תורת המוסר | חלקים ד-ה | האמת והאמונה

נתיב האמת

אנו ממשיכים את עיוננו בתורת המידות על פי המהר"ל. לאחר ההקדמות הכלליות לתורת המוסר והמידות, ראינו כיצד מיישם המהר"ל את עקרונותיו לגבי מידות הדין, החסד והרחמים. מכאן נתקדם לעסוק במידות נוספות שמופיעות בחלק א של נתיבות עולם – אמת ואמונה.

ננסה תחילה לחשוב כיצד היינו מגדירים את המידות הללו בתפיסתנו הבסיסית, ללא המהר"ל. האמת, באופן פשוט, פירושה מידע נכון. אם איננו יודעים בוודאות שהמידע נכון, ובכל זאת אנו מתיחסים אליו כנכון, זו אמונה. המהר"ל, כמי שמנסה תמיד לחתור אל המהות המופשטת של כל דבר, ולמצוא את שורשו האלוקי, אינו מסתפק בהגדרות אלו.

את נתיב האמת, המהר"ל פותח כדרכו בפסוק מספר משלי:

בספר משלי (י"ב) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. שלמה המלך בא לדבר על מדת האמתית ועל מעלת האמת, כי כאשר האדם דבריו באמת ויושר, אף אם יבאו הכל לחלוק עליו ולבטל האמת ובכח נלחמים עמו עם כל זה האמת נשאר במקומו. והפך זה לשון שקר אין קיום לשקר, וזה שאמר ועד ארגיעה לשון שקר, כלומר השעור היותר קטן שאפשר לומר עליו דהיינו עד יום או חצי יום, ארגיע לשון שקר, לשון שבירה כמו רוגע הים וגליו שישבור לשון שקר וכן הרבה, וכך פירוש הכתוב ועד ארגיעה לשון שקר, הזמן היותר קטן שאפשר לומר עליו עד כך וכך שהוא קצר מאד יהיה נשבר לשון שקר. גם נוכל לומר שלכך כתיב לשון ארגיע, ללמד על לשון ועד הכתוב לפני זה וכאלו אמר הכתוב ועד רגע שהוא זמן קצר ולא יותר נשבר לשון שקר, הפך שפת אמת שיש לו קיום לעד ולנצח. (נתיב האמת א)

בפשטות, המהר"ל אומר כי אמת היא דבר קיים, ואילו לשקר אין קיום. הגדרה זו יכולה להיות תואמת את ההגדרה הבסיסית שהצענו – המידע הנכון קיים במציאות, והמידע השקרי אינו קיים במציאות. אולם אם נתבונן נראה שהמהר''ל מכוון לתפיסה עמוקה יותר. המהר"ל מגדיר את השקר במושגים הקשורים לזמן: "השיעור היותר קטן שאפשר לומר עליו דהיינו עד יום או חצי יום". הוא לא מגדיר את השקר כדבר שאין לו מציאות. השקר יכול להתקיים במציאות, אבל לטווח קצר. ייתכן שנראה אותו בעינינו, אך אין זה אומר שיש לו קיום, כי עד מהרה הוא יחדל מלהתקיים. לשקר יכול להיות קיום חולף. האמת, לעומת זאת, קיימת במהותה.

האמת היא מה שקיים במציאות לא במקרה, אלא באופן מהותי, ולכן היא תהיה קיימת לעד. יש פרטי מדע שקיימים במציאות באופן אקראי, לדוגמה: ברגע נתון זה העננים מכסים את השמש. העננים אכן שם, אך עובדה זו נכונה רק במקרה ובאופן זמני. קיומה של השמש, לעומת זאת, הוא עובדה קבועה. חלק מהותי מסדרו הטבעי של העולם הוא שיש שמש בשמים, ואם יבוא אדם ויגיד שאין שמש – מפני שכרגע היא מכוסה מאחורי העננים – הרי זה שקר.

כיוון שהאמת היא נכונה, "אף אם יבואו הכל לחלוק עליו ולבטל האמת ובכוח נלחמים עמו, עם כל זה האמת נשאר במקומו". אם אמת פירושה עובדות מציאותיות, אפשר להפעיל עליה כח על מנת לבטלה; אך אם האמת היא מה שנכון באופן מהותי, אף אחד לא יוכל לבטל אותה. אפשר לנסות להסתיר אותה, אך לא לאורך זמן.

