מבוא לסדרה

פתיחה

בעזרת השם בשנה הקרובה נעסוק יחד בהגותו של המהר"ל, שהיה מגדולי המנהיגים הרוחניים של עם ישראל, והוגה הדעות האשכנזי הבולט ביותר, בתחילת תקופת האחרונים, וגם חיבר שורה ארוכה של ספרים מעמיקים שנלמדים עד היום הזה.

המהר"ל ותקופתו

המהר"ל חי בין השנים רע"ב-שס"ט (1512-1609), וזכה לאריכות ימים יוצאת דופן של 97 שנה. הוא חי במרכז אירופה, כיהן כרב בקהילות בפולין ובצ'כיה, ולבסוף כרבה של הקהילה בפראג. על אף היותו פוסק ורב נערץ לקהילות, הרי שעיקר השפעתו על העולם היהודי הוא בכתבי האמונה שלו.

כדי לעמוד על משמעות התקופה שבה חי המהר"ל, נציין דמויות מרכזיות נוספות שחיו בתקופה זו, בתוך ימי חייו של המהר"ל. ארבע דמויות בולטות פעלו בתקופת המהר"ל, רובן בארץ ישראל: רבי יוסף קארו והרמ"א, רבי משה קורדובירו (רמ''ק) והאר"י הקדוש. בהם שני גדולי הלכה ושני גדולים בתורת הנסתר. חוץ מהרמ"א שחי קרוב יותר למקום מגורי המהר"ל, כל האחרים חיו בצפת. רבי יוסף קארו והרמ"א יצרו יחד את השולחן ערוך – שהיה בבחינת קיבוץ גלויות הלכתי לקובץ הלכה אחד, שמשמש מאז כבסיס לכל ספרות ההלכה בדורות הבאים. במקביל, רבי משה קורדובירו ואחריו האר"י היו שתי הדמויות המרכזיות בעולם הקבלה. מקובל לומר שתורת הקבלה מתחלקת לשתי תקופות. תורת הקבלה של המקובלים שקדמו לאר"י מכונה 'הקבלה הראשונה' וקבלת האר"י ותלמידיו מכונה 'הקבלה האחרונה'. הרמ"ק שנפטר בצפת ממש כשהגיע אליה האר"י, סיכם את 'הקבלה הראשונה' בספרו המפורסם 'פרדס רימונים'. האר"י חי במשך כשנתיים לאחר פטירת הרמ"ק בצפת, ובתקופה קצרה זו גילה את תורתו הייחודית שעיצבה מחדש את תורת הנסתר עד היום, והשפיעה בין השאר על הרמח"ל ועל החסידות על הגר"א ונפש החיים ועל הרב קוק. המהפכות הללו בנסתר ובנגלה התרחשו באמצע חייו הארוכים של המהר"ל; האר"י חי במשך פחות מחצי משנותיו של המהר"ל, והרמ"א קצת יותר.

התקופה המדוברת באה אחרי גירוש ספרד, שאירע בשנת 1492. בתקופה שקדמה לגירוש ספרד הייתה ספרד מוקד ההתרחשות התורנית בעם היהודי, ובעיקר ההתרחשות הרעיונית. רוב ההגות האמונית בתקופת הראשונים נכתבה בספרד (רבנו בחיי, ריה"ל, רמב"ם, רמב"ן, רבי יוסף אלבו, רבי חסדאי קרשקש ועוד). המרכז המשגשג הזה קרס במשבר של גירוש ספרד, אבל כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה היהודית, גם משבר זה הביא אחריו פריצת דרך חדשה. את הפריצה הזו אנו רואים בצפת, בהלכה ובקבלה, ובמקביל אצל המהר"ל בעולם ההגות והאמונה.

