                     (ספר המידות, חדושי תורה אות ג')

במקום אחר, מאריך רבי נחמן בשותפות שיש לתלמידי חכמים, "למודי ה'", עם הקב"ה:

וכשהשם יתברך גוזר גזר דין בעולם, והדין הוא התורה, כי צריך להיות דין תורה. ומחמת שהם למודי ה' הוא מתיעץ עמהם ומגלה להם הדין תורה שנגזר על הדור

                                                                             (ליקוטי מוהר"ן קמא כב', א)

דברי רבי נחמן אלה מקדמים אותנו שלב אחד נוסף. חידושי תורה אינם רק צינור של שפע א-לוהי לעולם או קישור בין התלמיד חכם לבין הקב"ה, אלא הם הדרך של הקב"ה להשפיע על העולם. גזר הדין של הקב"ה, השפעותיו על העולם, מגולמות בתורה שהוא מוריד – והיא תורה שעוברת דרך תלמידי החכמים, הצדיקים ו"מוכיחי הדור"[7].

ההשלכה הפשוטה ביותר של יחס כזה לחידושי תורה הוא בדברי רבי נחמן במקום אחר:

קטני אמנה קשה להם להשיג חדושין דאוריתא                  (ספר המידות אמונה, יח')

 

ג. מעמד מתן תורה, מעמד בריאת העולם

בנוסף, על פי ההבנה כי חדושי התורה הם התגלות של הקב"ה בעולם, מובן מדוע קורא להם רבי נחמן בלשון הזו:

...התחדשות התורה... כי כשמתחיל לחדש בתורה...        (לקוטי מוהר"ן קמא, רמא')

את המושג חדושי תורה, שניתן להבינו כנקודה של חידוש מתוך התורה, מבין רבי נחמן כהתחדשות התורה, כבריאה מחודשת של התורה. ניתן לקחת זאת לכיוונים שונים[8], אך נראה שעל פי מה שהעלנו הדברים מתבהרים – חדושי התורה הם סוג של חזרה על מעמד מתן תורה, חזרה על ההתגלות הגדולה ביותר שהייתה. תיאור על משמעותו של מעמד מתן תורה מצינו בדבריו הידועים של הרמב"ן:

כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול, וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר          הא-לוהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה

                                                                                      (רמב"ן, שמות יג' טז)[9]

אם נכונה טענתנו (שחדושי תורה הם סוג של התגלות מתן תורה, של נתינת התורה על ידי הקב"ה), מובן למה יש מעלה בכל חידוש תורה כלשהו (כך לדוגמה בדבריו בלקוטי מוהר"ן תנינא ק"ה). על פי זה ישנה תועלת לאדם השומע את חדושי התורה בעצם הנוכחות במעמד של התגלות הקב"ה, גם ללא הבנה של הדברים בעצמם. המעמד כשלעצמו, ההתגלות ושחזור המהלך של מתן התורה, הם בעלי משמעות[10].

בתורתו של רבי נחמן המימד של ההתגלות עולה שלב אחד נוסף, בתארו את חדושי התורה כבריאת העולם ממש[11], כך כותב רבי נחמן במקום אחר:

כי על ידי חדושי תורה נבראים שמים וארץ... ועל ידי זה באים כל ההשפעות והברכות לעולם...

                                                                               (לקוטי מוהר"ן קמא, נ'ד, ו)

וכמו כן בספר המידות:

לפי החדושין דאוריתא כן נתחדש חדושין במעשה בראשית                                   

                                                             (ספר המידות, חדושין דאורייתא אות ט')

חדושי התורה הם, כאמור, מעשה נשגב ומרומם, מעמד של בריאת העולם[12], של מתן תורה, של התגלות הקב"ה, של הורדת שפע לעולם[13].

בשולי נקודה זו נעיר, כי ההבנה שחידושי התורה הם כמו בריאת העולם מובילה לתובנה נוספת. כידוע, הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". ממילא, ברור מדוע יש חדושי תורה המתחדשים להם כל יום. כך כותב רבי נחמן:

ועל כן כל התיקון הוא על ידי החכמים, הצדיקים האמיתיים ומתחדשים... ועל ידי זה זוכין לחדש בכל עת חדושי תורה אמיתיים ונפלאים, כי הם מתגברים בעבודתם בכל יום מחדש כאילו לא התחילו עדין בעבודת השם כלל, ועל ידי זה משיגין בכל יום ובכל עת גדולת הבורא ביותר ומחברים ספרים קדושים חדשים בכל עת, והכל כדי לבאר ולגלות גדולת הבורא יתברך וגדולת התורה הקדושה וגדולה קדושת נפשות ישראל... ועל ידי זה הם ממשיכים חסדים חדשים בכל יום ובעל כת

                                                                                    (משיבת נפש אות מז')[14]

ד. יש חדושים ויש חדושים...

