התורה ומהותה (1)

אנו מתחילים בפרק זה נושא חדש, ועוברים מעיסוק בעניני המידות והמוסר במהר"ל, אל סוגיית התורה ומהותה. המהר"ל עוסק בסוגיה זו בכמה מקומות מרכזיים בכתביו; בספר תפארת ישראל שעוסק כולו בתורה, בנתיב הפותח את ספר נתיבות עולם – נתיב התורה, ב'דרוש על התורה', ובמקומות מפוזרים רבים בספר דרך החיים על מסכת אבות. אולם נראה כי המקור היסודי ביותר להבנת מהותה של התורה הוא מקור שכבר ראינו, בנוגע להגדרת המוסר. מדובר בהקדמת המהר"ל לספר דרך חיים, שבה הוא מבחין בין המוסר ובין התורה והמצוות, הבחנה שכבר עסקנו בה בתחילת עיונינו בסוגית המוסר. המהר"ל מציב שם הבחנה בין המוסר לתורה. הוא קובע שהמוסר שייך לתחום השכל האנושי, והתורה והמצוות שייכות לתחום האלוקי שמעבר לשכל. נתבונן שוב במקור זה, והפעם נתמקד בהגדרת התורה והמצוות:

האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך ולא אור הוא הגוף העכור והחושך אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה שיהיה דרכו נוכח ה'. ואף אם זוהר השכל ונצוץ שלו לו לעינים להורות לו הדרך אשר ילך בו, אין הדבר הזה רק מה שראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם שנתן לו השם יתברך השכל אשר הוא נר מאיר, ובהלו נר השכל על ראשו ידע מה שיעשה מצד שהוא אדם לא במה שבחר השם יתברך בו, כמו שהם ישראל שבחר השם יתברך בהם מכל העמים ודבר זה הוא למעלה מן השכל האנושי. ולכך אל דבר זה שילך אחר בוראו ולהיות דבק עם השם יתברך וכדכתיב (דברים י"ג) אחרי ה' תלכו ואותו תעבודו ובו תדבקו, אין כח במאור הזה שהוא השכל להאיר דרכו אשר עליו מה שיש לו ללכת אחר בוראו. ואיך אפשר דבר זה שיהיה המאור הזה הוא השכל הבוחר הדברים הראוים אל האדם במה שהוא אדם, רק הדבר הזה הם מעשים הרצוים אל השם יתברך ומה שמרחיק האדם מן השם יתברך אשר בחר בו, עד שבזה יוכל האדם להגיע אל הצלחתו האחרונה ולהיותו דבק בו יתברך, ודבר זה הוא למעלה מן השכל. לכך המאור אשר הוא להגיה חושך האדם אשר יושב בו הוא התורה והמצוה, וזהו דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, רצה לומר כי הם בלבד המאירים לאדם בחשך עד שהלילה כיום יאיר... ואמר עוד ודרך חיים תוכחת מוסר, רצה לומר ומכל מקום תוכחת מוסר הם הדברים אשר אינם מצוות התורה, רק מה שנותן שכל האדם מן המוסרים אשר יעשה האדם וחי בהם נקראו דרך חיים.

באופן פשוט, ברור שהתורה גבוהה יותר מהשכל האנושי, שהרי התורה היא דברו של הקב"ה שאין לו מגבלות, לעומת חכמת האדם שהיא מוגבלת מעצם היותו נברא ומעצם היותו חומרי, כך שברור שזו למעלה מזו. אולם המהר"ל, כדרכו, מגדיר את היחס בין התורה לשכל האנושי בהגדרה מהותית יותר.

המהר"ל מציב סולם של שלושה מישורים: חומרי, שכלי-אנושי ואלוקי (ביטוי לשלוש מדרגות אלו אנו מוצאים בתחילת ספר בראשית, אצל שלושת בני נח. חם מאופיין בהליכה אחר תאוות חומריות, ליפת יש מוסריות שכלית-אנושית, ושם מעפיל אל המדרגה האלוקית ועל כן זוכה לברכת ה' - 'ברוך ה' אלקי שם'). השכל האנושי אמנם עליון יותר מהתאוות החומריות, ובכוחו לשחרר את האדם מהיצר, אך הוא משאיר עדיין את האדם במדרגה אנושית, ואין בו את היכולת להעלות את האדם אל המישור האלקי.

התורה פותחת את האדם לחיים אלוקיים, שהם מעבר לחיים האנושיים של העולם הזה. האדם לא יכול להגיע בכוחות עצמו ובאמצעות הכלים שלו בלבד, לממד אלוקי. כדי להגיע למרחב האלוקי מוכרחים תורה אלוקית. הפסוק שמלמד "כי נר מצווה ותורה אור" (מה שאין כן המוסר) אינו רק שבח מליצי לתורה, אלא קביעה כי התורה והמצוות הן הדרך היחידה של האדם להתעלות אל המרחב האלוקי.

