ספרי המהר"ל | סקירה כללית

בשני השיעורים האחרונים עסקנו בייחודו של המהר"ל, בשאלות המייחדות אותו מחכמי ישראל עד אליו ובמושא החיפוש שלו – המהות והמכלול. בשיעורים הבאים ניכנס ליסודות שיטתו של המהר"ל, אבל קודם לכן נעשה אתנחתא קצרה ונסקור את הספרים שכתב.

המהר"ל האריך ימים וכתב ספרים רבים. את ספריו הדפיס בשנים המאוחרות של חייו לאחר שעד העשור השביעי של חייו לא הדפיס דבר. את ספרו הראשון הדפיס המהר"ל בגיל 66 (בשנת שלח - 1578) – ספר גור אריה על פירוש רש"י לתורה.

מדוע פתח דווקא בספר זה? המהר''ל השתלב כאן בז'אנר ספרים שתפס מקום מרכזי בתקופה זו. ספרי פירושים לדברי רש''י על התורה, היו נפוצים בתקופה זו, לאחר שלימוד חומש עם רש"י היה כבר לנכסי צאן ברזל של העולם היהודי. נזכיר לדוגמה את המפורסם מאלו שקדמו למהר"ל - פירוש הרא"ם (רבי אליהו המזרחי). בהמשך השיעור נציג סיבה נוספת, אופיינית יותר לגישתו הייחודית של מהר"ל, מדוע לכתוב ספר כזה, וכיצד הוא משתלב במכלול הספרים שכתב מהר"ל.

התוכנית הכוללת של המהר"ל

ארבע שנים מאוחר יותר הדפיס מהר"ל את ספרו השני – גבורות ה' (שמב – 1582. נוסיף, כי גירסה מוקדמת יותר של הספר, שיש בה שינויים מענינים, נמצאה בכתב יד ונדפסה בשנים האחרונות). כאן כבר החל לסלול בצורה יותר מובהקת את דרכו העצמאית. בהקדמה לספר הוא הציג את נושא הספר העוסק בפסח וביציאת מצרים: "ולפיכך שם הספר גבורות ה' בו יתבאר גבורותיו אשר עשה עם ישראל ואשר הפליא לעשות נגד הקמים, בזרוע עזו השפיל רמים, ועם עני הושיב בגבהי מרומים, ישתבח שמו לעולמים" (ספר גבורות ה' - הקדמה שלישית).

אלא שמדברי המהר"ל באותה הקדמה מתברר שהספר גבורות ה' הוא חלק מתכנית רחבה לכתוב מערכה שיטתית של סוגיות אמונה היסודיות של התורה, במבנה מיוחד במינו.

"ויהיה החבור הזה שהוא כולל סדר הנמצאים נחלק לשש ספרים. הספר הראשון סדר השבת הנקרא ספר הגדולה כמו שדרש ר' שילא לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית. והחלק השני סדר הפסח נקרא ספר הגבורה כמו שהתבאר. והחלק השלישי סדר מתן תורה נקרא ספר תפארת ישראל, כמו שדרש ר' עקיבא והתפארת זו מתן תורה. והחלק הרביעי הוא סדר תשעה באב והנמשך לזה נקרא ספר נצח והוא מפלת של רשעה שהחריבה את בתינו. והחלק החמישי סדר סוכות נקרא ספר ההוד כי בו נותנים הודות והלל להקדוש ברוך הוא בארבעה מינים. והחלק הששי סדר ראש השנה ויום הכפורים ונקרא ספר שמים וארץ: ונתחיל בסדר הפסח לפי שהוא סבת שבת גם כן, שהרי תקנו בקדוש שבת זכר ליציאת מצרים".

המהר"ל מונה רשימה של ספרי מחשבה שבכוונתו לכתוב, על יסוד הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד". כל ספר עוסק בנושא אמוני אחד ומקושר לאחד ממועדי ישראל: ספר הגדולה שעוסק בבריאת העולם – על השבת; ספר הגבורה שעוסק בסוגית הניסים ומעשי ה' – על פסח (יציאת מצרים); ספר התפארת שעוסק במהותה של התורה – על שבועות; ספר הנצח  שעוסק בסוגית הגלות והגאולה ונפילת מלכות הרשעה – על תשעה באב; ספר ההוד – לסוכות; וספר השמים והארץ – לראש השנה ויום כיפור.