בכמה מקומות מצינו שרבי נחמן מחלק בין שני סוגי חדושי תורה, אחד שלם ואחד בעל חסרון. כך לדוגמה כותב רבי נתן בשיחות הר"ן:

שמעתי בשמו זכרונו לברכה שאמר שיש חילוק בין החדושי תורה שמגלין הצדיקים כעין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות מט:) שיש חלוק בין נביא באספקלריא שאינה המאירה לנבואת משה רבינו ע"ה שהיה באספקלריא המאירה... ואמר הוא ז"ל שכמו כן יש בחינת חלוק הזה בין החדושי תורה של הצדיקים

                                                                                            (שיחות הר"ן רב')

מלבד העובדה כי חוזר רבי נחמן ומתייחס לחדושי התורה כעין נבואה, מוצג פה כי ישנו הבדל בין שני סוגים של חדושי התורה, בין חדושי התורה שהם כנבואת משה רבינו עליו השלום[15] המגיעים מה"אספקלריא המאירה"[16] לבין חדושי התורה שהם פחותים מהם, שאינם באספקלריא המאירה. רבי נתן מביא לכך הסבר בהמשך השיחה:

כי יש צדיקים שאומרים חדושי תורה אמתיים ומכניסים אותם באיזה פסוק או מאמר רבותינו זכרונם לברכה אבל אין מכונים ונכנסים היטב בתוך דברי המקרא וכו' רק באיזה רמז וסמיכות בעלמא וזה בחינת נביא באספקלריא שאינה מאירה... אבל יש צדיקים נוראים שהם בבחינת משה שחדושי תורתם הם ברורים וזכים כשמש ומבארים ומפרשים היטב בהפסוק או מאמר רבונתינו זכרום לברכה.... וזה בחינת אספקלריא המאירה...

                                                                                            (שיחות הר"ן רב')

על פי החלוקה בשיחה זו, ההבדל הוא בין חדושים שמכוונים למה שנראה כאמיתה של תורה, למשמעות העמוקה ביותר של נותן התורה, לבין החידושים שהם אמנם "חדושי תורה אמתיים", אבל הם רק ברמת רמז ואסמכתא לתורה עליה הם מסתמכים.

בתורה נ"ד בלקוטי מוהר"ן מביא רבי נחמן חלוקה נוספת בין שני סוגי חדושי תורה:

כי על ידי חדושי תורה נבראים שמים וארץ... אך כשהחדושים הם על ידי כח המדמה, אזי נבראין רקיעין דשוא, ועל ידם בא רעב לעולם

                                                                                (לקוטי מוהר"ן קמא נד', ו)

ברור מדבריו שבמקרה וחדושי התורה מגיעים מה"כח המדמה", "הוא כח הבהמיות" (שם שם, אות ה'), בו עוסק רבי נחמן רבות בתורה זו, הם גורמים לרעות רבות בעולם.

ובכן, מהם אותם חדושי תורה שמגיעים מה"כח המדמה", הוא הדמיון הקלוקל שמפריע לאדם לראות את ה"עלמא דאתי", למצוא את הניצוצות ולהתקרב לרבונו של עולם (אותיות א' וב' בתורה נ"ד)? באותה התורה כותב רבי נחמן:

וזה הכח המדמה, הוא מבקש תמיד כלי לשכן שם, וע"כ הוא מחזיר תמיד לשרות על פי שונה הלכות. ועל כן אם הם מחדשים דבר בתורה, הוא דוש נאה ומתקבל. כי הוא בא מכח המדמה, שהוא מדמה מלתא למלתא, אך שהרע בו יותר מהטוב

                                                                                          (לקוטי מוהר"ן שם)

על פי זה, המקום ממנו מגיע הכח המדמה המועיל לאדם ליצור חדושי תורה, הוא המקום שבו האדם "מדמה מילתא למילתא", מקשר בין דברים על פי ההגיון שלו, על פי הדמיון שלו. יש בכך מעלה גדולה, אך בתורה זו מתייחס רבי נחמן לשלילה שמחפה על זה.