השקר, לעומת זאת, הוא קצר מועד ועתיד לקרוס. לאורך ההיסטוריה אפשר לראות שקרים רבים כאלה, שנראו כמציאות איתנה אך לא החזיקו מעמד. דוגמה לזה אנו מוצאים בראשית ההיסטוריה, במגדל בבל – פרויקט אדיר אך חסר תשתית אמיתית, שלבסוף קרס. אפשר למצוא דוגמאות גם מהדורות האחרונים, כגון ברית המועצות, שנראתה חזקה ועוצמתית אך לבסוף קרסה כמגדל קלפים. מה שאינו מבוסס על אמת מהותית ומחויבת, סופו ליפול. המהר"ל ממשיך לפתח את תפיסת האמת העמוקה:

כמו שרמזו ז"ל ג"כ על מלת אמת בפרק הבונה (שבת ק"ד, א') שי"ן שקר תי"ו אמת מ"ט שקר מקרבן מיליה אמת מרחקן מיליה שקר שכיח קושטא לא שכיח, פי' זה כי התי"ו הוא אות אחרון מן אלפ"א בית"א הוא ראוי אל אות אחרון מן אמת, והיה ראוי לומר אל"ף הוא אמת לא תי"ו אמת כמו שאמר שי"ן שקר והוא אות ראשון מן שקר כך היה לו לומר אל"ף הוא אמת, אבל ר"ל כי החותם הוא סוף הדבר שהוא מחתים הכל, ולכך ראוי שיהיה התי"ו שהוא החותם באלפ"א בית"א שהוא אות אחרון שיחתום תיבת אמת, כי התי"ו הוא בסוף אלפ"א בית"א והוא חותם אלפ"א בית"א ראוי שיהיה בסוף תיבת אמת להיות חותם של התיבה, כי אמת הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא, לכך נקרא תי"ו מלשון והתוית שהוא לשון סימן וחותם.

כאן מוסיף המהר"ל יסוד נוסף. הוא מבחין כי המילה "אמת" מורכבת מהאות הראשונה באלף-בית (א), האות האמצעית (מ), והאות האחרונה (ת). האמת היא התמונה המלאה, מא' ועד ת'. בשל כך, את האמת אין רואים בהכרח בגלוי בנקודת זמן מסוימת, אלא רק לבסוף, לאחר שאנו מקבלים פרספקטיבה רחבה ושלמה. המילה "שקר" אמנם מורכבת מאותיות קיימות בא"ב, מה שאומר שיש לה אחיזה מסוימת במציאות, אך היא תופסת רק מרחב צר מתוך כל הא"ב.

מתבררת כאן נקודה יסודית. כל שקר נשען על גרעין של אמת, אבל זהו גרעין חלקי, צר ומצומצם. הוא רוכב על נקודה קטנה מתוך המציאות ומציג אותה כאילו היא משקפת את המציאות כולה. לדוגמה, אדם יכול לסבול מקושי מסוים בחיים; גם אם הקושי אכן קיים, אם האדם ינפח אותו כאילו אין שום דבר בחיים מלבדו – זהו שקר.

והאמת והשקר מחוברים יחד שהרי השי"ן הוא שקר והתי"ו הוא אמת, כי תיכף שירחק מן האמת אף אות אחת תיכף הוא שקר ולכך השקר הוא אצל האמת.

מלבד העובדה שהשקר נשען על גרעין של אמת, השקר גם עשוי להיות קרוב מאוד לאמת, כך שאם סוטים ולו במקצת מן האמת – מגיעים אל השקר. ראינו בשבוע שעבר שיש שני סוגי מידות. יש מידות שיש בהן מרחב, כגון החסד, ולעומתן מידות מדויקות מאוד, כגון הצדק. האמת כמו הצדק גם היא מידה מדויקת, אי אפשר לסטות ממנה. יכול להיות אדם שעושה חסד רק לפעמים, אבל אדם שמדבר אמת רק לפעמים – כמובן אינו דובר אמת. מה שאינו אמת הוא שקר.

