סירוב פקודה

פסק ההלכה שפורסם על ידי רבנים בציונות הדתית ולפיו על חייל לסרב פקודה בעת פינוי בסיסי צה"ל ביהודה ובשומרון מעורר מחשבות מכיוונים שונים. במישור ההלכתי הפסק אינו מבוסס כלל וכלל. לכל היותר ניתן להגדיר את החייל המשתתף בפינוי פיזי של בסיס כמסייע, באופן עקיף, לדבר עבירה (בהנחה שאכן יש בכך עבירה). ברור שגם ללא סיועם של החיילים שינהגו על פי הפסק ניתן יהיה לפנות את הבסיסים. משום כך ברור שלא מדובר כאן באיסור דאורייתא, וספק רב אם יש כאן איסור דרבנן. ברור שמדובר בפסק בעל משמעויות מרחיקות לכת. אחד הגורמים הראשונים במעלה בתפיסת הציונות הדתית היה מאז ומתמיד ההשתתפות בצבא ההגנה לישראל. שותפות דמים שהוכיחה את עצמה בכל מלחמות ישראל. אין צורך להרחיב בתיאור הנזק שייגרם לערך זה של אחדות העם והצבא כתוצאה מסירוב פקודה המוני. האם נזק עצום זה אינו ראוי שיכריע מצב של ספק גדול באיסור דרבנן? אם הקריאה הייתה נותרת בגדר הכרזה חברתית-פוליטית, כמעשה מחאה וכדומה, ניתן היה לדון בה במישורים אלו. אולם הגושפנקה ההלכתית שניתנה לקריאה זו נראית חסרת בסיס. ["דעה פוליטית במעטפת הלכתית", מימד 5 (תשנ"ז), 7]

פסק הרבנים שקראו לחיילי צה"ל לסרב פקודה קובע שפינוי הבסיסים יוצר מצב של "פיקוח נפש". יש מקום לבחון למי ניתנת הסמכות לקבוע שאכן זהו המצבה? כפי שבענייני רפואה יש להתייעץ עם רופאים, האמונים על שיקול דעת מקצועי, כך גם בענייני ביטחון: הסמכות להגדיר מצב כסכנה ביטחונית ניתנת בידי ממשלת ישראל וראשי הצבא, בדיוק כפי שאנו מכירים בסמכותם לגבי יציאה למלחמה ולפעילויות ביטחוניות אחרות. לפיכך, על כל מי שערכי הציונות הדתית ואחדות העם עומדים לנגד עיניו, מוטלת האחריות שלא לגרום לקרע בעם ולשקול היטב את צעדיו מתוך ראייה רחבה של עולם ההלכה. בפרט יש להיזהר מהכנסת השקפות פוליטיות לתוך מעטפת הלכתית, שיש בה משום הטעיית הציבור העומד נבוך מול פסק שכזה. ["דעה פוליטית במעטפת הלכתית", מימד 5 (תשנ"ז), 7]