מוסר טבעי
הקב"ה ברא את האדם "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (בראשית א, כז), וחנן אותו ברגישות מוסרית ומצפונית - מוסר טבעי. רגישות זו מאפיינת את האדם מאז בריאת העולם, גם כשלא נבעה מתוך ציווי אלוהי ישיר. הקב"ה פונה לאדם דרך המצפון והמוסר. ["מוסר טבעי", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 25]
ישנה תפיסה נפוצה, הסוברת שלאחר מתן תורה המוסר הטבעי איבד את תוקפו, ואין שום דבר בעולם שמחייב, פרט לתורה. גישה זו סוברת, שנתינת מקום למוסר הטבעי ממעיטה את חשיבות התורה, באשר היא מציבה מקור נוסף לחיוב מצוות בצד התורה. לפי תפיסה זו, המקנאת, לכאורה, לכבודה של תורה, נוצר נתק בין הקב"ה כיוצר האדם, ובין הקב"ה כנותן התורה, שכן מה שהקב"ה נטע בלב האדם כביכול אינו שייך לקב"ה. יש המעדיפים שהכול יהיה אך ורק מן התורה, מבלי לתת חשיבות לכל שיקול אנושי. גישה זו גורמת להחלשת המוסר הטבעי. הראי"ה קוק ראה בכך דבר שלילי ביותר (אורות הקודש ג, ראש דבר, סימן יא): "אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת, שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה". גם לאחר מתן תורה יש אפוא מעמד מיוחד למוסר הטבעי, האמור להדריך את האדם בכל אורחותיו. ["מוסר טבעי", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 27]
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)