בין תורה למצוות

בהמשך ההקדמה, מבאר המהר"ל את היחס הפנימי בין שני הרכיבים האלוקיים - בין התורה למצוות:

ובמסכת סוטה (כ"א א) את זו דרש רבי מנחם בר רבי יוסי תלה הכתוב את המצות בנר ואת התורה באור מה נר מאיר לפי שעה אף המצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור מה אור מגין לעולם אף התורה מגינה לעולם עד כאן. וביאור זה, כי המצוה שהיא מעשה האדם, ואין מעשה האדם רק על ידי הגוף וכל גוף הוא תחת הזמן כאשר ידוע כי כל דבר אשר הוא גוף הוא תחת הזמן, ולכך המצוה שהיא על ידי גוף האדם היא מגינה בזמן בלבד, וזה שאמר שהמצוה היא לשעה. אבל התורה שהיא בלא גוף שהיא השגת השכל אין לגוף עסק בה, וכל דבר שאינו גוף אינו תחת הזמן ולכך התורה מגינה לעולם כאשר האדם דבק בתורה השכלית שאין לה התלות בזמן כלל. ולפיכך אמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור והם המאירים לאדם להביאו אל תכליתו האחרון, המעלה העליונה אשר הוא בקשת וחפוש כל חי אשר הוא על האדמה.

הפסוק ממשיל את המצווה לנר, ואת התורה לאור. הנר הוא אמצעי חומרי שתפקידו שהאור ייאחז בו, ולעומתו קיים האור עצמו. המצוות המשולות לנר קשורות בחומר, אלו מעשים קדושים הנעשים בעולם הזה על ידי אמצעים גשמיים, ואילו התורה היא עצם התוכן המופשט.

המצוות לוקחות את האדם מהמרחבים החומריים של העולם הזה, אל מרחב מאיר ואלוקי. כשאדם עושה מצווה הוא אינו עוסק במעשה חומרי, אלא ברוח. בדרך זו הן מביאות את האדם אל "המעלה העליונה אשר הוא בקשת וחיפוש כל חי אשר הוא על האדמה". המצוות מביאות אל התכלית הפנימית המבוקשת במעמקיו של כל אדם, שהיא הדבקות בקדוש ברוך הוא.

תפיסה זו של התורה והמצוות אינה מובנת מאליה. בתפיסה הפשוטה, האדם מעוניין לחיות בעולם הזה, והמצוות מדריכות אותו כיצד לעשות זאת נכון. התורה, לתפיסה זו, מורה לאדם כיצד לקיים באופן הנכון את המצוות, וכך לחיות בעולם הזה באופן הרצוי על פי ה'. במקומות אחרים המהר"ל אכן מדבר על חשיבות לימוד ההלכה למעשה, כך שהאדם יגיע על ידי התורה לקיום נכון של המצוות, אך לא זו תכליתה של התורה. תכלית התורה והמצוות היא דבקות בה', שהיא השתיכות אל המרחב שמעבר לעולם. האדם אינו אמור רק לקיים מעשים מסוימים לפי רצון ה', אלא לעבור תהליך פנימי שיוביל אותו אל המרחב הרוחני. פסגתו של תהליך זה היא הדבקות.

התורה נאצלת מהקב"ה

המהר"ל מוסיף ומעמיק בהבנת מהותה של התורה:

ואמר עוד ודרך חיים תוכחת מוסר, רצה לומר ומכל מקום תוכחת מוסר הם הדברים אשר אינם מצוות התורה, רק מה שנותן שכל האדם מן המוסרים אשר יעשה האדם וחי בהם נקראו דרך חיים. ובמדרש ויקרא רבה (פ"ט), לשמור דרך עץ החיים כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה שנאמר לשמור דרך זה דרך ארץ עץ החיים זה התורה ע"כ. ומה שנקרא התורה עץ ודרך ארץ דרך, מפני שרצה לומר כי התורה היא נטיעה חזקה כמו העץ הזה שהוא נטוע בחוזק ויש לו שרשים גדולים, אשר אם כל הרוחות בעולם באים אין מזיזין העץ הזה ממקומו, כך התורה היא נטיעה חזקה, ונטיעת התורה היא עם השם יתברך אשר ממנו ית' אצולה התורה הזאת מסודרת מאתו, וכמו שיתבאר עוד בכמה מקומות איך הנטיעה הזאת יוצאת מן השם יתברך כמו שהעץ יוצא ממקום נטיעתו היא האדמה, ואם כל באי עולם באים לעקור התורה אינם יכולים לזוז אותה אף בדבר אחד...