לכל הסדרה הזאת שהמהר"ל כותב בהקבלה למועדים, נותן המהר"ל כותרת: "כלל סדר הנמצאים". ששת הספרים מרכיבים יחד את ההשקפה הכוללת של התורה על המציאות. יש כאן מבנה כללי של המציאות הרוחנית, שמקופל בפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה". מדוע המהר"ל רואה את הפסוק הזה כמי שכולל בתוכו את כלל המציאות הרוחנית? בתורת הקבלה זה פסוק יסודי, שבו רמוזות כל שבע דרכי ההתגלות של ה' בעולם – הספירות: חסד (גדולה), גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד[1] ומלכות (כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה). יש מכלול של גילויים אלוקיים, שבו לכל גילוי יש תפקיד. בהתאם לאותו עיקרון מבין המהר"ל גם את כל מועדי השנה כמרכיבים מכלול אחד. כפי שקרן האור הלבנה נכנסת למנסרה ומופיעה כשבעה צבעים, כך האור האלוקי מופיע בימים הטובים (וגם תשעה באב מוגדר מועד – 'קרא עלי מועד') כמכלול של שבעה היבטים. ספריו של המהר"ל נועדו לפרוס את התמונה הכללית הזאת. 

המוסר המידות והערכים

שבע עשרה שנה עברו מאז שהדפיס המהר"ל את הספר הראשון בסדרה המתוכננת – ספר גבורות ה', ועד שהדפיס את הספר הבא בסדרה – תפארת ישראל שאליו נחזור בהמשך. בשנים שבנתיים הדפיס מהר"ל כמה ספרים חשובים אחרים שלא נזכרו בתכנית הכוללת הנ"ל.

שני הראשונים שבהם – דרך החיים (נדפס בשנת שמט - 1589) ונתיבות עולם (נדפס בשנת שנו - 1596) – עוסקים בהרחבה ובהעמקה בתחום המוסר הערכים והמדות. ספר דרך החיים הוא פירוש מקיף למסכת אבות שכמה קטעים ממנו פגשנו בשעור שעבר. הבחירה במסכת אבות היא הבחירה הטבעית ביותר לכתיבת ספר בענינים אלו, בהיותה המסכת היחידה והמקיפה בש"ס המשניות שכולה עוסקת בערכים ובמידות.

בספר נתיבות עולם מבקש המהר"ל להשלים את הבירור של תחום המוסר והמידות, שמפוזר במקומות רבים נוספים בדברי חז"ל מעבר למסכת אבות, וכפי שכתב בהקדמתו:

"והנה ראינו כי הראשונים שמו דברי מוסר על לב בני אדם, והנהיגו לומר בכל שבת פרק במסכת אבות שבהם דברי מוסר, והרבה דברי מוסר אשר הם בתלמוד אשר מיסרים האדם בדרכים הטובים והישרים, ראיתי לחבר אותם ביחד. ואין כוונתנו רק לחבר המאמרים ולפרש דברי חכמים לא זולת כלל, עד שהחבור הזה אינו רק פירוש דברי חכמים שבא בתלמוד כמו שפרשנו מסכת אבות, עד שאם האדם רוצה ללמוד דברי מוסר שלמדו חכמי ישראל ימצאם יחד. ושם החבור הזה נתיבות עולם, כי ההולך נתיבות אלו אל מות יגיע לו" (נתיבות עולם א, הקדמה).

המהר"ל אוסף את האגדות הללו, ומסדר אותם לפי נושאים. הוא בונה את הספר סביב שלושים ושניים מידות ונתיבים, בהשראת הפתיחה של ספר היצירה 'בל''ב נתיבות פליאות חכמה חקק הקב''ה את עולמו', ומקדים להם את נתיב התורה.

"וחלקנו אותו על ל"ב נתיבות והם כולם מן דברי מוסר, ועוד נתיב אחד בהנהגת למוד התורה כי אם אין תורה אין דרך ארץ, ובכללם הם שלשים ושלשה נתיבות, הוא יתברך יאיר עינינו וידריך אותנו בנתיב אמת ויושר אמן": (שם).

באותם שנים הדפיס המהר"ל גם כמה דרשות מעמיקות שנשא בקהילות שהנהיג. דרוש על התשובה (שנת שדמ - 1584), דרוש לשבת הגדול (שנת שמט - 1589) ודרוש על התורה והמצוות (שנת שנג - 1593).