בכל אופן, נראה לי שמדובר באותו העקרון כמו בשיחה אותה ראינו – יש אפשרות להתחבר אל האמת, אל המקור הפנימי, אל הכוונת מכוון של נותן התורה, ואלו חידושים שבוראים את העולם, אך מהעבר השני יש אפשרות לטעות בכוונה המקורית, לפעול רק בצורה של דמיון, של היקשים קרובים. יודגש כי בתורה נ"ד מתאר רבי נחמן אפשרות זו כאפשרות שלילית כמעט לחלוטין, אך בשיחה שראינו מדובר, כנראה, בשלב פחות קיצוני מכך[17].

נסוח מעט סותר לקשר בין חדושי התורה לכח המדמה, ניתן לראות בלקוטי מוהר"ן תניינא:

אם תזכה לכוון אל תוכן כוונתי בתורתי – מה טוב, ואפילו אם לא תוכל לכוון כוונתי, אעפ"כ טוב מאוד כשזוכין לחדש איזה דבר בתורה, כי הוא תקון גדול להרהורים. כי כל ההרהורים באים על ידי כח המדמה, ועל ידי שמחדשין איזה דבר בתורה, שזהו בחינת מדמה מלתא למלתא...

                                                                                (לקוטי מוהר"ן תנינא, קה')

על פי דבריו בתורה זו, חדושי התורה הם אכן מגיעים ממקום בו האדם "מדמה מילתא למילתא", כאמור בתורה נ"ד, אך פה זה דווקא התיקון לכח המדמה. ניתן להציע מספר כיוונים וחלוקות בין שתי התורות, אך נראה לי שכוונתו[18] היא שחדושי התורה שאינם מכוונים ישירות לאמיתה של תורה, הם מגיעים מדימוי דבר לדבר. אמנם, יש כאלו המגיעים ממקור של נסיון אמיתי וכוונה טהורה, והם תיקון לכח המדמה, ויש כאלה שמגיעים מהכח המדמה עצמו – והם שליליים[19].

ה.  הסכנה שבחדושי תורה – שאחרים "יגנבו" אותם.

במספר מקומות מתאר רבי נחמן את הסכנות שעלולות לקרות לחדושי התורה של האדם או הצדיק. נראה, שהנקודה המרכזית היא שגורמים בעייתיים – "הידועים" (תנינא כ"א), כוחות הסטרא אחרא (קמא רס"ב) ינקו גם הם מהתורה שיוצאת. כאמור, חדושי התורה הם התגלות ה' בעולם, הם פתיחת מעין הנובע מהאלוקות, והסכנה היא שגם גורמים שליליים יגעו בהם. כך כותב רבי נחמן:

דע, שעל ידי התחדשות התורה נעשה נהרות, כי כשמתחיל לחדש בתורה, אזי מתחיל לנבע מעין בבחינת (יואל ד') "ומעין מבית ה' יצא", שהוא השכל... עד שנעשה ממנו נהרות, והכל באים לשתות מאלו הנהרות... כשנעשין נהרות הנ"ל והכל באים לשתות אזי יבואו גם קלפות וסטרא אחרא, חס ושלום, לשתות גם כן משם

                                                                               (לקוטי מוהר"ן קמא, רסב')

מדוע רוצים הסטרא אחרא לשתות גם כן מחדושי התורה? נראה, שכיוון שמדובר בהשפעת שפע א-לוהי מלמעלה, בהתגלות של מעין מבית ה', רוצים גם כוחות הסטרא אחרא, שזקוקים גם הם ל'חיות'[20], לחיבור למקום נצחי ועמוק. במילים שלנו, גם רעיונות שקריים, גם ארגונים מעוותים, יחפשו לגעת בנקודת אמת כלשהו, ירצו לקבל אור א-לוהי, שיחפה עליהם ויתן להם זכות קיום.

ודבר זה הוא בעייתי מאוד, ומשתי סיבות. ראשית, משום הכח והמשמעות שהדבר נותן לכוחות שליליים בעולמנו. כך, יוצא שלדעות פסולות, שלמעשים רעים וכדו' יש כח וחיוניות, משום שיש שפע א-לוהי לו הם נחשפים. שנית, הפגיעה שהדבר יוצר בתורה ובשפע הא-לוהי עצמו. כך, בתורה ס' בלקוטי מוהר"ן תנינא מבאר רבי נחמן את הסכנה שיש בלימוד תורה לתלמידים שאינם מהוגנים, וכותב שבכך הוא "ממשיך אלקותו יתברך לתוך מח שלו, וזהו תפיסה ממש", היינו שישנו חלול בכך שדברי התורה יורדים ונמצאים אצל תלמידים שאינם מהוגנים.