וקאמר כי לכך שקר מקרבן מיליה כי אותיות שקר הם ביחד כי אין צריך לטרוח אחר השקר ויכול לומר שקרים כמו שירצה, אבל האמת לא שכיח, ומפני כך אותיות של אמת מרוחקות עד שאי אפשר שיהיו יותר רחוקים כמו שהתבאר בסמוך ג"כ. 

המהר"ל חוזר ומפרט את היסוד הזה, כשהוא מסביר מדוע דווקא על האמת נאמר שהיא "חותמו של הקדוש ברוך הוא":

ודבר זה צריך ביאור למה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת ולא שאר מדות משאר תוארים אשר יתוארו אל הש"י. ויש לפרש כי לכך חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת מפני שהוא יתברך אחד ואין שני ולפיכך חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד, ואי אפשר שיהיה האמת שנים שאם תשאל על האדם מה זה, הנה אם אתה אומר שהוא בהמה או חיה או עוף וכל הדברים אשר אתה אומר עליו הכל הוא שקר, והם רבים עד שאין קץ ואין תכלית אל השקר, ואלו האמת הוא אחד שהרי הוא אדם ולא דבר אחר, אם כן האמת הוא אחד, וכן כל דבר שקר הוא הרבה והאמת הוא אחד.

השקר הוא שכיח, מפני שיש אינספור מבטים צרים ומצומצמים על המציאות. כל אדם יכול להתבונן במציאות באופן חלקי, על פי מה שתואם את הצרכים האישיים שלו. דוגמאות רבות לדבר מצויות בעידן התקשורתי; אין כמעט כתבות עיתונאיות שכולן שקר, אך פעמים רבות מוצגת תמונה חלקית, באופן שמשרת עמדות או אינטרסים מסוימים. לכן יש אינספור אפשרויות לשקר, ורק תמונה אחת כללית שהיא האמת.

אכן, האמת מתבטאת גם כמידע נכון שמתקיים במציאות; אך המידע הוא רק ביטוי של מהות. הסיבה לכך שנתון מסוים מתקיים במציאות באורח קבע, היא מפני שיש בו יסוד מהותי. הקב"ה הוא מחויב המציאות, ולכן בעולם שברא יש דברים מוחלטים שהם קבועים בו בהתאם לתכנית האלקית. אך לא כל דבר שמופיע במציאות הוא מוחלט, אלא רק מה שנובע מאמת אלוקית מחויבת. יש במציאות מרכיבים מקריים ומרכיבים מהותיים, והמרכיבים המהותיים הם שמתקיימים לעד.

אם כן, יש נתונים עובדתיים בעולם הארצי, אך לא הם שמגדירים מהי אמת, אלא עולם המהויות והעקרונות. יש נתונים במציאות שנכונים לשעתם, ולאחר זמן מה מתפוגגים. היסודות המהותיים של המציאות הם בעלי הערך המשמעותי ביותר של אמת. התורה היא אמת ומתקיימת לעד, עם ישראל הוא אמת ומתקיים לעד, ואילו תרבויות ועמים שמציגים את עצמם כבעלי נוכחות חזקה בעולם הזה ולכן נראים בשעתם כאמת שאין בלתה – חולפים ועוברים.

נתיב האמונה

גם את נתיב האמונה פותח המהר"ל בפסוק ממשלי:

בספר משלי (כ') רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. שלמה המלך ע"ה אמר כי בני אדם הרבה יקרא כל אחד שהוא בעל חסד, זה עושה חסד בדבר זה וזה עושה חסד בדבר אחר, עד שהרבה בני אדם הם שנקראו כל אחד שהוא בעל חסד, אבל איש אמונים מי ימצא. הן שתהיה האמונה בו יתברך, צריך שיהיה שהוא מאמין באמונה שלימה. הן שתהיה האמונה שהוא נאמן בכל עסקיו והנהגתו, דבר זה מי ימצא. ודבר זה נתבאר ג"כ למעלה אצל באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, כי הצדקה נקראת אורח שהוא רחב עד שהרבה מהלכים בה וכמו שנתבאר בנתיב גמילות חסדים עיין שם, אבל האמונה - שלא ישנה באמונתו, ודבר קטן שהוא משנה הוא יוצא מן האמונה, וכבר בארנו דבר זה בחבור גבורות השם (פרק ט) עד כי אברהם שהיה ראש המאמינים היה בדבר מה יוצא מן האמונה במה שאמר במה אדע, ואצל משה כתיב יען אשר לא האמנתם בי, ולפיכך אמר ואיש אמונים מי ימצא, כי נקרא איש מי שימצא בו האמונה, לפי שבעל האמונה צריך כח לעמוד באמונתו בחוזק, ולכך נקרא איש, אבל אצל החסד כתיב רב אדם. (נתיב האמונה א)