מגדלור בחשכה

אפשר לומר כי המהר"ל פעל בתקופה בה היה חלל ריק בתחום האמוני. עברו שנים מאז אחרוני ההוגים של ספרד (ההוגה הבולט האחרון שקדם לו – רבי יוסף אלבו בעל ספר העיקרים – נולד כ-130 שנה לפני המהר"ל ונפטר כ-150 שנה לפני שנפטר המהר"ל), והגות מקורית חדשה עדיין לא צמחה. ההוגה המרכזי הבא אחרי המהר"ל יהיה רק הרמח"ל (שנולד כמאתיים שנה אחרי לידת המהר"ל). על רקע זה, המהר"ל נדמה כמגדלור על אי בודד, בלב ים חשוך. אין בימיו עוד חכמי ישראל בולטים שכתבו דברים בנגלה בתחום האמונה והשפיעו כמוהו לדורות.

תמונה זו מעמידה אותנו מול התעלומה מי היו רבותיו של המהר"ל בתחום האמונה ומה מידת השפעתם עליו. המהר"ל כמובן נשען ומתבסס במידה מסויימת על הראשונים, אך אינו יונק מדמות כלשהי באופן ישיר ובלעדי. בשלב זה נוכל לומר שהוא משלב בין צמידות יוצאת דופן למקורות חז"ל, לבין עמקות ומקוריות מיוחדים.

בדורו של המהר"ל עולמו האמוני לא נתנה עדיין את עיקר השפעתו. דווקא בהלכה אנו מוצאים פוסקים שמזכירים אותו בכתביהם, בהערכה רבה; אולם ספרי האמונה שלו טרם נתפרסמו במעגלים רחבים. הספרים שהודפסו לראשונה בחייו נדפסו בשנית רק אחרי כ-200 שנה, ורק אז החלו להיות נוכחים יותר בעולם היהודי, בעיקר בכמה מזרמי החסידות (בין הבולטים – ר' שמחה בונים מפשיסחה רבו של הרבי מקאצק, שאמר כי רבו בעולם האמת הוא המהר"ל, ובעקבותיו גם אצל השפת אמת), בבית מדרשו של הראי"ה, ואצל כמה דמויות בתנועת המוסר (שהבולט שבהם הוא הרב דסלר). נציין גם את השפעת כתבי המהר"ל על הרב הוטנר, הרבי מסאטמר, והרב אשכנזי (מניטו).

כחלק מהיותו של המהר"ל פורץ דרך, כתביו קשים מאוד להבנה. לפחות עד שמתרגלים לסגנון הכתיבה והחשיבה שלו. אולי מסיבה זו, בדורות הראשונים שאחרי המהר"ל, הוא לא הודפס בעותקים רבים. גם לאחר ההדפסה מחדש, השפעתו הייתה בתחילה על יחידי סגולה, והוא לא נתפס כספר לרבים. אולם, בעשרות שנים האחרונות, בעקבות השפעתם של כמה מהחכמים שהוזכרו לעיל, המהר"ל זכה לקהל רחב יותר של לומדים, וגם למהדורות חדשות ומאירות עיניים שמסייעות ללומדים.

מאפייני ספריו של המהר"ל

כתיבתו של המהר"ל מרשימה בהיקפה. נזכיר את ספריו העיקריים. ספרי ההגות היסודיים שלו הם גבורות השם, תפארת ישראל ונצח ישראל, שעוסקים ביציאת מצרים, במתן תורה, ובסוגית הגלות והגאולה. לפי הקדמתו של המהר"ל לגבורות ה' כל אחד מהספרים הללו נספח לאחד המועדים (פסח, שבועות ותשעה באב, בהתאמה. המהר"ל מציין גם ספרים לראש השנה, יום כיפור וסוכות, שכנראה לא הספיק לסיימם ולהוציאם לאור ולא הגיעו לידינו). בהמשך הוא הדפיס ספר שעוסק בעניני חנוכה (נר מצוה) וספר נוסף שעוסק בעניני פורים – ומפרש את האגדות הסובבות את המגילה (אור חדש).