ונקראת עץ חיים שמורה על נצחית התורה מצד עצמה, ולא שתאמר כי התורה ח"ו לזמן ויש לתורה הפסק מצד התורה עצמה, ולפיכך נקראת התורה עץ חיים שהדבר שנקרא חיים אין לו הפסק, כמו מעיין מים חיים שהוא מקור שאין לו הפסק, לא כמו האדם שנקרא אדם חי שלשון אדם חי ר"ל אדם שיש לו חיות וכדכתיב ויהי האדם לנפש חיה, אם כן האדם מקבל החיות ואפשר שיסולק החיות שקבל, אבל עץ החיים שהעץ הוא החיים עצמו אין לו הפסק. ולכך נקרא השם יתברך אלהים חיים שהוא החיים הנצחיים עצמו, ובמקום שנאמר חי ה' כאלו כתיב חיים שכך מורה הפת"ח. ובאדם שייך לומר חי פרעה בציר"י כמו שאר סמיכות מפני שאין החיות עצמו רק מקבל החיות ואפשר שיסולק. ובאלו שתי מלות שנקראת התורה עץ חיים רמז לך כי אין לתורה בטול הן מצד אחרים הן מצד עצמה של תורה.

את הדברים הללו ראינו כשלמדנו את הגדרת המוסר, אך כעת נוכל ללמוד מהם גם על ההגדרה העמוקה של התורה. התורה משולה לעץ; בתחילה מביא המהר"ל משמעות פשוטה של המשל, שכשם שהעץ אחוז בשורשים חזקים וכך עומד נגד הרוח, כך התורה עומדת נגד כל הרוחות, הזרמים והתנועות המנשבים בעולם. אולם המהר"ל ממשיך לרובד עמוק יותר: התורה היא נטיעה מאת ה'. שורשי העץ הם אלוקיים. המשלת התורה לעץ אומרת לא רק מי נטע אותה, אלא גם מה מתגלה בה – היא לא רק נוצרת מהאלוקות אלא משקפת אותה.

נתמקד בהגדרה מרכזית שמופיעה בדברי המהר''ל: "אשר ממנו יתברך אצולה התורה". מקורו של המושג 'אצילות' הוא בתורתם של המקובלים. המקובלים חידשו כי העולם לא רק נברא בידי הקב"ה, אלא גם נאצל ממנו. הוא נמשך ישירות מהקב"ה, ואי אפשר להפריד ביניהם. אפשר לדמות זאת לדיבור של אדם, שאינו נפרד מהאדם עצמו, אלא יוצא ממנו ומגלה אותו. אצילות היא מלשון "אצל", כמו בפסוק "ויאצל מן הרוח" (במדבר יא, כה), התורה היא עולם שכביכול נמצא אצל הקב"ה.

שאלה חשובה שהעסיקה את חוקרי המהר"ל והולידה ויכוח ביניהם, היא האם הגותו של המהר"ל היא הגות ששורשיה יונקים מהקבלה. בקריאה פשוטה בדברי המהר''ל בולטת בכתביו הלשון הפילוסופית הרבה יותר מזו של הקבלה. אולם, כשמהר"ל מאפיין את התורה הוא בוחר להשתמש כאן במושג ה"אצילות" שהוא מונח שכל משמעותו קבלית, והוא חושף בכך שורשים קבליים. בהמשך לימודינו נפגוש סוגיות נוספות שבהם נחשפים השורשים של המהר"ל בתורת הסוד. לשונו וסגנונו שונים מאוד מאלו של המקובלים, אבל כשמקשיבים לו היטב מגלים את מקורותיו העמוקים. ואכן הרב קוק אמר על המהר"ל "גם הוא על המקובלים ייחשב, אף על פי שסגנונו שונה מרוב בני גילו". הסגנון החיצוני שונה, אבל התוכן קשור באופן הדוק לתורת הקבלה. גם בנידון שלנו, ברור כי המהר"ל הולך לפי חידושם של המקובלים, שיש מציאות שנאצלת ישירות מהקב"ה וממשיכה להיות קשורה ודבוקה בו – והיא התורה.

הדבקות בקב"ה אפשרית רק על ידי דבר אלוקי שנאצל ממנו. כדי להיחלץ מחשכת החומר ולהגיע אל המרחב האלוקי האדם אינו יכול לטפס על סולמות מעשי ידי אדם. הוא צריך לאחוז במה שנובע מהמרחב האלוקי ממש, וזו התורה.