הספר השלישי שהדפיס המהר"ל בשנים אלו הוא ספר באר הגולה (נדפס בשנת שנח - 1598). בספר זה התמודד מהר"ל בחריפות עם דברי ביקורת רבים שהוצגו כנגד אגדות חז"ל. הוא חילק את נושאי הביקורת לשבעה פרקים, והקדיש לכל אחד פרק שבו הביא כמה דוגמאות ויישב אותם בצורה מעמיקה.

הספר מחולק לשבעה "בארות", שכל אחד מהם עוסק בשאלה אחרת שמתעוררת ביחס לאגדות חז"ל: כיצד חז"ל הרשו לעצמם לשנות את התורה בתקנם תקנות שמוסיפות עליה, כיצד יש להבין דברי חז"ל שלא נראים צודקים והגיוניים במבט ראשון מבחינת הצדק והמשפט, מה היחס לדרשות הפסוקים של חז"ל שנראות תמוהות ורחוקות מפשטי הכתובים, התמודדות עם מימרות שמאנישות את הקב"ה, מימרות שתוכנן נראה כגוזמה, מימרות שנראות כסותרות את המדע, ומימרות שיש בהן יחס שלילי לעמי ארצות או לעמים אחרים ודתותיהם, ועוד.

במקרים רבים, המהר"ל לא מנסה לתרץ את הקושיה, אלא מסביר שהקושיה נובעת מהבנה שגויה של מהות דברי חז"ל. כדי להבין את המימרה בדרך הנכונה, יש להבין את השפה של חז"ל, את הדרך שבה הם התבטאו ואת חשיבת העומק שלהם שעוסקת בממדים אחרים מאשר המציאות הפשוטה. עקרונות יסוד רבים בתפיסת האגדה והאמונה של המהר"ל מופיעים בספר זה.

בהקדמה לספר מציב המהר"ל את העיקרון הראשי שמנחה אותו – התוקף המוחלט של דברי חז"ל גם באגדה, תוקף שנובע מההבנה שדברי חז"ל הם המשך של דבר ה' במעמד הר סיני, והם עמוקים ורחוקים למעלה למעלה מההבנה האנושית הפשוטה, ושקשיי ההבנה אותם נובעים דווקא מהפער הגדול שבין מדרגתם הגבוהה למדרגתנו. המהר"ל מבקר בחריפות את הנחות היסוד של המבקרים ומשלב יחס של יראה אל דברי התורה שבעל פה, עם העמקה פרשנית רבה, בביקורתו.

נמצא כי הכרת חסרוננו הוא המדריגה אשר יש לנו. אבל כאשר אנחנו בלתי יודעים ומרגישים כלל שזהו לגודל החסרון בחכמה שהוא אצלינו. ואין צריך להזהיר מזה חכמי ישראל בדור הזה, כי כולם מוזהרים ועומדים בתכלית האזהרה, כי דברי הראשונים הם סיני כל הנוגע בם ירה יירה או סקל יסקל, ואם הוא רחוק מדעתו יתן אשם נפשו, רק אם פרחה צרעת המינות במצחו ומזה אסור לדבר. אך מקרוב באו בשערי התלמוד אשר באמת שעריו ננעלו בפני כל איש יודע מבואיו, והמה עברו משער לשער ובדעתם שעמדו על כל בית גנזיו וכל המטמונים ראו, ומצאו בתוכו דברים ראוים להרחיקם, ובשביל זה הוציאו דבת התלמוד אשר תרו אותו, ולא זכרו מה שראוי להם לומר אך חכמי קדם הם אשר עמהם סרה החכמה וחסרה התבונה ונאבד הדעה מבני אדם. ומעתה אם נחריש ימצא לנו חטא ואשמה, כי נשמע דברי בזוי על חכמי עולם, ונשלם רעה תחת טובה, שהם כוונתו לזכות אותנו הדור האחרון ריקי החכמה מחוסרי השכל, ואנחנו נחריש ולא נסיר חרפתם. אבל לבאר הדברים אשר צריך לפרש והם קשים על האדם אשר אינו מבין דבריהם דבר זה אי אפשר, ומכ"ש כאשר האדם מבקש תואנה. אך נבאר קצת דבריהם והוא יהיה עדות וראיה על שאר הדברים אשר דברו גם כי בעזרת המחיה חיים יתבארו הדברים במקומם למושבותם על סדר התלמוד, ולפיכך אם יבקש האדם יותר ימצא במקומו כי באמונה דברו מה שדברו. ואלה הדברים אשר חשבו מחשבת און על חכמי עולם <ספר באר הגולה - הקדמת המחבר>:

השלמת הסדרה על החגים

בהמשך חזר סוף סוף המהר"ל אל תוכניתו המקורית שפרס בהקדמה לספר גבורות ה', והדפיס את שני הספרים הבאים אחריו – ספר תפארת ישראל (נדפס בשנת שנט - 1599)  וספר נצח ישראל (שנדפס גם הוא באותה שנה). ספר תפארת ישראל עוסק במהותה של התורה, וספר נצח ישראל עוסק בגלות ישראל, בגאולה העתידית, ובמפלת מלכות הרשעה.

בכך השלים המהר"ל חצי מתוכניתו המקורית שהציב שבע עשרה שנה קודם לכן. שלושת הספרים האחרים לא יצאו לאור. מה עלה בגורלם של שאר הספרים? האם המהר"ל כתב אותם ורק לא הספיק להדפיסם או שמא הם לא נכתבו?

אף כי אין בידינו לדעת בוודאות, הרי שהסימנים מראים כי הספרים הללו לא נכתבו. במכלול ספרי המהר"ל יש הרבה הפניות מספר אחד למשנהו. בספר חידושי אגדות הש"ס (שנעסוק בו בהמשך) המהר"ל מפנה פעמים רבות לספרי התפארת והנצח (שנדפסו בשנת שנט), אבל בפעם היחידה שהוא מפנה לספר הגדולה, הוא מבהיר שמדובר בספר שעדיין לא נכתב: "ויש בזה עוד דברים מופלגים ואין כאן מקומם ויתבארו בספר הגדולה אם יזכני יוצר בראשית" <חידושי אגדות סנהדרין צז>. ספר הגדולה נזכר במקום אחד נוסף בכתבי המהר"ל - בספר נצח ישראל פרק נה, וגם שם הוא מופיע כספר שטרם נכתב: "ויתבאר בעזרת השם יתברך בספר הגדולה". שני הספרים האחרים לא נזכרים כלל בספרי המהר"ל מלבד בתוכנית ששטח בהקדמה לספר גבורות ה'. ככל הנראה המהר"ל לא הספיק לכתוב את שלושת הספרים הללו (אמנם, חלק מרעיונות היסוד שקשורים לספרים העוסקים בשבת ובראש השנה, ניתנים לשחזור מתוך פירושי המהר"ל לאגדות מסכת שבת ומסכת ראש השנה, שנעסוק בהם בהמשך השעור).

שנה לאחר מכן (שנת שס - 1600) הדפיס המהר"ל שני ספרים נוספים, והפעם על החגים שנתקנו על ידי חכמי התורה שבעל פה – "נר מצווה" על חנוכה ו"אור חדש" על פורים. למרות שהם לא נכללו בתוכנית המקורית שפרס מהר"ל בהקדמה לגבורות ה', ניתן לראות בהם הרחבה של תוכנית זו. בספר נר מצוה עוסק המהר"ל בתפיסה הרוחנית של מהלך ההסטוריה על הציר של ארבעת המלכויות שפירטו חז"ל – בבל פרס יון ורומי, ובמיוחד במאבק מול תרבות יון. בספר אור חדש עוסק המהר"ל דרך מדרשי המגילה, במאבק המשתקף בימי הפורים למול מלכות פרס ולמול עמלק.

הנושא של הופעת ה' בהסטוריה דרך עם ישראל, תופס אם כן מקום נרחב בכתבי המהר"ל, ובעיקר בגבורות ה' בנצח ישראל בנר מצוה ובאור חדש.

פרשנות האגדה

כל הספרים שתיארנו לעיל יצאו לאור בימי חייו של המהר"ל. מעניין הדבר, כי למרות ההערצה הגדולה לדמותו של המהר"ל, הספרים שהדפיס המהר"ל בחייו לא הודפסו במשך כמאתיים שנה. הם הודפסו מחדש בעיקר בהשפעה חסידית, לאחר שהגותו תפסה מקום מרכזי אצל כמה אדמורי חסידות, ובעיקר אצל רבי ישראל מקוז'ניץ, ובענף פשיסחא-קאצק-גור. בדורנו יצאו לאור ספרי המהר"ל עם פירושים שונים (כגון פירושי הרב פרדס, ופירושי הרב שילה), ובשנים האחרונות כתביו יוצאים לאור על ידי הרב הרטמן ומכון ירושלים במהדורה מדויקת, מלווה בהפניות למקבילות בכתבי המהר"ל השונים, ובמפתח מפורט ומועיל.