איש אמונה מתואר בפסוק כתופעה נדירה. יש הרבה אנשי חסד, אבל מעט אנשי אמונה. מכאן לוקח המהר"ל את מושג האמונה לשני כיוונים שונים – אמונה בקב"ה, ונאמנות ביחסים ובעסקים שבין בני אדם. לכאורה אלו שני נושאים שונים, שכל אחד מהם יכול להצדיק נתיב בפני עצמו. מדוע הם מופיעים כאן ביחד כענין אחד? אפשר היה לומר שמדובר בשתי פרשנויות אפשריות לפסוק, וכיוון שעוסקים בפירוש הפסוק צריך להביא את שניהם. אולם נראה שלא זו כוונת המהר"ל, שהרי אין דרכו להביא פירושים "במקרה" אלא באופן דווקאי ומכוון. המהר"ל מגדיר את מושג האמונה על ידי השוואה בין אמונה בה' לאמינות בין בני אדם, והקשר בין שתי התופעות הללו הוא המפתח להבין את מושג האמונה.

אפשר לתאר את האמונה בקב"ה כידע, כפי שהרמב"ם כותב בתחילת הלכות יסודי התורה (א, א), "לידע שיש שם מצוי ראשון"; אולם לפי המהר"ל אמונה אינה מידע, אלא נתינת אמון, ואמונה בקב''ה היא נתינת אמון בקב"ה. המאמין הראשון המתואר בתורה הוא אברהם אבינו, "ויאמן בה' ויחשבה לו צדקה". הקב"ה הבטיח לאברהם זרע, ואברהם לא ראה במציאות הגלויה שום סיכוי להתממשות ההבטחה הזאת. הוא ידע שגילו מבוגר, ושעל פי חוקי הטבע – שרה כנראה לא תוכל להביא ילדים לעולם. היחס שלו כלפי הבטחת ה' לא היה יחס של ידיעה, אלא יחס של נתינת אמון. אמונה בקב"ה היא הכרה שאינה נשענת על מידע, ומתקיימת אפילו אם המציאות החומרית נראית כמתנגשת איתה. על אותו עיקרון, אדם נאמן הוא מי שאפשר לסמוך עליו באופן מוחלט, גם בלי לעקוב אחריו ולבדוק אותו. הוא ידוע ביושרו והגינותו, עד כדי כך שאפשר לתת בו אמון מלא שלא יזייף ולא ירמה. הרי ששתי משמעויות האמונה קשורות זו לזו ונובעות מעיקרון אחד. 

איש אמונים נקרא "איש" מפני שהוא "צריך כוח לעמוד באמונתו". האמונה דורשת עמדה רוחנית חזקה. המאמין צריך להתרומם מעל המציאות החומרית הגלויה, ולדבוק במבט הרוחני. מי שחי רק על פי המציאות הסובבת אותו, מוצא את עצמו כפוף לנסיבות הארציות, וממילא כיון שהתנאים החיצוניים נוטים להשתנות ולהשפיע על מצבו של האדם, הוא עשוי גם לדבוק באינטרסים שלו ולא להיות נאמן בדיבור ובמעשיו. ייתכן שהוא יבטיח דבר מה לאדם אחר ברגע מסוים, כי נראה לו שהוא ירוויח מזה, ולאחר שיראה שהנסיבות השתנו, הוא יחזור בו ויפר את הבטחתו. לעומת זאת, אדם שמצליח להעפיל אל המבט הרוחני ולתת אמון בקב"ה – ממילא אינו מושפע מהמציאות סביבו. הוא אינו פועל רק על פי אינטרסים המשתנים מרגע לרגע, ואת מה שהבטיח אתמול הוא בוודאי יקיים גם היום. לכן יש קשר בין להיות מאמין ללהיות נאמן, בין להאמין בקב"ה, לבין להיות נאמן ביחס לחבר. שניהם דורשים את הכח האמונה, שיש בו חרות מתלות בהתרחשויות החיצוניות ובתנאים הסובבים. האמונה היא תכונת נפש שדורשת בנייה. המאמין באמת בקב"ה הוא גם אדם נאמן על חבירו. 