נעיר, כי נקודה זו של חלול דברי התורה, של האלוקות, שמגיעה לאנשים שאינם מהוגנים, קיימת בעצם בכמעט כל חדושי תורה שנמסרים לצבור. אמנם הצדיק, נותן התורה, מחובר לקב"ה ויונק ממקור החיים את התורה שקיבל, אך שומעי לקחו ברמה ירודה מכך. יתרה מזאת, עצם העברת התורה הנשגבת והמרוממת לשפה של העולם היא סוג של ירידה. רבי נחמן ציין את הנקודות האלו בכותבו:

...כי כשמפרש בלשונו, הוא דרך חול לערך גודל קדושת הדברים במקומן, כפי מה שיצאו מפי הצדיק בגבהי מרומים. ועל ידי זה הוא מחולל, דאתעבד חול... אך כל זה הוא מפשעינו דיקא, כי מחמת פשעינו, אין אנו משיגין הדברים רק בדרך חול...

                                                                                (לקוטי מוהר"ן קמא, קיח')

ממילא, עצם הורדת הדברים למוחנו, כל עוד לא מדובר ב"אנשים הרמים" (המשך התורה שם), פוגמת בתורה, פוגעת באלוקות.

זהו, כמובן, פיתוח של התפיסה היסודית עמה פתחנו את דברינו – מכיוון שחדושי התורה הם התנוצצות אלוקות בעולם, הצד השני של המטבע הוא שמדובר בחלול שלהם, בירידה של המעין מבית ה' אל קרקע המציאות הגשמית, קושי שימיו כימי עולם[21].

ו. להגן על דברי התורה – לימוד פוסקים

במספר מקומות מעלה רבי נחמן הצעות כיצד להתמודד עם הסכנות שישנם בחדושי תורה. כך, במקום אחד מציין רבי נחמן כי צריך לבכות טרם מסירת תורה (ליקוטי מוהר"ן קמא רס"ב), ייתכן כביטוי לכיסופים (על פי לקוטי הלכות או"ח הודאה ה', ח'). אנו, בכל אופן, נתמקד בדרך נוספת אותה מציע כהתמודדות, והיא לימוד הפוסקים.

בלקוטי מוהר"ן מסביר רבי נחמן את הדרך להתחמק מרצונם של אותם "הידועים" (עליהם הארכנו בקטע הקודם) לגעת בשפע שמגיע מהתורה, וכך כותב:

כשמחדשין חדושי תורה, ואזי יש אלו הידועים, המסתכלים ומצפים על זה, וצריך להעמיד אנשי חיל, להעמיקם לפניהם ולאחריהם, כדי שלא יתקרב זר. וזה נעשה על ידי למוד הפוסקים, שצריך ללמד פוסקים קודם החדוש שמחדש... והתורה יורדת והולכת ביניהם לבטח, כי האנשי חיל עומדים עם הכלי זין, ואינם יכולים אלו הנ"ל להתקרב

                                                                              (לקוטי מוהר"ן תנינא כא')[22]

ההצעה של רבי נחמן היא ללמוד פוסקים לפני חדושי התורה, משום שהפוסקים הם כאנשי חיל המאבטחים את התורה ש"יורדת והולכת ביניהם". המלצתו של רבי נחמן ללמוד ספרי פוסקים, המופיעה באופן כללי גם במקומות אחרים[23], מופיעה פה כמאמץ ישיר להגן על דברי התורה. כפי שכבר ראינו, גם פה נוקט רבי נחמן בלשון ממנה משתמע כי "התורה יורדת" מהשמים, ותפקיד הפוסקים הוא להגן עליה בשעת ירידתה.

כאמור, הסכנה שיש לחדושי התורה הוא שהסטרא אחרא תינק ממנה, תקבל את כוחה מהמעין היוצא מבית ה'. כיצד ספרי הפוסקים עוזרים בדבר זה? מדוע לימוד של ספרות ההלכה מונעת מ"הידועים" לגעת בשפע האלוקי? לא מצאתי תשובה מספקת לשאלה זו, אך אני נוטה לומר כי מדובר בהגנה מפני עיוותים בתורה, שעלולים להווצר כתוצאה מלימוד לא טוב. כעין מה שראינו, שלימוד לתלמידים שאינם מהוגנים עלול להסתיים בסילוף התורה ושימוש בה למטרות נלוזות. לימוד הפוסקים, גורם לכך שהתורה לא מעוותת, משום שהיא מעוגנת במסגרות ההלכה היציבה, המסורתית והקבועה.