במשך מאות שנים שעברו מאז פטירת המהר"ל ועד קרוב לתקופתנו, לא זכינו לספרים חדשים של המהר"ל. אולם, לפני כמה עשרות שנים יצאו לאור בפעם הראשונה מכתבי יד, פירושיו של המהר"ל לאגדות הבבלי, בארבעה כרכים. התברר כי המהר"ל כתב פירוש מקיף למסכתות רבות מסדר נשים ונזיקין קדשים ונדה, וכן למסכתות שבת וראש השנה. מדובר במפעל פרשני מקיף ומעמיק, שבו משתמש המהר"ל בכל הכלים העומדים לרשותו כדי לפרש באופן עקבי כמות עצומה של אגדות.

המהר"ל היה מן הראשונים שהקדיש חיבור מסודר לפרש את אגדות הש"ס. בראשית ימי המהר"ל נדפס בכמה מקומות לקט אגדות הש"ס המפורסם עין יעקב, אך פירושי המהר"ל קדמו למפרשיו המרכזיים של העין יעקב - רבי יעקב ריישר (עיון יעקב), רבי יאשיהו פינטו (רי"ף – מאור עינים), ורבי חנוך זונדל (עץ יוסף וענף יוסף). הוא קדם גם למהרש"א, מפרש האגדות המפורסם שפירושיו נדפסו בש"ס וילנה ונלקטו משם לעין יעקב. אולם, בפועל פירושיו של המהר"ל יצאו לאור מאות שנים אחריהם.

חיבור מקיף זה של המהר"ל שופך אור נוסף על מפעלו של המהר"ל. בעזרתו נוצרת חטיבה שלמה מתוך ספרי המהר"ל, שמקיפה למעשה את המקורות המרכזיים של אגדות חז"ל ומפרשת אותם. בדברי התנאים – פירושו למסכת אבות שהיא המקור המרכזי של אגדות חז"ל במשנה, בדברי האמוראים – פירושו לאגדות הבבלי, ונוכל לצרף להם במידה מסוימת גם את הספר גור אריה. עד עתה הצגנו את גור אריה, כספר הסובב סביב פירוש רש"י, אלא שניתן לראות ברש"י לא רק פרשן לתורה, אלא גם ילקוט שאסף לתוכו את מדרשי חז"ל העיקריים סביב התורה. הבחירה לפרש את רש"י על התורה, מאפשרת למהר"ל לפרש גם את תמצית מדרשי חז"ל על התורה, שנקבצו על ידי רש"י מכל ספרות המדרש של חז"ל.

ואכן, ממבט על שער הדפוס הראשון של הספר גור אריה, עולה שמטרה זו עומדת באופן מפורש ברקע כתיבתו של הספר. וכך נדפס שם:

"כי ראשון הוא פירושו... לפרש הפשט, גם כלול מתלמוד ואגדת מדרש רבות מכלתא ספרא וספרי. גם לברר דבריו אם האמת אתו מה שהשיבו עליו הבאים אחריו, ולברר כל מה שבא בדבריו מדברי רז"ל אם בהלכה לברר עומק ההלכה ואם באגדה לבאר אותה על פי סודה... ומן המאמרים הידועים שבאו בפי' רש"י ראיה על האחרים שכלם דברי חכמה ומום אין בהם".

מתברר שכבר ספרו הראשון גור אריה, לא בא רק על מנת לפרש את דברי רש"י, כמו דומיו, אלא לטפל באתגר הגדול של פרשנות עמוקה לאגדות חז"ל, והגנה עליהן מביקורת שמופנית כלפיהן, בכדי להראות 'שכלם דברי חכמה ומום אין בהם'. כפי שכבר ראינו, אתגר זה שהוא אחת ממטרותיו של החיבור גור אריה, היה אחר כך למטרה המרכזית של הספר 'באר הגולה'. המהר"ל מודע לכך שכמעט אין אפשרות להקיף את כל אגדות חז"ל ולענות על כל השאלות שמאן דהו יכול להקשות עליהן, ועל כן הוא מדגיש בשני הספרים שהוא מביא דוגמאות עקרוניות, ומהן צריך ללמוד גם על שאר האגדות.