ספרים מרכזיים נוספים שכתב המהר"ל הם נתיבות עולם על המידות; ודרך חיים על מסכת אבות; גור אריה על פירוש רש"י לתורה, וספרי דרשות שהעביר לקהילתו. ספרו הסדור על אגדות הש"ס נדפס רק אחרי פטירתו, אבל בחייו הוא הדפיס את ספר 'באר הגולה', שמיישב אגדות חז''ל תמוהות שמעוררות ביקורת אצל מי שמבין אותם בהבנה פשטנית.

מהר"ל עסק בהרחבה בביאור אגדות חז"ל על הסדר. הוא קדם בזה למהרש"א ולרוב שאר פרשני אגדות התלמוד. ביאוריו לאגדות נדפסו בסדרה בת ארבעה כרכים, והם מהוים פריצת דרך בשיטתיות ובעמקות של הבנת האגדות.

אחד המאפיינים הייחודיים למהר"ל הוא ההפניות הפנימיות שבין ספריו השונים. מטבע הדברים בדרך כלל אנו מוצאים הפניות של מחברים מספרים מאוחרים שלהם אל אלו המוקדמים, דבר שמאפשר לדעת איזה ספר נכתב קודם. אולם, אצל המהר"ל כל הספרים מפנים לכל הספרים האחרים. קשה לדעת מה נכתב לפני מה, ונראה שהספרים נכתבו במקביל. ייתכן שהמהר"ל אכן כתב את כל הספרים בו זמנית (יצוין שהספרים יצאו רק באחרית ימיו של המהר"ל, אחרי היותו בן 60, ויכול להיות שעד אז הוא עבד על כולם במקביל), וייתכן גם שהוא כתב אותם בסדר מסוים זה אחר זה, אבל עידכן את ההפניות בכל ספר לפני הדפסתו. בכל מקרה, גם מתופעה זו ברור שהמהר"ל החזיק בראש תמונה שלמה של כלל ספריו, וראה אותם בראייה כוללת.

המהר"ל מטפל באופן מקיף בסוגיות האמונה והמוסר. חלק מחכמי ישראל הראשונים התמקדו יותר במוסר (כגון רבנו בחיי ורבנו יונה), וחלק התמקדו יותר באמונה (כגון רבי סעדיה גאון הכוזרי והרמב"ם). טיפול מקיף בשני התחומים רווח פחות. יש כמובן זיקה מסוימת בין התחומים; לתפיסת עולמו המחשבתית של רס"ג יש השלכות על איך חיים נכון והוא עסק בכך במאמר האחרון של ספרו, אבל זה מרכיב מצומצם בספר לעומת ההגות. וכן מנגד, רבנו בחיי עוסק מעט בהגות בפתיחת ספרו ובשער הראשון של הספר, אבל תשעה שערים מתוך עשרה בספרו "חובות הלבבות" עוסקים במידות. המהר"ל, לעומתם, כותב ספרים שלמים הן בהגות והן במוסר.

דבר זה נגזר מנקודה יסודית יותר. המהר"ל חותר ליצירת שיטה כוללת ומקיפה. הדבר בולט בהקדמתו לספר ההגות הראשון שכתב - גבורות ה', שכבר נזכר לעיל. המהר"ל מציין שם ששה ספרים שבכוונתו לכתוב, הבונים יחד מערך שיטתי, ומתוארים כ"סדר כל הנמצאים", ועוד נחזור אליהם בהמשך. בהגותו של המהר"ל יש סדר, תמונה כוללת של העולם, ולפי זה כותב המהר"ל את מערכת ספריו.