במקום אחר כותב רבי נחמן כי כל אחד יכול לחדש חידושים[24] אפילו בקבלת האר"י, אך מוסיף סייג אחד:

ובלבד שלא לחדש דין מדעתו חס ושלום                                   (שיחות הר"ן רסז')

דהיינו, אין שום בעיה לחדש חידושים, כל עוד לא מוסיפים דין בהלכה. כמובן, הסיכון הוא מוחשי ופרקטי מאוד, אך ניתן להבינו גם בנימה בה דברנו עד עתה – על מנת שלא יקחו את התורה למקומות לא טובים, צריך לשמור על המסגרת של ההלכה, ולא לפגוע בה על ידי יצירת דינים חדשים.

נראה, שענין זה הוא סייג משמעותי לאור כך שחדושי תורה, על פי רבי נחמן, הם התגלות א-לוהית. דווקא מכיוון שמדובר במעמד מתן תורה מחודש, מעצם העובדה כי ישנה התגלות של הקב"ה בצורה ישירה, צריך להזהר לא להסחף למקומות בעייתיים, צריך לשמור על המקום הנכון – והדברים מובנים וידועים.

ז. אפשרות נוספת – הכח המדמה[25]

לעיל (אות ד') ציינו כי "הכח המדמה" הוא, למצער, גורם שלילי המוביל את האדם לדמיונות ומעשים בעייתיים, ושימוש בו בחדושי תורה בעייתי במיוחד. כפי שכותב הרמב"ם:

כל זה המשכות אחר הדמיון אשר הוא גם יצר הרע באמת, כי כל מגרעת הגיונית או מידותית היא פעולת הדמיון או נספחת לפעילותו

                                                                               (מורה נבוכים ח"ב פרק יב')

וכן כותב רבי נתן, לאחר אחת מתורותיו של רבי נחמן:

אחר שאמר מאמר הנ"ל ושם מכנה כל תאוות היצר הרע בשם כח המדמה, אמר אז: צריכים לקרות לו ולכנות לו שם אחר, היינו לבעל דבר וליצר הרע צריכין לקרות אותו בשם אחר, דהיינו שלא לקרותו עוד בשם היצר הרע, רק בשם כח המדמה

                                                                               (ליקוטי מוהר"ן קמא, כ"ח)

אמנם, "הכח המדמה" לכשעצמו הוא אחד מחמשת כוחות הנפש אותם מגדיר הרמב"ם בפרק הראשון בשמונה פרקים. הכח המדמה, לדברי הרמב"ם, הוא הכח לזכור רשמים וחוויות של הכח החושי, וגם להרכיב דברים משילוב שלהם[26].

ואכן, גם רבי נחמן עצמו מתאר את הכח של הכח המדמה ואת יכולתו להעלות את האדם. כך, לדוגמה, בתורה "וביום הביכורים" מציין:

כי בשעת שינה המח מסתלק ואין נשאר רק בחינת הכח המדמה, וכשהמוחין זכין, אזי גם הכח המדמה שנשאר הוא בחינת מלאך

                                                                                   (לקוטי מוהר"ן תנינא ד')

במקרים מסוימים, הכח המדמה אף מעלה את האדם דרגות גבוהות יותר. רבי יהודה הלוי (ספר כוזרי, מאמר רביעי אות ג') מציין כי  הכח המדמה יכול להיות הכח המוביל לנבואה. בהקשר לכך, בליקוטי מוהר"ן תניינא ח' (אות ז') מעלה רבי נחמן את הטענה הבאה: הכח המדמה הוא הכח של האמונה, משום שהאמונה היא "רק במקום שהשכל נפסק". על מנת לתקן את הכח המדמה, יש צורך ב"התפשטות הנבואה", משום שהכח המדמה הוא כוחם של הנביאים:

וע"י התפשטות הנבואה ע"י זה נתברר ונתתקן בחינת כח המדמה, בבחינת "ביד הנביאים אדמה" כי עיקר תיקון ובירור המדמה כשהוא ביד הנביאים וכשנתתקן המדמה, ע"י זה נתתקן האמונה האמיתית דקדושה ונתבטל אמונות כזביות. כי עיקר האמונה תלויה בכח המדמה כי במה שהשכל מבין אין שייך אמונה. ויקר האמונה היא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו, אזי נשאר רק בבחינת כח המדמה ושם צריכין אמונה. נמצא שעיקר האמונה היא בבחינת המדמה ועל כן על ידי התפשטות הנבואה שעל ידי זה נתברר ונתתקן המדמה על ידי זה נתתקן האמונה האמתית דקדושה

