עטרת ראשנו

לזכרו של מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל, מאת הרב שמואל בירנבאום

נפלה עטרת ראשנו עם פטירתו של מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל ראש ישיבת 'הר עציון'

בשעה קשה זו קשה לחשוב על דברים אחרים, ועל כן נעלה מספר זכרונות, ונביא שעור חדש לפרשה, שכתבתי היום לזכרו. דומה שאין אזכרה טובה מזו לזכרו, שהרי כולו היה בהוויה של תורה.

הדבר הראשון שעלה במחשבתי כששמעתי את הבשורה המרה, היה, איך תראה האזכרה הקרובה לשריאל הי"ד אחי בהר הרצל? הרב תמיד הגיע לאזכרה בי"א בתשרי למחרת יום כיפור, גם כשהיה לו קשה בהליכה. אני זוכר אותו הולך במעלה ההר, לבדו, ומסרב בענווה האופיינית לו, שנקח אותו אתנו. הגיע בכל מצב ובכל תנאי. תמיד עמד בצד, אמר בכוונה יתירה את פרקי התהילים, התבוננתי בו, ושאבתי ממנו כוחות. הוא תמיד עמד בצד, בקושי נראה, לעתים הייתי צריך לחפש אותו, אך ידעתי שהוא נמצא, ועבורי היה חלק מרכזי ביותר באזכרה זו. לאחר האזכרה תמיד נגש בענווה יתירה, התעניין לשלומנו, וזכר היטב עד לפרטי פרטים את עיסוקנו, מקומנו וכל השאר. זאת למרות שאני כבר אינני בישיבה כארבעים שנה. הרגשתי היטב כמה חשוב היה לו להגיע לאזכרה ועד כמה הוא חש בכאב ובחסרון. יש בידי הקלטה בטייפ של לימוד משניות לזכר שריאל, שנעשתה בשנת תשל"ד, ביום השלושים ב'היכל שלמה' בירושלים. אשתדל להעביר אותה לקובץ סביר, ואשלח לכם אם אצליח.

אני זוכר היטב רבים משעוריו ושיחותיו. באותן שנים, כשהישיבה עברה ל'אלון שבות' לא היו הרבה תלמידים בישיבה. רוב התלמידים אהבו את שיחותיו ושעוריו של הרב עמיטל זצ"ל, שהיו שמחות ומרגשות, ובעיקר קצרות יותר. שיחותיו של ר' אהרון היו ארוכות, גם מסובכות וקצת קשות לעיקול בערב שבת כשעייפים מעמל השבוע. בשבתות של ר' אהרון היה ציבור מועט יותר, אך אני דווקא התחברתי מאד לקו מחשבתו. כידוע, הוא היה בקי לא רק בחכמת התורה אלא גם בספרות הכללית, ולא פעם השתמש בניתוחים ספרותיים להבנת פרשיות התורה, ובעיקר בשעורי הרמב"ן על התורה. השעורים היו בימי שישי, יום שחלק גדול מהתלמידים נמצא בדרכים. אך כל כך אהבתי שעורים אלו. השיעור על מחלוקת רש"י והרמב"ן בהבנת דמויותיהם של יעקב ועשו (גם שאר האבות) מצלצל עדיין באוזני. את מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם האם אברהם אכן ישב פתח האוהל כחום היום או שרק חלם 2 זאת, ניתח כמחלוקת בין אפלטון ואריסטו. והאריך והתפלפל בשיטות חכמי יון כאילו היו רבי עקיבא ורבי ישמעאל. תאר קו עקבי בשיטתם בנוסח 'אריסטו לשיטתו' וכ' שספק בעיני אם אריסטו עצמו חשב על כך. פרשת 'בהעלותך' שנראית כאוסף של נושאים הפכה להר מוצק ויציב בעל מבנה משמעותי, שמעולם לא היינו מעלים בדעתנו לחשוב בצורה זאת. ועוד ועוד...

גם הניתוח של סוגיות הגמרא ושיטות הראשונים היה מפליא בעינינו, אך בעיקר השליטה בכל חלקי הש"ס גם הנסתרים שבהם. כשעברתי ללמוד אצל הרב גוסטמאן זצ"ל, חשבתי שיקפיד מעט על שעזבתי את הישיבה, אך הוא הכיר גם למד אצל הרב, ולחץ עלי להישאר אצל גדול התורה.