מכאן עולה כי ניתן לזהות בתוך כתבי המהר"ל שני מפעלים מקיפים, אחד פרשני ואחד רעיוני. המפעל הפרשני הוא מפעל הפירוש המקיף והמעמיק לאגדות חז"ל (תחתיו יכללו בעיקר הספרים גור אריה על התורה, דרך החיים על משניות מסכת אבות, פירושי אגדות התלמוד הבבלי, וספר באר הגולה), והמפעל הרעיוני הוא סדרת הספרים הסובבת סביב המועדים ועוסקת כל אחת בנושא מרכזי אחר באמונת התורה (תחתיו ייכללו בעיקר הספרים גבורות ה', תפארת ישראל, נצח ישראל, נר מצוה ואור חדש).

שני מפעלי חיים שהם אחד

ראינו שלמהר"ל היו שני "מפעלי חיים". האחד בתחום האמונה – הסברה מקיפה של אמונת ישראל על מכלול יסודותיה, והשני בתחום אגדות חז''ל – כתיבת פירוש מסודר ומעמיק על מבחר אגדות חז"ל, אלו ששובצו בפירוש רש''י לתורה, דברי התנאים ששובצו במסכת אבות, ודברי האמוראים ששובצו בתלמוד הבבלי. בשני תחומים אלו תרם המהר"ל תרומה מכרעת לעולם התורה, תרומה שמתבטאת גם בתכנים שלימד, וגם בכיוון הרעיוני שהוא חולל, כיוון שמשפיע עד היום הזה. האם יש קשר בין שני המפעלים הללו?

כשנתבונן היטב נגלה שלמעשה, שני המפעלים אחד הם, ויש בכך ללמד על יסוד עקרוני מאד בגישת המהר"ל. העובדה שמדובר במפעל אחד משתקפת מהמתכונת האחידה שבה בנויים כל ספריו. ספרי האמונה בנויים כמו ספרי האגדה, מרצף של ציטוטים מאגדות חז"ל שמוסברים על ידי המהר"ל, וספרי הפרשנות מפרשים את כל אגדות חז"ל כעוסקות בעצם ביסודות אמונה מהותיים (ולא כהדרכות שבאו ברובם רק לתת עצות מוסריות או חינוכיות כמו שניתן לחשוב במבט ראשון).

מה משמעות הדבר? התפיסה היסודית של המהר"ל שעומדת בבסיס שני המפעלים (שהם אחד), היא שאמונת ישראל מיוסדת על דברי חז"ל. חכמי האמונה שקדמו למהר"ל השתמשו אמנם גם בממרות אגדתיות של חז"ל, אבל לא ראו את אגדות חז"ל כמקור המרכזי והכמעט בלעדי לתורת האמונה, אלא שילבו אותם בתוך דיון רחב שהכיל סברות והוכחות פסוקים ודברי תורה שבעל פה. המהר"ל מלמד כי עניינם המרכזי של חז"ל באגדותיהם הוא לפרוס את השקפת העולם של התורה, והרוצה ללמוד את השקפת התורה צריך לפנות דווקא לאגדות חז"ל. כל אחד משני צדדיו של משפט זה הוא חידוש; אפשר היה לומר שחז"ל באגדותיהם באו בעיקר ללמד הדרכות מוסריות וחינוכיות ורק מימרות מעטות שלהם עוסקות בסוגיות האמונה, ואפשר היה גם לומר שלאמונת ישראל יש עוגנים אחרים, כגון בחשיבה ובמסקנות השכליות. מפעלו של המהר"ל הוא לעסוק ביסודות האמונה על פי חז"ל, שהם המקור הבלעדי לבניין השקפת התורה.

אנו נמשיך את מסענו על בסיס שני המפעלים המאוחדים שבדברי המהר"ל. בשעורים הקרובים בסדרה, נעסוק בדרכי פרשנות האגדה של המהר"ל, ולאחר מכן נעבור לעסוק בתורת האמונה והשקפת העולם שהוא לימד.

[1] ספירה זו נרמזת בפסוק בביטוי "כל אשר בשמים ובארץ", כפי שיסוד מחבר שמים וארץ. המהר"ל אינו מקצה לו ספר נפרד.