המהר"ל והפילוסופיה

בתקופת הראשונים, ספרי האמונה נכתבו מתוך התמודדות עם הפילוסופיה. הנוכחות של הפילוסופיה בולטת במיוחד אצל הרמב"ם, וכן אצל רס"ג ועוד. גם הוויכוחים והביקורת על הרמב"ם, כגון של רבנו יונה, התרכזו בעיקר סביב הגישה לפילוסופיה. הרמב"ן, שניסה להרגיע את הוויכוח, אף הוא התייחס לעולם מחשבתי זה. אולם לפני גירוש ספרד החל פירוק של התפיסה הפילוסופית. הדבר בולט אצל רבי חסדאי קרשקש, שפירק את הנחות היסוד האריסטוטליות אחת לאחת (ועל סמך זה חלק גם על הרמב"ם בסוגיות רעיוניות רבות). אצל תלמידו, בעל ספר העיקרים, הפילוסופיה מופיעה אך כבר באופן עדין יותר.

המהר"ל מגיע אחרי שהפילוסופיה כבר ספגה ערעור משמעותי. גם בעולם הכללי, אירופה של אותה תקופה מתחילה להתנער מהדוגמות של אריסטו וממשיכיו. המדע החדש שמשתחרר מהתפיסה האסטרונומית שבה החזיק אריסטו, עושה אז את צעדיו הראשונים, והמהר"ל מעורב במדע החדש ומבין בו (תלמידו רבי דוד גנז היה אסטרונום). האסטרונומיה המעודכנת מתחילה לתפוס את כדור הארץ כסובב סביב השמש, ולא שהשמש סובבת סביבו, וגם זה משפיע רבות על תפיסת העולם ועוקר את התפיסה של אריסטו. התמורות הללו מתרחשות לפני המהר"ל ובתקופתו, ונצטרך לברר מה היחס שלו כלפי הפילוסופיה.

המהר"ל צמוד לחז"ל. לא היה לפניו הוגה שכל הגותו נבעה באופן ישיר ממדרשי חז"ל. כמובן כולם הזכירו בדבריהם את חז"ל, אבל אצל המהר"ל זהו המקור הבלעדי, שבמובן מסוים מחליף את הבסיס הפילוסופי.

רואים אצל המהר"ל שהוא בא להציב אלטרנטיבה לעולם ההשקפתי שלפניו. הוא רואה עולם אמוני, ובא לבנות עולם אמוני חלופי. לפעמים הוא עושה זאת בסמוי, ולפעמים בגלוי ממש. החלופה שלו היא בעיקר לעולם האמוני שצמח מפילוסופיה.

השפה ועולם המושגים של המהר"ל דווקא כוללים מושגים פילוסופיים רבים. חומר וצורה, עילה ועלול, הויה והפסד, אלו רק דוגמאות מתוך שפה פילוסופית שלמה שהמהר"ל מתנסח בה. מנגד, במקומות רבים המהר"ל מבקר את הפילוסופיה בצורה גלויה וחריפה. אחת השאלות שתלוה את הלימוד שלנו היא האם בכל זאת יש מקום לפילוסופיה במהר"ל, או שהוא רק משתמש באופן טכני במושגים שלה.

כאמור, כתביו של המהר"ל קשים לפיצוח. החזרות בו מרובות, ומשפטי ההסבר שלו משאירים פעמים רבות את הקטע בעמימותו. הוא כביכול בא להסביר רעיון, אך עושה זאת באמצעות משפט שגם הוא לא קל יותר. יש לו מערכת של מילים ומושגים משלו, שנראה כי הוא בנה בעצמו כדי להסביר ולהמשיג עניינים עמוקים. קושי נוסף הוא ב"מוזיקה" של המהר"ל; האווירה הכללית ששולטת בכתיבתו היא אוירה של החלטיות טוטאלית. הוא את ודאותו שדבריו הם האמת ואין בלתה, ולא יכולה להיות אפשרות אחרת, אך ההסבר שהוא נותן להם לא תמיד מספיק בהיר.

אם כן, מצד אחד תורת המהר"ל נושאת בחובה הבטחה גדולה, ומצד שני גם משוכות רבות שצריך לצלוח, כדי לפצח את עומק שיטתו של המהר"ל.