באותם ימים, ובמיוחד לאחר שנשאתי וגרתי בירושלים, הרביתי ליסוע כטרמפיסט ברכב הפיג'ו שלו. נסיעה זו היתה שעור בפני עצמו- ראשית, במשך כל הנסיעה הרב דבר בענייני תורה. מישהו שאל שאלה, ולא משנה באיזה תחום, והרב היה עונה, כאילו הכין כל הערב את התשובה מראש. אך בנסיעה למדנו רבות על מידת הצניעות והנתינה שלו- הוא לא חיכה שיעצרו טרמפ, אלא היה עוצר מיוזמתו בכל פעם שראה מישהו עומד בצד הדרך. זכורני, שפעם עמדו זוג מבוגרים עם סלים בצד, והוא, כדרכו עצר להם. הגברת ישבה לצידו, ובעלה במושב השלישי (פיג'ו, זוכרים?). הם היו בטוחים שהם במונית, ושוחחו ביניהם כל הנסיעה, גם הרב התייחס במאור פנים אליהם והתעניין מאד, ובסופה של הנסיעה הבעל בקש מהאישה שתשלם לנהג...

פעם נסעתי איתו לבקר את חיילי הישיבה בצבא. הוא נעצר לפני השער, ונעמד בצד יותר מרבע שעה. יצאתי לברר מה קורה, הרי יש לנו אישור. הרב ענה לי שהש.ג. עסוק ולא נאה להטריד אותו, ויש לחכות בסבלנות עד שיתפנה... הש.ג. בכלל שכח או לא שם לב לרב, ואם לא הייתי פונה אליו, אולי עדיין היינו ממתינים שם... זכרונות וסיפורים רבים לי, אך אסתפק בשלושה:

א. בברית של בני בכורי שריאל, הוא, כמובן טרח ובא, וישב בצד, כהרגלו. בברית היו רבנים חשובים מזקני ירושלים ובראשם הרב גוסטמאן זצ"ל. כבדתי אותו בברכות, והוא נהג כמנהג רבו בברכות הברית, ללגום מעט לאחר ברכת בורא פרי הגפן. רבני ירושלים לא הכירו בגדלותו, (מה עוד שהיה ללא זקן) והתפלאו על הבחור הצעיר שלא נוהג כמנהג ירושלים...

ב. כעשרים שנה לאחר שעזבתי, באמצע סעודה מפסקת סמוך ליום הכיפורים הטלפון צלצל בביתי. התפלאתי מי הוא זה שנזכר לצלצל דקות ספורות לפני החג כשכולם בלחץ. בני הרים ואמר שמישהו בשם אהרן מחפש אותי. נגשתי בחופזה ושאלתי 'איזה אהרן' ולפתע נדהמתי שהרב על הקו. הוא צלצל להתנצל על כך ששאלה ששאלתי במכתב, נדחקה מתחת לספריו והוא גילה אותה באחור, ולא ענה בזמן...

ג. לאחר מלחמת יוה"כ נסענו לאזכרה ברחובות לחברנו בני גל הי"ד. חזרנו בליל חורפי דרך הגוש שם היינו צרכים להביא את ארוסתו של בני, ו'נתקענו' בדרך ללא דלק. לא אאריך כיצד הגענו לגוש, אך בבקר, בחוצפתי (צריך להבין שאז כל הישיבה היתה כמשפחה אחת גדולה) צלצלתי אליו שיביא מכל דלק מירושלים. כשהגיע, הוא החזיק בש"ס וברמב"ם, כדרכו בקודש, ואמר לי שהמכל בתא המטען. לקחתי את המכל, וחזרנו עם האוטו על מנת לשלם לרב בעבור הדלק. כשראה אותי שאל מדוע לא לקחתי את מיכל הדלק? אמרתי שלקחתי ובאתי לשלם. או אז התברר שלקחתי מכל של נפט שהוא לקח עבור תנור... ומכאן ראיה שמכונית יכולה ניסוע גם על נפט... יפה עשתה המדינה שהעניקה לו את פרס ישראל בשנה שעברה, אך מעט מהכבוד לו הוא ראוי. בחודש האחרון הלכו לעולמם כמה מגדולי הדור, והדבר מחייב את כולנו לעשות חשבון נפש ולהתחזק יותר בלימודנו גם בהתנהלותנו.