במובן זה התורה היא נצחית. היא נצחית לא רק מפני שהקב"ה אינו רוצה לשנות אותה אף פעם, אלא מפני שהיא נובעת ומגלה באופן ישיר את האלוקות, וכיוון שהקב"ה נצחי – ודאי שגם הגילוי הנובע ממנו הוא נצחי.

לכן התורה נקראת "עץ חיים", מפני שהיא באה ממקור החיים. לאדם יש חיות, אך הוא אינו החיים עצמם, והחיים מופיעים אצלו רק לזמן מוגבל. התורה, לעומת זאת, היא החיים עצמם. כשאדם דבק בתורה, הוא דבק במקור החיים.

אין בה דבר גופני

בהמשך דבריו מביא המהר''ל את דברי חז"ל, שלפיהם התורה היא אחת המתנות שנקנות בייסורים:

וכן נראה פירוש הכתוב מדברי רבותינו ז"ל בפרק קמא דברכות (ה' ע"א) תניא רשב"י אומר שלש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם לא נתנו אלא על ידי יסורים ואלו הן התורה ארץ ישראל ועולם הבא, תורה מנין דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה, ארץ ישראל מנין דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה, עולם הבא מנין דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר עד כאן. וביאור דבר זה מה שאלו שלשה דברים נתנו על ידי יסורים, מפני שכל אלו ג' דברים הם קדושים, כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה אשר הארץ הזאת היא נבדלת יש בה השכל יותר משאר ארצות, ואם לא כן שהיה לארץ ישראל מעלה זאת לא היה אוירא דארץ ישראל מחכים ביותר משאר ארצות ולא היה בארץ ישראל דוקא הנבואה ובארנו זה במקומות הרבה. והתורה שהיא חכמה א-להית אין בה דבר גופני. ויותר מזה עולם הבא שאין שם אכילה ושתיה ומסולק העולם הבא מן הגופנית לגמרי. ומפני זה נקראו אלו ג' דברים מתנות כי המתנה היא מה שאינו שייך לאדם מצד עצמו ונתן לו מזולתו וכן האדם הוא בעל גוף חמרי ואין מצדו הדברים האלו שהם דברים נבדלים אלקיים, ולכך לא נתנו רק על ידי היסורים שהם ממעטים את החומר וגוף האדם ומסלקים את פחיתתו עד שהאדם ראוי אליו דברים האלקיים, ולכך לא נתנו אלו ג' דברים לאדם רק על ידי יסורים שהם מעוט הגוף החמרי. ואז ראוי האדם אל אלו דברים הקדושים הנבדלים.

תחילה נשים לב להגדרת התורה כחכמה אלוקית ש"אין בה דבר גופני". והרי התורה עוסקת באינספור דברים גופניים? בנזקי אדם ובהמה, בקנינים בכשרות המזון החומרי, ועוד? המהר"ל מדגיש כי התורה במהותה מופשטת לגמרי. הנקודה המרכזית בלימוד התורה אינה פתרון של בעיות במציאות, אלא חתירה אל ההיגיון והרצון האלוקי הפנימי שמנביע אותה. גם כשאדם עוסק בדין שור שנגח את הפרה, המטרה אינה לדעת כיצד לפתור בעיה ארצית מעשית כדי להכריע בדיון משפטי בין אדם לחברו ולמנוע מריבה ואנדרלמוסיה, אלא לגעת ברעיון הפנימי המופשט שביסוד הסוגיה.

מדוע התורה נקנית בייסורים? מפני ש"האדם הוא בעל גוף חומרי". מטבעו הוא אינו שייך אל המרחב העליון והאצילי. כדי להגיע לדבקות במרחב האלוקי, הוא צריך להשתחרר מהעולם החומרי שבו הוא נתון. זהו תפקידם של הייסורים. כל עוד לאדם נוח במסגרת החומרית, הוא נשאר אחוז בה; הייסורים יוצרים חוסר התאמה בין האדם לעולם שבו הוא מצוי, והם מביאים אותו להשתחרר מאחיזת החומר, ולהיות מסוגל לדבוק בתורה האלוקית.

אף שהאדם נמצא בתוך עולם חומרי וחשוך, הייעוד שלו הוא הנעלה ביותר, להשתייך למרחב אלוקי אצילי, והדרך לזה היא התורה. עדיין לא ביררנו כיצד התורה מחוללת את התהליך הזה באדם, וכן לא הסברנו מה פשר הביטוי המשמעותי שציין המהר"ל – "ומסודרת מאיתו". בשאלות אלו נעסוק במקורות הבאים שנראה, ובפרט בנתיב התורה, שם מושג ה"סדר" מתברר כמילת מפתח בעניינה של התורה.