על אותו עיקרון, שהאמונה דורשת עבודה, מבאר המהר"ל את אמרת חז"ל: "כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן" (שבת קיט, ב). לדברי המהר"ל, "מי שהוא מאמין בו יתברך צריך שיהיה בכל כחו, כי האמונה צריך כח וחוזק". חז"ל אינם מדברים כאן על אדם שצועק 'אמן' במלוא הגרון, אלא על מי שמרכז את כל כוח האמון שלו בקב"ה, ומאמין בו באופן גמור ומוחלט. אדם כזה מתעלה מעל המציאות החומרית החולפת אל העולם העליון.

העולם הערכי של הנאמנות

נרחיב יותר את המבט על מידת האמונה.  כדי שאדם יהיה נאמן, ויעמוד במילתו ובהבטחותיו גם בנסיבות משתנות, הוא צריך להיות בעל חוט שדרה איתן. מטבע הדברים, האדם החי בעולם החומרי צריך לדאוג למשאבים הנדרשים לקיומו. כיוון שהמציאות סביבו משתנה, הוא צריך לעיתים לשנות את דפוס הפעולה שלו בהתאם לשינויים, אחרת לא יצליח במאבק על קיומו. פעמים רבות, עצם הנכונות של האדם להתחייב ולהבטיח נובע מצורך חומרי מסוים, כגון הלוואה. האדם אינו רוצה לכבול את עצמו כספית לאדם אחר, אך כדי להתמודד עם קשייו הכלכליים הוא נאלץ ללוות כסף. כל עוד הצורך החומרי הוא הגורם היחיד שמניע אותו, הוא עלול להתחמק מהחוב ואף להכחיש את קיומו, אם זה מה שהמציאות תכתיב לו.

נמצא שמצידו החומרי של האדם, סביר יותר שלא יהיה נאמן. אדם שמונע מדאגה רק לקיומו החומרי, ישתמש בכשרונותיו ותכונותיו האנושיות, לשרת את ממדיו הנמוכים יותר, את קומתו החומרית. לעומתו, אדם שקומתו החומרית משרתת את קומתו הרוחנית רואה את האמת כערך, והוא דבק בה. מה היחס בין האמת לאמונה? דבקות של האדם באמת היא כח הנאמנות – הליכה בלתי מתפשרת אחר הנכון והמהותי, ולא אחר הזמני והחולף.

נאמנות אמיתית נובעת לפי המהר''ל מעולם מוסרי ערכי, ולא רק מתכונה של תמימות פשטנית או של חוסר יכולת לרמות. אדם נאמן באמת הוא מי שמודע לאפשרות הנגדית של חוסר הנאמנות, ויודע שמבחינה חומרית משתלם לו יותר (במבט הארצי הזמני) לפעול בערמה, אך הוא בוחר להתנהל באמונה מתוך עולם הערכים הפנימי שלו, ומתוך הדבקות שלו באמת.

משמעות מושג האמונה בקב"ה

כאמור, ההגדרה של המהר"ל לאמונה כבאה מתוך אמון, מעמיקה גם את מושג האמונה בקב"ה. האמונה בקב"ה אינה הבעת מידע נכון שהקב"ה קיים, אלא מתארת יחס וקישור נפשי של היסמכות עליו ומתן אמון בו. לאורך הדורות, עם ישראל נדרש יותר מכל עם אחר לאמונה, שכן את כל הנכסים היציבים שלו בעולם הוא איבד. הוא גורש מארצו, איבד את עירו ומקדשו, התפזר לכל עבר, ולא נשארו לו אלא תורה ונבואה – שאין להן ערך וטעם ללא אמונה בהן. על פני השטח, לא היה שום מידע מוחשי ומוצק להתבסס עליו כדי להמשיך להתקיים, אבל עם ישראל נתן את אמונו בקדוש ברוך הוא. כך הוא נשאר איתן בקיומו ובתורתו לאורך כל הדרך.

