פינחס | בואו של שרנסקי לישראל
קובץ טקסט
הדברים פורסמו בדף קשר מס' 35, אדר א' התשמ"ו
הייתי רוצה להתייחס לאירוע שהסעיר השבוע את המדינה - בואו של אנאטולי - נתן שרנסקי לארץ מכלא רוסיה – כי לאירוע זה השלכות גם לגבינו.
ברובד הראשוני, יש כאן סיפור מרגש ביותר מבחינה אישית. אדם שעמד במערכה כל כך הרבה זמן מול מעצמה אדירה, שהפעים כה הרבה אנשים מכל רחבי העולם. ואין כאן רק סיפור אישי של בני הזוג. במרוצת השנים הפך שרנסקי לסמל. שובו הוא עדות לכוחו של סמל, ובכך עדות לכוחה של הרוח על פני החומר. ואין זה פלא, שמשטרים טוטליטריים משתמשים בסמלים וגם מפחדים מהם. כשהחל כל אותו מאבק, בשנות ה - 60, מי היה מאמין שכך יראו פני הדברים, ושאין אלו רק חלומות באספמיא. אבל "עינינו ראו ולא זר", ובעשרים השנים האחרונות התרחש שם משהו מופלא.
בראשית בואי לישיבה, בפרשת שמות או וארא, דברתי על ייחודה של האמונה וסגולתה בעיקר בעת צרה. משה טען: "והן לא יאמינו לי" - לא רק לו אישית אלא לכל מסר מאת ה'. ולפי חז"ל נענש על כך, שהרי האמינו בסוף. אך הרציונליות עמדה לצידו של משה. שנים של שעבוד, תרבות אדירה ומשטר עריץ המדכאים כל דבר הגדל במצרים - האם יוכל להימצא שם מישהו שיאזין למשה, למסרים רוחניים? - אך הפסוק מעיד: "ויאמן העם...". תופעה דומה ניתן לראות ביהודי רוסיה. אחר יותר מיובל שנים של משטר המדכא דת בכלל ויהדות בפרט, ובארץ שכל המשאבים עומדים לרשות המשטר להגשים רצונותיו, האם שם תיתכן תנועת תחיה לאומית, בתוך כל אותה אווירת חילון האופפת אותם? אך פלאי פלאים, יש עדיין אנשים שנלחמים למען ארץ ישראל מתוך הכרה באלוקי ישראל. מחד - שאותם אנשים שחונכו תחת המשטר הבולשביקי שואפים לעלות לארץ ישראל, ומאידך - יש בכך כדי להוכיח ש"אין מזל לישראל", ושחיי עם ישראל אינם קשורים בתהליכים היסטוריוסופיים כאלה או אחרים, ולהעיד על גודל האמונה שבעם ישראל.
ואם הדברים היו נכונים בשנת 71', היום – על אחת כמה וכמה. אם היה בא אז יהודי, ואומר לי שיהודים יושבים במוסקווה ועוסקים בתורה, ברשב"א, מי היה מאמין. מילא שמזדהים עם "עם ישראל חי" בתוך אותו משטר רומס. אך שעוסקים ברשב"א בחוצות אותה עיר בירה, הלא זה ממש חירוף נפש?! זו יהדות החיה תחת התחושה שחרב חדה מונחת על צווארו של כל אחד, ושתחת תנאים כאלו צמחה והתפתחה. מסירות נפש זו תופסת אנשים ברמות שונות ולמטרות שונות. על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי" (שמות כ', ו)- דרש רבי נתן במכילתא: "מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב", וברמב"ן על התורה (שם): "כי האהבה - מסירת הנפש על המצווה". ואמנם, לא על כל אחד שם ניתן לומר שיושב בכלא ומשועבד בפרך על שמל בנו, ואכל מצה וכדו', אך אפילו אם התשובה היא שיושב שם על השתייכותו לכנסת ישראל והזדהותו עמה - למרות שהיא חלקית - יש בה כדי להפכם לאוהבי ה', בחינת "לאוהבי ולשומרי מצוותי".
שני היבטים נוספים שייכים למציאותנו שלנו כאן. לפני שנה, ביום העצמאות קראתי קטע של הלל זיידל. הוא היה בכלא וורשה, ולאחר המלחמה - נעשתה סלקציה של האנשים שהיה עמם. היו נתיני פרגוואי שזכו ליחס טוב יחסית, ואילו היהודים - ליחס טוב הרבה פחות. וכתב, שעתה הבין מה כוחה של מדינה. לפרגוואי לא קם שום סופר, מנהיג, אמן שיצא שמו מחוץ לגבולות המדינה, בעוד שהיהודים - שתרמו כה הרבה לעולם - נזרקו. ובזאת נזכר ביום העצמאות תש"ח, כאשר תפס מה כוחה של מדינה. שחרורו של שרנסקי המחיש מחדש את דבריו. אין ספק שללא סיוע ממדינות אחרות לא היה מתאפשר שחרורו; אך גם אין ספק שללא קיומה של מדינת ישראל לא היה בא השחרור, לא של שרנסקי, לא של אלו שבאו לפניו ולא של אלו שיבואו אחריו. וזאת משני כיוונים:
א. כי מה שהפעילה והפעימה אותם הייתה מציאות מדינה ובית ליהודים בארץ ישראל.
ב. הלחץ שהופעל לא בא מיחידים, אלא מהמדינה כמדינה.
וכמה שאירוע זה גדול מנקודת מבטה של יהדות רוסיה, היה זה אירוע ציוני גדול, שהמחיש את חשיבותה של המדינה - בייחוד כמי שחי שנים לפני קום המדינה ושנים רבות מחוץ למדינה.
אך יש כאן היבט נוסף, המתייחס לאופייה של המדינה. האירוע, אמנם, הסעיר את המדינה כולה. אך הייתה כאן עדות לתופעה שצריכה להכאיב לנו. הציבור שהתאגד סביב אותו נושא, היה פלג מהציבור הקרוב לנו. ואמנם, אביטל חזרה בתשובה על ידי אנשי "מרכז הרב" וממילא הייתה זיקה מסויימת, אך זה שהלהט היה בעיקר נחלתם של החוגים שלנו, ופסח איכשהו על חוגים אחרים בארץ, צריך להכאיב. כי אם מכבי תל-אביב הייתה חוזרת עם גביע אירופה, היה הציבור רב ומקיף יותר. קיים כאן פירוד הולך וגדל בין הציבור הדתי, וגם הדתי-לאומי, לציבור שאינו נמנה על שוחרי התורה. והלא אחרי הכל, לא היה צריך להיות משוכני בית המדרש כדי להזדהות עם סמל לאומי שכזה. ואם גם כאן קיים פירוד, המצב חמור. עלינו להפיק מכך לקחים, לחיינו אנו - כשאיננו משועבדים, אלא נושמים אוויר ואווירת ארץ ישראל - מה אנו מסוגלים לעשות, כדי שאותו בית יהא בית שבו תשרור אהבה, אחווה, שלום ורעות תוך דבקות באותם ערכים, שעבורם עם ישראל במרוצת הדורות נלחם, נאבק והתמסר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)