                                                                        (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ח' אות ז)

במידה ורבי נחמן, בדברו על חדושי התורה הנעשים על ידי "הכח המדמה" מדבר על הצד הטוב שבכח זה, על האמונה המתוקנת, נצטרך להציע הסבר אחר. הבעייתיות בחידושי התורה הללו היא שההתמקדות בבחינה הזו לא משרתת את חידושי התורה. דיני התורה, כפי שעולה מדברי רבי נחמן בתורה כ"ב, נועדו לרדת בצורה כלשהי לעולם – ואדם הנשאר בעולם של כח המדמה בוגד במהות ובמטרה של התורה. אף על פי כן, נראה כי "הכח המדמה" עליו מדבר רבי נחמן כמקור חידושי התורה הבעייתיים הוא של הכח המדמה טרם תיקונו.

בין כך ובין כך, נראה שניתן להציע עומק נוסף לסיבה לפיה לימוד הפוסקים מועיל בפני "הידועים" (כדלעיל ו'). לימוד הפוסקים מועיל לשנות את מגמתו וכיוונו של המחדש – במקום שדבריו ישוטטו להם באוויר, שלימודו יהיה בבחינת מגדל הפורח באוויר, לימוד הפוסקים נותן ללימוד שלו, ולחייו בכלל, כיוון אחר. כשלומד את ספרי הפוסקים, מקבל כיוון של חיבור בין התורה לבין היום יום, מעניק לעצמו מחויבות וקישור לדברים עליהם דיבר ובהם עסק[27]. בכך, יכול אף לתקן את הלימוד שיעניק לתלמידים שאינם הגונים[28].

כיוון זה בלימוד התורה הוא מה שמכנה רבי נחמן קישור בין "חכמה עילאה" ל"חכמה תתאה", בתורה שלימה העוסקת בנושאים אלו:

דע כי יש שני בחינות חכמה: חכמה עלאה וחכמה תתאה... כי כל אדם באשר הוא שם, הוא צריך לקשר שכלו ממשקום שהוא להתורה ולהשם יתברך, שהוא בחינת חכמה עלאה... אבל הצדיקים אמתיים הם מקשרים חכמה תתאה בחכמה עלאה... דהיינו שהוא מדבר עם כל אחד לפי מקומו במקום שהוא...

                                                                               (ליקוטי מוהר"ן תנינא, צא')

סיום

כפי שראינו, חדושי תורה הם למעלה מהטבע, הם התגלות אלוקית. ממילא, חדושי התורה מגיעים מאדם הדבוק בקב"ה ומהווים מעמד מחודש של מתן תורה ובריאת העולם. כמובן, לא כל חדושי תורה הם כאלה, וישנם שהם רק דמיון של דבר אך לא התורה עצמה, לא התנוצצות האור האלוקי. כפי שראינו, סכנה גדולה בחדושים שיורדים לעולם הוא שהם ישמשו למטרות נלוזות, ואחת מהדרכים להתמודד עם כך הוא לימוד הפוסקים, שלהבנתי מספק את הסייגים המשאירים גם את האדם המחדש ביותר בגבולות המסורת וההלכה.

אמנם, מה המשמעות של היות חדושי התורה התנוצצות אלוקית? מה זה אומר בפועל, כיצד זה משפיע על האדם? נראה לי, שההבנה שמובילה את האדם צריכה להיות שהוא זוכה להיות כלי להתגלות אלוקית, שהקב"ה נתן לנו הזדמנות ואפשרות להוריד מאורו לעולם. בכך, יש התחדשות של העולם, של התורה ושל האנשים עצמם.

מי שזוכה לחדש איזה דבר בתורה אמר בלשון תמה וחדוש – מהיכן לוקחין החדוש, כי באמת ענין חדושין מי שזוכה לחדש הוא דבר נפלא ונעלם מאד מאד, כי מהיכן לוקחין זאת... "והמובן מדבריו היה שבזה שזוכין לחדש, בזה רואין התגלות אלקותו יתברך שהוא יתברך ממציא מאין ליש

                                                                                          (שיחות הר"ן רמה')