מושג האמונה בעם ישראל שונה ממושג האמונה בעולם הכללי. בעולם הכללי, שאלות באמונה הן האם יש בורא לעולם או לא וכדומה. בעם ישראל, אמונה היא נתינת אמון. השאלה איננה אם הקב"ה כל יכול, אלא מה הקשר והיחס שלנו אליו. לכן אומר המהר"ל בהמשך כי האמונה קשורה גם למושג הדבקות. כל עוד אמונה היא רק מחשבה אם מידע מסוים נכון או לא, יכולה להיות אמונה גם ללא דבקות. יש אנשים שמצהירים כי הם מאמינים בקיומו של אלוקים, מבלי שהדבר ישפיע על חייהם. אולם אם אנחנו נותנים אמון בקב"ה, אין זו הכרה בלבד, אלא יחס כלפי הקב"ה שמביא לדבקות בו.

לאור זאת, ההפך ממושג האמונה אינו הכפירה. ההפך מהאמון הוא חוסר האמון. בזרמים רוחניים אחרים, ההכרה בקיומו של כח עליון שפועל במציאות לא מביא בהכרח לנתינת אמון בו. הדבר בולט בעיקר באלילות, והניגוד המרכזי של עולם האמונה מתבטא בעולם האלילות. אנו רואים לאורך כל התנ"ך, שהמאבק המרכזי של האמונה אינו נגד הכפירה – מושג שכמעט אינו קיים במקרא – אלא נגד העבודה הזרה. השאלה איננה האם הא-ל קיים, אלא מה טיב היחס שלנו אליו. עבודתו של עובד האלילים מבוססת על האינטרסים האישיים שלו; האדם עומד במרכז, אך כיוון שהוא זקוק לגשם, לתבואה וכדומה, הוא צריך כביכול לרצות את האלים. ריצוי האלים יגרום להם לממש את האינטרסים שלו, האדם. אין לו אמון באליל, כי לפי תפיסתו האליל אינו מתעניין התענינות אמיתי בבני האדם. כשם שהאדם עובד האלילים פועל מתוך מניעים אישיים, גם האליל פועל מתוך המניעים האגוצנטריים שלו, והוא ייעתר לאדם רק אם יפעל לרַצות אותו ויגרום לו לחשוב שהאדם מעריץ אותו ופועל עבורו. אכן, בכתבים האליליים שבידינו, האלים מתוארים כנאבקים ביניהם, וכל אחד מגן על עצמו ופועל לטובתו הפרטית.

לעומתו, האדם המאמין בוטח בנאמנותו של הקדוש ברוך הוא, ונשען עליו באמת. כך אנו רואים אצל אבי המאמינים בקדוש ברוך הוא, אברהם אבינו. לא במקרה היה אברהם איש אמונה וגם איש חסד. הוא לא הניף שני דגלים שונים, אלא דגל אחד – במקום שיש אמונה, יש חסד. מי שלפי יש בעולם רק אינטרסים ודאגה של כל יצור לעצמו, עשיית חסד היא התאבדות מבחינתו. בעולם שכולו מלחמת קיום, מי שייתן משלו לזולת – יהפוך להיות טרף קל בידי בעלי האינטרסים האחרים. נתינת חינם יכולה להתקיים באופן מבוסס רק בעולם של אמונה.

בעולם אלילי אין אמונה, רק מאבק בין בעלי עניינים שמתנגשים זה בזה. לעומת זאת, בעולם של אמונה בא-ל אחד, שהוא מקור הכל, שכולם שייכים למקור אחד ולייעוד אחד, הרי שאין מקום להתגוששות בין צדדים שונים, ובאמת אף אחד אינו משמש איום על חברו. ממילא גם לא נכון לפעול לפי אינטרסים פרטיים, אלא להידבק במקור האחד של הכל, במידותיו ובערכיו.